עבר ורוד, עתיד שחור: המאמנים השחורים רוצים צ'אנס
סול קמפבל, מגדולי הבלמים האנגלים 73) הופעות בנבחרת,( נאלץ בגיל 42 להציע את עצמו בחינם לתפקיד המאמן: "כל מה שאני רוצה זו הזדמנות". הייאוש שלו מדגיש את היחס המפלה כלפי שחורים בעמדות מפתח בכדורגל האנגלי, והנתונים לא משקרים: רק 2 מתוך 92 מאמנים בליגות המקצועניות הם בני מיעוטים. הגיע הזמן למהפכה
לסול קמפבל חזון מקצועי ברור ומגובש: "הקבוצה שאני אאמן אותה תהיה מאוד הגנתית ומסודרת," שטח אותו השבוע בראיון ל"גרדיאן," "ויחד עם זאת גם מדהימה ביציאה להתקפות מתפרצות, בדיוק כמו ארסנל של פעם."
עם 73 הופעות במדי נבחרת אנגליה, שתי אליפויות עם התותחנים וקריירה שמציבה אותו כאחד הבלמים הטובים בדור האחרון, מתבקש היה לחשוב שמועדונים רבים יעמדו בתור לקחת את קמפבל וחזונו אליהם. אולם המציאות שלו הפוכה לגמרי. למרות שהוא מחזיק בכל התעודות הנדרשות ומביא איתו טונות של ניסיון, טרם נמצא היו"ר או הבעלים שמעוניין בשירותיו. הייאוש כבר מזמן הפך לא נוח, ולכן החליט בלם העבר בן 42-ה להציע את שירותיו בחינם.
"המצב קשה ואם אני צריך להתחיל מלמטה אעשה זאת. אנשים חושבים שאני מוכן לאמן רק בפרמייר ליג, אבל אין לי בעיה ללכת לקבוצה חובבנית. ואם הם לא יכולים לשלם לי משכורת, אסתפק בבונוסים על ניצחונות. אני לא אעשה זאת ארבע-חמש שנים, אבל אני להוט להתחיל. כל מה שאני רוצה זה צ'אנס - ראיון עבודה שבו אוכל להציג את החזון והשיטות שלי."
קמפבל לא אמר זאת במפורש בראיון הנוכחי, אבל מאז פרש מכדורגל במאי 2012 בלם העבר הרשה לעצמו לשחרר רסן בנוגע ליחס המפלה כלפי שחורים בעמדות כוח בכדורגל האנגלי. ,2013-ב כששימש מאמן נוער בארסנל, טען בראיון שהמצב הקשה יאלץ אותו להתחיל את קריירת האימון מחוץ לאנגליה. לא מפתיע, אם כן, שבתחילת השנה מונה לעוזר מאמן נבחרת טרינידד וטובגו.
בספרו הביוגרפי בחר במילים חריפות יותר. "זה בסדר שיש קפטנים שחורים בגילאים צעירים, אבל בבוגרים זה לא עובר משום מה. ברור שיש כאן תקרת זכוכית עבור כהי עור."
קמפבל לא לבד בדעה הזאת. כריס יוטון, מאמנם של תומר חמד ובירם כיאל, שיהיה העונה השחור היחיד בפרמייר ליג, דיבר על אותו נושא לפני כשנה. "בכל פעם שאני חושב על זה, אני נדהם כמה המצב לא מאוזן," אמר ל"גרדיאן." חוסר האיזון שעליו מדבר יוטון הוא בין מספר השחקנים השחורים ובני המיעוטים שמשחקים בליגות הבכירות לבין אלה שנמצאים בעמדות מפתח, בדגש על מנג'רים.
דווייט יורק, מגיבורי הטרבל של מנצ'סטר יונייטד ,1999-ב הצטרף לדעה הזאת לאחר שנים של ניסיונות כושלים לפרוץ למעגל המאמנים. "אם זה לא בגלל שאני שחור, אז תסבירו לי למה לא הצלחתי לקבל אפילו ראיון עבודה אחד"? תהה על דפי ה"אינדפנדנט" באוקטובר .2016
המספרים בהחלט מצביעים על חוסר האיזון. בעוד 30 אחוזים משחקני הפרמייר ליג הם בני מיעוטים (שחורים, אסיאתים,( רק שניים 92-מ המנג'רים בארבע הליגות המקצועניות באנגליה הם כאלה. יוטון הוא אחד מהם, השני הוא קית קארל מקרלייל יונייטד. הכמות מאכזבת ולא תואמת, אך לא פחות מתסכלת העובדה שלא ניכר שיפור עם הזמן. בדו"ח שפורסם לפני כמה חודשים נקבע ששחורים עדיין נמצאים בעמדת נחיתות כשזה מגיע להשתלבות בצוותים מקצועיים. "מצער אותנו לראות שאין שום התקדמות מאז הדו"ח הראשון שפרסמנו ,"2014-ב נכתב בו.
הדו"ח בירך את החלטת ההתאחדות האנגלית להקצות 1.4 מ' ליש"ט למשך חמש שנים לטובת מלגות אימון לשחורים ולבני מיעוטים, אך יחד עם זאת הביע אכזבה מחוסר הפיקוח ומחוסר שיתוף הפעולה. "אם לא נעשה משהו, המצב יישאר כפי שהוא גם בעוד שנים רבות" סיכם הדו"ח.
בעיני רבים, הפתרון, או לפחות תחילתו, נמצא ב"חוק רוני." הוא נוסד בארה"ב 2003-ב ונקרא על שמו של דן רוני, בעלי קבוצת NFL-ה פיטסבורג סטילרס. לפיו, כל קבוצה המחפשת מאמן מחויבת לראיין מתמודד בן מיעוטים אחד לפחות לפני שהיא מקבלת החלטה. הישגיו של החוק משמעותיים. בין 2003-ל 1920 הועסקו שבעה מאמנים שחורים, מאז 2003 היו כבר 16 כאלה בליגה.
אם חוזרים לדבריו של סול קמפבל, המבקש בסך הכל צ'אנס, חוק שכזה יכול לשמש פתרון מצוין. 2015-ב נדמה היה שהפרמייר ליג תאמץ אותו, אך כרגע הוא חל רק על משרות לאקדמיות נוער ונערים ומועדונים רבים הביעו הסכמה עקרונית להשתמש בו. "את האמת, גם אם החוק הזה ייכנס לתוקף, לא נראה לי שהוא יעזור," אמר בעבר קית קארל.
כשנשאל על הנושא ,2014-ב ענה ז'וזה מוריניו בנחרצות: "אין שום גזענות בכדורגל האנגלי." את המצב, כפי שהוא רואה אותו, הציג הפורטוגלי בפשטות: "אם אתה טוב, אתה מאמן." שחקני העבר השחורים השואפים לקריירת אימון לא מקבלים את הטענה הזאת. מבחינתם, כדי להיות טוב צריך לאמן, ולהם אין את האפשרות הבסיסית הזאת.
על פי הנתונים, אורך חייו של מאמן בקבוצה אנגלית לא עולה על 350 ימים, מנג'רים באים והולכים בקצב מסחרר, משרות מתפנות מדי שבוע, והם בכלל לא בסבב. "ניסיתי את כל הדרכים האפשריות בתוך הכדורגל האנגלי ונאלצתי להרים ידיים," סיפר בריאן דין, שבאמתחתו 200-כ שערים בקריירה, כשהחליט לנדוד לנורבגיה כדי להגשים את חלום האימון.
המציאות של דין, קמפבל, יורק ואחרים מעוותת לגמרי. הגזענות הפומבית טופלה כראוי באנגליה ובמגרשי הכדורגל, וכעת צריך לעשות את אותו הדבר בדרגים הגבוהים יותר. כדי לא לאבד שחקני עבר שרוצים לתרום מניסיונם, מכישוריהם ומהידע שלהם, ההתאחדות צריכה לפעול. הרי זה לא שהם מבקשים משרה מלאה, בסך הכל צ'אנס.
אקו"ם