מכבי ת- 2 א" נב' ישראל 0: וויצ'יץ' מנצח את ארז
אם ננתק לרגע את הסכסוך בין מכבי "וויצ'יץ"ת "'א לנבחרת "גרשון/אדלשטיין" ישראל מהמטענים האישיים, הקרואטי בינתיים מנצח. תשאלו את ג'ייק כהן וכארם משעור, שהחליטו לא להיענות לקריאה של הג'ינג'י. וגם: לנבחרת הבוגרת יש מה ללמוד מהעתודה
1 אם ננתק את הסכסוך בין מכבי "וויצ'יץ"ת "'א לנבחרת "גרשון/אדלשטיין" ישראל מהמטענים האישיים שהצדדים סוחבים, נגלה שברמת הטיעונים מדובר בתיקו, אבל במציאות הקרואטי בינתיים מנצח. ג'ייק כהן צודק שאין לו סיבה לבוא בתור מתאזרח גיבוי, וחושף שוב את בלוף המתאזרחים: אם אין להם אינטרס ברור ומיידי שיוכלו להרוויח ממנו, האזרחות לא מעניינת אותם. "מספיק עם השקר הזה", היה אומר ג'ורג', הווטרינר מהספארי של "ארץ נהדרת".
אז אם המאמנים הולכים על ריצ'ארד האוול, שנראה כמתאזרח עם הקשר הכי קלוש למדינה בתולדות המתאזרחים (וד"ש לטרי פייר ולקית' בנט,( שיחיו עם ההחלטה הזו על סיכוניה ויתרונותיה. עבור כדורסלן קיץ הוא מצרך יקר מדי לבזבז בתור להמתנה שמישהו אחר ייפצע. אז וויצ'יץ' אחת, אדלשטיין/גרשון אפס.
הסיפור שונה לגבי כארם משעור. הנבחרת זקוקה לו מקצועית ומיידית ויש לו השפעה על סגנון המשחק. אם הוא אכן פצוע כמו שהוא טוען, שייבדק על ידי הצוות הרפואי של הנבחרת בשיתוף עם הצוות הרפואי של מכבי ת"א ויקבלו החלטה משותפת, שרואה את בריאות השחקן מעל לכל. להודיע למנהל הנבחרת בטלפון שהוא לא יגיע בשבועיים הקרובים זה זלזול עצום בזימון ההיסטורי שלו ובמערכת כולה.
מעבר לכך, למשעור, גם אם הוא לא מעוניין בכך, יש תפקיד חברתי. ערבי-ישראלי במדי נבחרת ישראל בימים נפיצים אלה הוא אמירה חשובה לדו-קיום, כשהציבור היהודי מעוניין להאמין שערביי ישראל מתנערים מהמחבלים מאום אל-פחם ומחברי הכנסת של הרשימה המשותפת, שעסוקים בהדלקת מדורות ובשפיכת שמן עליהן. אז גם אם אדלשטיין וגרשון צודקים ברמת העיקרון, התוצאה המעשית היא וויצ'›יץ' שתיים, נבחרת ישראל אפס.
2 הכדורסל המלהיב של נבחרת העתודה מעלה את התהיות אם גם הנבחרת הבוגרת תאמץ את סגנון המשחק המעודכן שלה. פיני גרשון, כדמות המקצועית הבכירה באיגוד, מטיף לאחידות משחק בנבחרות בשיטת משחק שתמקסם את היכולות של השחקן הישראלי ותחביא את חסרונותיו. האם הוא יכפה על חברו אדלשטיין סגנון המבוסס על שלשות, משחק מעבר והגנה אגרסיבית?
באליפות הקודמת הנבחרת זרקה 14 שלשות למשחק, וזו כמות שהעתודה זורקת במחצית. האם אדלשטיין ידבק בשיטת ההתקפה 2-3 גבוה, שנחלה הצלחה יחסית ביורבאסקט וכשלה כישלון חרוץ במכבי ת"א? האם השיטה האסתטית, שמכתיבה קצב איטי ומעט שלשות וגורמת למאמן להיראות ולהרגיש טקטיקן בעל שליטה, תמשיך לנצח עבורו משחקים, או תיראה אנכרוניסטית כמו רפסודה שמפליגה הרחק מאורות הכרך של הכדורסל?
אקו"ם