בריכה והצלחה: מארק ספיץ מתרפק על העבר
ממרומי גיל 67 מתרפק שחיין העבר האגדי מארק ספיץ על זיכרונותיו מהמכביה ("מעולם לא הייתי במקום עם כל כך הרבה יהודים סביבי") ומאוכזב מכך שלא הוזמן להשתתף בחגיגות הפתיחה של התחרות בשבוע הבא. הספורטאי היהודי ששבר כל שיא אפשרי מפרגן ליורש מייקל פלפס, לא מתחרט על פרישתו המוקדמת בגיל 22 ("רציתי להרוויח כסף") ומחכה לחייזרים שייקחו אותו לסיבוב בחלל
ביום שלישי הבא יֵצאו לדרך משחקי המכביה העשרים, עם עשרת אלפים ספורטאים משמונים מדינות, שיתחרו בשלושת אלפים תחרויות ב־46 ענפי ספורט. מי שלא יימצא שם הפעם כמשתתף או כאורח כבוד אבל נחשב ללא ספק לספורטאי הבכיר ביותר אי פעם שהשתתף באולימפיאדה היהודית, הוא שחיין העבר האגדי מארק ספיץ.
ספיץ הוכיח עליונות בבריכה מהרגע הראשון שנכנס למים, ובגיל עשר כבר החזיק השחיין הצעיר ב־17 שיאי בריכה לאומיים לגילו, בנוסף לשיא עולם אחד. בשנת 1965, כשהוא בן 15 בלבד, יצא ספיץ לתחרות הבינלאומית הראשונה שלו, במסגרת משחקי המכביה השביעית. "חוויית המכביה הראשונה זכורה לי כאירוע מרגש מאוד, למרות שהדבר הראשון שחוויתי היה קלקול קיבה שחטפתי", נזכר השבוע בחיוך ספיץ, בשיחה מביתו שבקליפורניה.
"לפני שהגעתי הזהירו אותי לא לאכול אצל הרוכלים ברחוב, אבל עשיתי את זה, כמו חברים אחרים בקבוצה, וזה היה טעים אבל חלק מאיתנו סבלו מזה בהמשך. ישראל הייתה מדינה מאוד שונה ממה שהיא היום, ועד אז, מעולם לא הייתי במקום עם כל כך הרבה יהודים סביבי. אני זוכר שפגשתי נערה מאוסטרליה שמאוד חיבבתי, והתלהבתי מהעובדה שמכל העולם יהודים הגיעו לתלֿ־אביב כדי להיפגש". למרות גילו הצעיר, ההופעה של ספיץ בתחרויות השחייה הייתה נהדרת. הוא זכה בארבע מדליות זהב והוכרז כספורטאי המצטיין של המשחקים.
ספיץ, שחגג בפברואר החולף 67, נולד במודסטו שבקליפורניה בשנת 1950, כבן בכור לזוג הורים יהודים, לאונורה וארנולד. כשהיה בן שנתיים עברה משפחתו להוואי ושם החל בלימודי השחייה. בגיל שש חזר עם הוריו ושני אחיו לקליפורניה, הפעם לסקרמנטו, שם החל לשחות באופן תחרותי.
בשנת 1968 הגיע ספיץ לאולימפיאדה הראשונה שלו במקסיקו, כשיאן העולם במשחי הפרפר לאחר ששבר 11 פעמים את שיא העולם. הוא הצהיר כי יזכה בשש מדליות זהב, אך בפועל הצליח לזכות רק בשתיים. "כשהגעתי למקסיקו, הייתי בסך הכול בן 18 ולא היה לי הרבה ניסיון בינלאומי", הוא נזכר בתחרות שהגדיר כגרועה בחייו, "ניסיתי לעשות משהו שלא נעשה לפניי, להתחרות בשישה מקצים שונים תוך שמונה ימים, וזה הפך לקשה מאוד עבורי. הקושי העיקרי היה לשמור על ריכוז גבוה במשך כל הימים, יחד עם הצורך להתמודד מנטלית עם תוצאות פחות טובות והעובדה שלא זכיתי בתחרות יום או יומיים לפני כן, במקצה שהחזקתי בו בשיא העולם. חוסר ההצלחה הפכה עבורי לחוויה מאוד שלילית".
שנה לאחר משחקי מקסיקו, חזר ספיץ לארץ ולמשחקי המכביה השמינית ב־1969. "הגעתי לישראל כאלוף אולימפי ושיאן עולם והמטרה שלי הייתה להיות הראשון ששובר בישראל שיא עולם בשחייה. בפועל, לא הייתי אפילו קרוב", הוא מספר.
"הגעתי לארץ כמה שבועות אחרי אליפות ארה"ב ולא הייתי בשיא הכושר שלי. בנוסף, איכות המתקנים הייתה ירודה והאמת שגם היו הרבה הסחות דעת. נשארתי ער עד מאוחר בלילה וביליתי בכפר עם חברים שהכרתי בפעם הקודמת, אבל אני ממש לא מתלונן כי מאוד נהניתי. המכביה זה אירוע פנטסטי ואפשרות נהדרת לאתלטים יהודים להתחרות בענפי הספורט השונים ברמה בינלאומית גבוהה, באופן שנותן גם להרגיש, לטעום ולחוות את ישראל באותו הזמן".
למרות שלא הצליח לשבור שיא עולם, זכה ספיץ בשש מדליות זהב בתחרות, ובמקביל אחותו, ננסי, זכתה בעצמה בארבעה מקצים, והגדילה את השלל של משפחת ספיץ לעשר מדליות מוזהבות. בדיעבד, כל זה התברר רק כמתאבן לקראת שיא הקריירה של ספיץ, שהכניסה אותו לדפי ההיסטוריה.
ארבע שנים אחרי הכישלון היחסי במקסיקו, הגיע ספיץ למשחקי מינכן 1972, חדור מטרה לעשות את הבלתי ייאמן. "אחרי מקסיקו, במשך ארבע שנים התחריתי בתחרויות ארציות ובינלאומיות, בארבעת המקצים האינדיבידואליים וניצחתי כל הזמן. התחרויות והאימונים הבלתי פוסקים במשך שנים הפכו את האפשרות להתחרות במשך שמונה ימים ברציפות ולהצליח, לאפשרית".
ההצלחה של ספיץ בתחרות הייתה בלתי נתפסת. בתוך כמה ימים הוא השיג שבע מדליות זהב, ובנוסף לכך בכל מקצה הוא שבר את שיא העולם. "אני זוכר את הרגעים האלה כאילו קרו היום", הוא אומר, "התאמנתי הרבה מאוד, התחריתי במקצים שבהם כבר שברתי שיאי עולם, ניצחתי בהם וקבעתי שיאים חדשים. כשהגעתי למינכן כבר ידעתי למה אני מסוגל, ציפיתי מעצמי לעשות את זה ולא הייתי מופתע כשזה קרה. זה היה מאוד מספק עבורי, שמחתי שהעבודה הקשה הפכה להצלחה ואפשרה לי לעשות מה שרציתי".
איך מעכלים הצלחה כזו?
"זה מאוד פשוט. התאמנתי 14 שנה, הקדשתי המון שעות מחיי וזה היה המסע של הקריירה שלי. זה לא שזכיתי בלוטו במזל או שזכיתי במקרה. אלו מקצים שהתחריתי כבר יותר ממאה פעמים לפחות בכל אחד מהם, ופשוט הצלחתי להביא את היכולות שלי לידי ביטוי. בעשרים המשחים האחרונים בקריירה שלי, שברתי 19 שיאי עולם וזכיתי בכולם".
מה שהעיב על ההישג של ספיץ באותם ימים היה אירוע הטרור וטבח הספורטאים הישראלים, שהתרחש בלילה שבין החמישי לשישי בספטמבר, וגבה 11 קורבנות מהמשלחת הישראלית. ספיץ, שסיים את התחרויות זמן קצר קודם לכן, הוברח מהמחנה והוטס בחזרה לארה"ב, מחשש לשלומו. "הייתה היסטריה סביבי, אבל לא זכור לי שהרגשתי מאוים באיזשהו אופן, חזרתי לארה"ב כי הייתי אמור לחזור ללימודי רפואת השיניים שהתחלתי", הוא מספר, "האירוע הנוראי במינכן היה ההתחלה, לפחות מבחינת מודעות ציבורית, שיש טרוריסטים ואנשים שיורים באחרים ומוכנים להקריב את חייהם בשם מטרה או אמונה כלשהי.
"העולם כולו השתנה מאז, והיום האבטחה היא חלק מרכזי בכל אולימפיאדה. ב־1985 הוזמנתי למשחקי המכביה, והפכתי לספורטאי הראשון שהוא לא מישראל, שהדליק את הלפיד בטקס הפתיחה. כשנכנסתי לאצטדיון רמת־גן, ליוו אותי שתי נערות בנות 13 שהאבות שלהן נרצחו בפיגוע הטרור במינכן. אני זוכר שהרגשתי שאני מעין דמות שמייצגת עבורן את אבא שלהן והייתי מאוד גאה שזכיתי לעשות את זה".
בסופו של דבר לא חזר ספיץ ללימודי רפואת השיניים, אלא בחר לפרוש משחייה בגיל 22 ולהיכנס לעולם העסקים. "שחיתי במשך 14 שנה ולא היה לי לאן להתקדם", הוא מסביר, "באותם ימים לא הייתה מקצוענות בתחום ואסור היה לנו להרוויח כסף. החוקים אמרו אז שמי שמקבל כסף, אסור לו להמשיך להתחרות. רק אחרי המשחקים בסיאול, 16 שנה אחרי שפרשתי, נתנו אישור לאתלטים להרוויח כסף והחובבנות פינתה את מקומה למקצוענים, שיכולים להתפרנס ולהמשיך להתחרות. הייתי אחרי קולג' ולא יכולתי להרוויח דולר. לא הייתה לי אפשרות אחרת, אלא לפרוש".
למה לא המשכת בלימודי רפואת השיניים?
"כי חזרתי לקליפורניה וקיבלתי כל מיני הצעות להרוויח כסף מגופים גדולים כמו אדידס והלכתי על זה".
הפכת לכוכב גדול בגיל מאוד צעיר, היה בזה גם קושי?
"אין ספק שזה היה קצת מבלבל, אבל זה לא פגע בי מקצועית, כי פרשתי משחייה".
לאורך הדרך, התחרטת שפרשת?
"לא היו לי שום חרטות שהפסקתי לשחות. לא רציתי להמשיך ולהתאמן באינטנסיביות כזו, בלי לקבל תשלום".
למרות שלא חש חרטה, בתחילת שנות התשעים, החליט ספיץ לעשות את הבלתי ייאמן, לחזור לבריכה ולשחייה באופן מקצועני ולנסות ולהעפיל למשחקי ברצלונה במקצה אחד - מאה מטר פרפר. הוא היה בן ארבעים.
"באותו הזמן, היו רק שניים ששחו מהר ממני במקצה הזה ושניהם פרשו גם הם משחייה. הבנתי שאם אצליח לחזור לזמן שבו שחיתי, אצליח גם לנצח", הוא מסביר. "נכנסתי אז לעניין במחויבות מלאה, זה לא היה בצחוק. חזרתי להתאמן מדי יום, באינטנסיביות דומה לזו כשהייתי צעיר, כדי להצליח. מאוד נהניתי לחזור למים וגם שילמו לי מעל למיליון דולר עבור זה. לא עבדתי, ניצלתי את ההזדמנות להרוויח כסף משחייה וזו הייתה חוויה נהדרת".
בסופו של דבר הקאמבק המדובר הסתיים בקול ענות חלושה כשספיץ לא הצליח להעפיל למשחקים. "החזרה שלי לבריכה הובילה לשם גם את פבלו מוראלס, שהחזיק תוצאה טובה משלי, מה שהוביל בסופו של דבר לזכייה שלו במדליית הזהב בתחרות בברצלונה", הוא אומר. "כשחזרתי למים גיליתי שלא שכחתי איך להתאמן אבל שכחתי איך להתחרות, הפעם מול קבוצה חדשה לגמרי של שחיינים, שמן הסתם הייתי כפול מהם בגיל. כשהייתי צעיר, ידעתי איך לנצח את המתחרים שלי, אבל הח'ברה האלה, היו חזקים ומהירים יותר".
במשך 36 שנה החזיק שיא המדליות של ספיץ מעמד, ונראה היה שכבר לא יישבר לעולם. אבל אז הגיע מייקל פלפס, שבמשחקי סיאול של 2008 זכה בשמונה מדליות זהב בבריכת השחייה, וקבע סדר עולמי חדש. "אני חושב שזה נהדר", מפרגן ספיץ, "זה לא משהו שחשבתי עליו בכל יום לאורך השנים, אבל שיאים נועדו להישבר ואין סיבה שלי זה לא יקרה.
"אני שמח בשבילו, ודאי כשאני הייתי ההשראה עבורו להגיע להישג, והאיש שהוא ביקש להשוות את השיא שלו ולקחת אותו צעד קדימה. חשוב לזכור, שגם הוא עבר את הדרך שעברתי, ולו היו יותר אפשרויות ללמוד ולתקן, כי לוקח זמן לצבור ידע ולהבין איך נכון לעבוד. במשחקים הראשונים של מייקל, בסידני 2000, הוא לא זכה בכלום, ב־2004, כבר זכה בשש מדליות זהב והגיע לשיא בסיאול. לקח 36 שנה עד שמישהו בכלל הצליח לעמוד בזה, ואולי יעברו עוד 36 עד שזה יקרה שוב".
שאלת מיליון הדולר שספיץ כבר רגיל לענות עליה היא מה היה קורה אילו שני הפנומנים האלה היו שוחים באותה תקופת זמן. "הייתי לפני כמה שנים בקונגרס בלונדון, שבו דיברנו על אתלטים נהדרים כמו מוחמד עלי, וכמה מתאגרפים נהדרים שהתחרו לפניו, על שחקני בייסבול מצוינים שהיו בארה"ב בשנות החמישים והשישים, והשווינו אותם לכל אלו שמחזיקים בשיאי החבטות היום. המסקנה שלי הייתה שאחד המאפיינים הבולטים אצל אתלט נהדר זה שהוא יודע הכול על המתחרים שלו; מה הם אוכלים, מתי הם קמים בבוקר, מה האסטרטגיות שלהם ואיך הם שוחים.
"גם אני, בתור השחיין הבכיר בעולם בזמנו, ידעתי הכול על המתחרים שלי, בנוסף להבנה איפה החולשות אצלי, מה שעזר לי לנצח תמיד. אני מניח שלמייקל פלפס הייתה אחריות דומה בכל הנוגע לעצמו. הוא הכיר את היריבים שלו היטב מכל בחינה, והפך למומחה ביכולת שלו לנצח אותם. עכשיו, אם שני מומחים עם אותה פילוסופיה מתחרים זה נגד זה, אז התוצאה יכולה להיות אחת, והיא שוויון. היינו השניים הטובים בעולם, שיודעים הכול אחד על השני, לא משנה אם היינו מתחרים בתקופה שלי או שלו".
אני לא שמעתי אף פעם על תיקו בשחייה, מישהו בטוח היה מנצח, גם אם בשבריר שנייה.
"לאחרונה אמר לי מישהו שהוא חושב אחרת, שהוא מאמין שהייתי מנצח את פלפס, כי ידעתי לנצח את היריבים שלי בשניות שלמות, והוא ברוב המקרים עשה את זה במאיות השנייה. אמרתי לו שאשתי מאוד תאהב אותו אחרי שאספר לה על זה, אבל עם כל הכבוד לעצמי, אני אשאר עם תיאוריית התיקו שלי".
אתה בקשר עם פלפס?
"אין בינינו קשר רציף. ראיתי אותו לאורך השנים באירועים שונים, הענקתי לו פעם את הפרס לשחיין השנה, אבל לא הרבה יותר מזה".
מה דעתך על השחייה כיום?
"אחרי הפרישה של פלפס עוד מוקדם לדעת. כשהוא היה בסביבה כולם רצו לדעת מה הוא יצליח לעשות. עכשיו, כשהוא פרש, נפתח מירוץ חדש ונצטרך לראות מי יהיה זה שיצליח להגיע לפסגה ולהפוך לפופולרי. זו השנה הראשונה שאנחנו רואים את זה קורה. אצל הנשים, יש את קייטי לדקי, שהיא שחיינית מצוינת".
הפעם הרביעית, והאחרונה בינתיים, שבה הגיע פלפס למשחקי המכביה הייתה ב־2005, אז התכבד להניף את דגל ארה"ב כשהוביל את הנבחרת בטקס הפתיחה. "אני לא יודע מתי אגיע בפעם הבאה. בכל הפעם שהגעתי, הוזמנתי על ידי המארגנים והיו להם מספיק הזדמנויות להזמין אותי שוב", אומר ספיץ וקורטוב של ביקורת מתגנב לקולו. "אני טס השנה לאליפות העולם בהונגריה שמתחילה בעשרים ליולי, אבל זה כבר אחרי שהמשחקים ייגמרו אז זה יכול היה להסתדר. אני תמיד שמח להגיע למכביה, זו חוויה נהדרת".
אתה עדיין הולך לשחות?
"אני שוחה שלוש פעמים בשבוע".
מי המציא לך את הכינוי מארק דה שארק (הכריש)?
"אני לא באמת יודע מאיפה הגיע הכינוי הזה, מישהו פשוט המציא אותו תקופה אחרי שכבר פרשתי משחייה".
השפם היה הסמל המסחרי שלך. למה החלטת להסיר אותו?
"האמת שקצת התעייפתי ממנו, ומעולם לא התכוונתי להשאיר אותו לכל חיי, אז החלטתי לגלח אותו, פשוט כמו שזה נשמע".
יש רגעים שאתה מתגעגע לתחרויות ורגעי התהילה?
"אני לא באמת מתגעגע לימי השחייה שלי בשום אופן שהוא, ובעיקר לא לאימונים המפרכים".
על מה אתה חולם?
"אני חולם לחיות חיים בריאים, להיות אמיתי, וזה יהיה נהדר אם תהיה לי הזדמנות לטוס בספינה לחלל מחוץ לכדור הארץ. אני רוצה לשאול אותך משהו, אם אתה ואני היינו עומדים יחד איפשהו ופתאום היה נוחת לידנו עב"ם, ובצורה ידידותית הוא היה יוצא החוצה ומציע לנו להצטרף, היית נכנס לחללית?"
"יפה, ואני הייתי משיג אותך בריצה לדלת. אני יודע בוודאות מה יקרה איתי בשארית חיי כאן, אבל אין לי מושג מה יכול לקרות בחלל, זה יכול להיות מדהים. הייתי רק שואל אותם אם הם מתכוונים להחזיר אותי לכדור הארץ, כי בלי היכולת לספר על זה, אין לזה כל משמעות וזה לא הופך את זה לחוויה אמיתית".
בסולם האושר מאחת לחמש, איפה אתה?
"אף אחד לא מבטיח לנו את המחר, ואני צריך להיות אסיר תודה שאני נמצא כאן היום. אני אדם שמסתכל על דברים בצורה חיובית, וכשאני רואה כוס מלאה במים עד האמצע, אני רואה אותה חצי מלאה ולא ריקה ולכן אני בחמש. האם אני תמיד מסופק להיות שם? לא בהכרח, כי תמיד אחשוב שיש שם עשר איפשהו.
"איך אתה חושב שהתחריתי בשבעה ענפים שונים? הם הרי היו קיימים שם לפניי, אבל עד שאני הגעתי, התחרו וזכו רק בארבעה מקצים ובארבע מדליות זהב, אבל אמרתי לעצמי, למה לא בעצם. זו הדרך שבה אני חושב, והבאתי את זה לידי ביטוי בספורט".
אקו"ם