ראשי » ספורט » ליגת העל » חדשות ליגת העל

ח"י מהמגרש: היהודי שמרביץ ציונות דרך הכדורגל הישראלי

הוא חלם לחבר את יהודי העולם לישראל דרך הספורט והקים אתר מצליח שמסקר באנגלית כל מה שמתרחש על המגרשים בארץ. ג'וש הליקמן מנסה להפוך את מכבי ת"א לשגרירה שלנו בעולם, וחושף את הסיבה לכך שהקבוצה של המדינה משחקת דווקא בכחול–צהוב

לפני שנים אחדות נכנס למסיבת העיתונאים בתום אחד ממשחקי נבחרת ישראל בכדורגל בחור גבוה, בעל מראה אנגלוסקסי, עם כיפה לראשו. לאחר שכמה מהעיתונאים המובילים בישראל שאלו את המאמן כמה שאלות, הצביע העולה החדש ג'וש הליקמן וביקש גם הוא להציג שאלה. כאשר נשאל לאיזה כלי תקשורת הוא משתייך, הוא ענה ללא היסוס וב-ר' אמריקאית מתגלגלת: "ספורט'ס רביי".
 
בחדר נשמעו התלחששויות סקרניות, אבל הליקמן לא התרגש: "בהתחלה היה לעיתונאים מוזר שאני שם, אבל ברגע שראו שאני לא דורך לאף אחד על האצבעות, הבינו שאני לא נחשב איום והתחילו לשתף איתי פעולה".

ג'וש הליקמן (42), במקור ממונטריאול שבקנדה, הוא הבעלים של בלוג הספורט המצליח "ספורט'ס רביי", המשדר אל העולם חדשות וראיונות מעולם הספורט הישראלי. אנחנו נפגשים ב"מייקס פלייס" בתל-אביב בשעת אחר צהריים, כשהמקום כמעט ריק. הוא נמצא שם עם קבוצה של צעירים וצעירות מהתפוצות במסגרת תוכנית "מסע", שם הוא מלמד על סצנת הספורט הישראלית ועל הדרך מרביץ בהם מסרים של יהדות וציונות.

"לפעמים צפייה במשחקי ספורט בישראל היא מעין בריחה מהמציאות הלא פשוטה של פיגועים או תקופות מלחמה", הוא מספר להם, "שעתיים של שקט עושות כל-כך טוב, וזה מאוד שונה ממה שאתם חווים במדינות שלכם".

הליקמן הגשים את החלום הציוני כאשר עלה לישראל לפני כ-13 שנה עם אשתו שרונה ושני ילדיהם. את שרונה פגש במהלך שנת לימודים בישראל, אז יצא לראשונה מהבועה היהודית הקטנה והחמה של מונטריאול: "היינו 11 בנים בכיתה שלי בקנדה, לא הכרתי מציאות שבה רוב החברים או הסביבה שלך היא יהודית כמו שיש בישראל או בניו-יורק, שממנה הגיעו רוב החבר'ה לישיבה".

הוא למד ב"בית מדרש לתורה" והיא למדה ב"מכון גולד", כאשר חברה משותפת הכירה ביניהם. "קניתי כמה אסימונים והתקשרתי אליה ולשמחתי היא זרמה". מאז גיל 17 הם ביחד: "בגללה החלטתי ללמוד בישיבה יוניברסיטי בניו-יורק, מפני שהיא חיה וגדלה בעיר. אז גיליתי את גן העדן היהודי של ניו-יורק".
 

 
כחובב ספורט מושבע רצה הליקמן להיחשף לסצנת הספורט המקומית, אך באותם ימים היה מדובר במשימה לא פשוטה. "אמרו לי שאי אפשר ללכת למשחקי כדורגל כי זה בשבת, והרבנים ששאלתי כלל לא הבינו בספורט המקומי. היו לי בני דודים שסיפרו לי על שחקן ישראלי מצליח בשם דורון ג'מצ'י ואני זוכר שחשבתי שזה שם ממש מגניב, אבל לא ידעתי איך לקנות עיתון עם מוסף ספורט ופשוט לקרוא על מה שקורה".

כיום, הליקמן מציין את הקושי הזה כאחד החסרונות בתוכנית שנת הלימודים בישראל: "הבחורים מגיעים לישראל למשך שנה אבל חיים בתוך בועה אמריקאית, ואני לא מדבר על ישיבות חרדיות או חסידיות, אלא על 'מודרן אורתודוקס' לכל דבר. למה הם לא היו יכולים לקחת אותנו למשחק כדורסל בתל-אביב ולשמוע את שירת התקווה יחד עם עוד עשרת אלפים אנשים? בעיניי זו חוויה דתית של ממש, ואני מנסה לשנות את המצב".

כאשר התגורר בניו-יורק החל לעבוד כרואה חשבון. "אבא שלי אמר לי שראיית חשבון הוא תחום שיעזור לי בכל עסק או מקצוע שארצה לעסוק בו". הוא עבד במשרד רואי חשבון גדול שלקוחותיו היו בעיקר ארגונים ללא מטרות רווח, רבים מהם ידידים של ארגונים ישראליים בארצות-הברית.

עובדה זו קירבה אותו עוד יותר לישראל, ובשנת 2003 הליקמן ואשתו שרונה החלו לדבר על עלייה לארץ: "תמיד אהבנו את ישראל, אבל לא דיברנו על עלייה. במקביל, האינתיפאדה השנייה הובילה כמעט כל יום לאבידות בנפש בישראל, והיה לנו קשה מאוד לשמוע את החדשות על אנשים שנרצחים בפיגועי התאבדות. לא היינו בעלי אמצעים, כך שתרומה כלכלית לישראל לא הייתה אופציה, מה עוד יכולנו לעשות חוץ מלתת עצמנו למדינה?"

אשתו עבדה באותה התקופה כמורה ב"סאנדיי סקול" שבו מנחילים בימי ראשון יהדות לילדים הלומדים בבתי ספר ציבוריים. "היא נתנה לילדים רשימה שבה הם היו צריכים לכתוב מה לדעתם הקב"ה רוצה מהם, ומה הם היו רוצים מהקב"ה", הוא נזכר, "בשביל הצחוקים היא ביקשה ממני למלא את זה. השבתי 'להתחתן עם שרונה, לעשות איתה ילדים ולעלות לישראל'".
   
השניים מכרו את ביתם בשכונת ריברדייל בניו-יורק וקנו דירה חדשה בירושלים, בשכונת ארנונה הצעירה. הוא מזכיר כי שער הדולר היה גבוה באותה התקופה ועל כן הצליחו בשנה הראשונה לחיות בישראל בנוחות. אשתו כבר מצאה עבודה בתחום החינוך, ואילו הוא המשיך לעבוד בחברה שבה עבד בארצות-הברית וטיפל בילדיו רוב שעות היום. "יום אחד המשטרה עצרה אותי כשהייתי בבוקר עם בני הקטן ברחוב. השוטר לא הבין למה הילדים בלי מטפלת, אלא עם האבא".

כיום הליקמן מכונה "הספורט'ס רביי", למרות שהוא כלל אינו רב. "כשגרנו בריברדייל היינו חברים בבית הכנסת של הרב אבי וייס. כשהרב וייס רצה לגייס כסף לישיבה שתכנן להקים, הוא הלך לפגוש את המיליארדר מלקולם גלייזר, שהיה הבעלים של הטאמפה באקנירס, קבוצת פוטבול בליגה ה-NFL. הוא ידע שאני חובב ספורט מושבע וביקש שאספר לו קצת על הקבוצה לפני שניפגש איתו.

"באותה שבת הוא סיפר מעל הדוכן בבית הכנסת כי הוא קורא לי ה'ספורטס רביי' - ומאז ככה מכירים אותי. בהתחלה לא כל כך אהבתי את הכינוי, חשבתי, 'זה מה שיכתבו על המצבה שלי?'" אגב, הליקמן אמנם איננו רב, אך הוא סופר סת"ם וגם חזן.

מה הדבר הראשון שעשית בישראל?
"מנוי שנתי לבית"ר ירושלים בכדורגל והפועל ירושלים בכדורסל. הפכתי להיות מעריץ ספורט ישראלי לכל דבר, אבל כשהגעתי לראשונה למשחק בתל-אביב, הבנתי שזה מה שיותר מתאים לי. אמרתי לעצמי: זה יותר דומה למדיסון סקוור גרדן - והמרתי את האהדה שלי לקבוצות התל-אביביות. אני חושב שבגיל 31 זה עדיין בסדר".

גם העברית הטובה שבפיו קשורה בספורט: "עשיתי מנוי לידיעות אחרונות, קניתי מתרגם אלקטרוני ותרגמתי מילה במילה את הכתבות ממוסף הספורט. למשל, מי הכיר את המילה 'אמש' לפני כן? ראיתי גם כמה שיותר תוכניות ספורט בטלוויזיה, ובמקביל הקשבתי בערב לתוכניות ספורט ברשתות הרדיו השונות".
 

 
באותה תקופה החליט להקים כתחביב את הבלוג שלו, בעוד שלפרנסתו שימש מנכ"ל ומנהל כספים של ארגון תיירות בינלאומי בירושלים. בהדרגה הפך הבלוג לאתר חדשות של ממש והוא החל לקחת חלק במסיבות עיתונאים: "השתדלתי לא להיות הראשון ששואל שאלות כי הבנתי שיש שם עיתונאים שעבורם מדובר בפרנסה, ואצלי זה היה תחביב".

בנוסף, החל לכתוב מעת לעת כתבות עבור הג'רוזלם פוסט. "כששאלו אותי מה הקטע של הבלוג הסברתי שאני רוצה להנגיש ציונות ויהדות לציבור יהודי ולאוהבי ישראל בעולם שרוצים להתעדכן בסצנת הספורט המקומית, ואין להם איך".

לטענתו, בג'רוזלם פוסט אין סיקור רציני ומספק ואילו באתר הפופולרי באנגלית "טיימס אוף ישראל" אין בכלל מדור ספורט. "אני מציע הרבה יותר מכל שאר כלי התקשורת באנגלית. למשל, אם זה בכדורסל, יש לי ערך מוסף ואני מראיין את המאמנים או את השחקנים באנגלית. אני מכסה את הקבוצות בצורה מאוד מקצועית גם בכדורגל".
כיום הוא כבר מחזיק בקשרים אמיצים עם לא מעט עיתונאי ספורט ישראלים. לדבריו, "בסיקור הכדורסל יש יותר כיפות בקרב אנשי התקשורת, כדורגל הוא בעייתי בגלל השבת".

הליקמן רואה שליחות של ממש בהעברת הסיפורים מישראל ליהודים בעולם: "אני מנסה להעביר מסר שיש משהו מיוחד שקורה כאן. בעיניי זה מדהים שיש שחקנים זרים שמשחקים בארץ במקום ללכת למדינות אחרות כמו רוסיה, ספרד או איטליה. הם גם מתים על החיים בישראל". 

בשנים האחרונות מועסק הליקמן על ידי מכבי תל-אביב בכדורגל, וכדי לאזן הוא משקיע יותר בסיקור הכדורסל. "קיבלתי מייל מאדם בן שמונים מניו-ג'רזי שכתב לי: 'תודה על הסרטונים שאתה מעלה לרשת. אני לא יודע עברית, אבל ביליתי קיץ אחד בישראל בשנות החמישים ואתה הקשר שלי לישראל'.

כשאתה מקבל מייל כזה - אתה יודע שעשית משהו נכון. יש גם חבר'ה צעירים יותר מארצות-הברית, שהם חובבי ספורט ישראלי או מעריצים את מכבי תל-אביב, והזיהוי שלהם עם ישראל הוא דרך הכדורסל. יש לי עוקבים בטוויטר מכל העולם, ואני בקשר איתם מסביב לשעון".
 

לפני מספר חודשים החל לעקוב באדיקות אחרי נבחרת ישראל בבייסבול, קבוצה המורכבת בעיקר משחקנים יהודים-אמריקאים שנרשמה לאליפות העולם, הוורלד בייסבול קלאסיק. "אני המקור היחיד לחדשות על הקבוצה", הוא מצהיר, "מעבר לכתבות מגזין וראיונות שעשו איתם, רק אצלי היו דיווחים בזמן אמת. אני ראיינתי את המאמן של הקבוצה וגם חלק מהשחקנים. היה לנו ב'ספורט'ס רביי' גם שליח למשחקים. מדי יום העלינו דיווח בן עשר דקות על מה שהתחדש באותו יום עם הקבוצה הישראלית".

את רוב הראיונות הוא מפרסם ככתבות או כהקלטות שמע, ובשנים האחרונות הוא משדר שידורים חיים בפייסבוק ובטוויטר ממסיבות עיתונאים, משחקים ואירועי ספורט מגוונים: "אני עושה כל הזמן לייב טוויטינג ממסיבות עיתונאים, זה טוב במיוחד כאשר המאמן או השחקנים מדברים רק אנגלית, וזה היתרון היחסי שלי מול השאר. אני נותן לגולשים שלי תוכן ייחודי, שלא היו יכולים לקבל בשום מקום אחר. גם עיתונאי ספורט בכירים מבססים מדי פעם את הכתבות שלהם על השידורים שלי בטוויטר. כתב בכיר אחד אמר לי שאני העיניים והאוזניים שלו במסיבות עיתונאים".

איך הגעת למכבי תל-אביב בכדורגל?
"ליאור טימור, שהיה עיתונאי ספורט, עבר לנהל את מחלקת התקשורת של מכבי תל-אביב. יום אחד הוא אומר לי שהם בונים מחדש את האתר של מכבי ורוצים גם גרסה באנגלית ברמה גבוהה, והציע לי לעבוד אצלם. התייעצתי עם אשתי ואמרתי לה שהם לא מציעים מספיק כסף, אבל היא צעקה עליי: 'אתה מטומטם? תעשה את זה מהצד, תסתדר. זה החלום שלך לעבוד עבור מועדון ספורט גדול'. נפגשנו והתחלתי לעבוד איתם במשכורת מאוד נמוכה".

כשקיבל הצעה מהמנהלת העסקית של הקבוצה להקים עמותה שתעסוק בקשרי הקהילה של מכבי, הוא ידע שזו ההזדמנות שחיכה לה. הוא התבקש להכין תוכנית עסקית וזמן קצר לאחר מכן החל לנהל את הארגון תחת השם "קרן מועדון מכבי תל-אביב בכדורגל". הליקמן מתרגש בכל פעם שהוא מדבר על עבודתו: "אני חי את החלום; אני עובד בשביל מועדון ספורט ארצי, דבר שלא היה קורה לי בארצות-הברית, ובמקביל מנהל את ה'ספורט'ס רביי'. יש לי הזדמנות לקדם את הציונות דרך הספורט".

כדי לבנות את התוכנית העסקית, בחן הליקמן 170 קבוצות בעולם, כולל קבוצות NBA ופרמייר ליג, ואת הארגונים שהקימו למטרות חברתיות, כשהרעיון היה למתג את מכבי תל-אביב כשגרירה הבינלאומית של ישראל: "יש לי חלום שאני מקווה להגשים תוך עשרים שנה, שמכבי תל-אביב תהיה הברצלונה של העם היהודי. שבכל העולם יהודים ילבשו חולצות מכבי תל-אביב, ויהיו גאים בכך".
   
במקביל, הליקמן חקר לעומק את ההיסטוריה של מכבי תל-אביב בכדורסל ומרבה להרצות עליה לסטודנטים ולצעירים מהארץ ומהעולם. "מכבי - ראשי תיבות של מי כמוך באלים ה' - נוסדה בשנת 1895 בקונסטנטינופול, כיום איסטנבול, על ידי יהודים שנזרקו מהקבוצות שלהם בגלל אנטישמיות. בימי העלייה הראשונה הם כבר שיחקו כאן בישראל.

"בשנות השלושים חברי מכבי תל-אביב נסעו למסע של חצי שנה בארצות-הברית כדי לגייס כסף למען יהודים באירופה. זה מדהים. הם שיחקו באצטדיונים כמו אצטדיון יאנקי הישן. הם אפילו שיחקו מול נבחרת האולסטארס של ארצות-הברית".

מתברר שיש גם סיבה לכך שהמדים של הקבוצה הם בצבעי כחול-צהוב: "בהתחלה זה היה בצבעי כחול-לבן, אך הם ביקשו מהנהלת הקבוצה להחליף את הצבע הלבן לצהוב כאות הזדהות עם היהודים בגטאות, שנאלצו ללכת עם מגן-דוד צהוב. המחשבה הייתה שאחרי המלחמה הם יחזרו לצבעים המקוריים, אבל כאשר הבינו שנרצחו שישה מיליון יהודים, הם החליטו להשאיר את הצהוב. כשאני מדבר עם קבוצות ומספר להן את הסיפור הזה, לא משנה מי בקהל, רפורמים או אורתודוקסים, כולם מקבלים צמרמורת ומתחברים ישר". 

אתה מחבר צעירים יהודים לישראל רק דרך כדורגל?
"אם זה קשור לעבודה שלי במכבי תל-אביב אז לרוב אני מתעסק בכדורגל. אבל אני גם מדבר על הרגעים הגדולים והפחות טובים שהיו לישראל בעולם הספורט. יש את הניצחון של נבחרת ישראל בגביע אסיה בשנת 1964, אך גם את טבח הספורטאים במינכן". הוא לא שוכח כמובן לציין את הזכייה של מכבי תל-אביב בכדורסל באליפות אירופה ב-1977: "הניצחון על הרוסים היה ממש סיפור דוד וגוליית".

מה אתה עושה כשגריר של מכבי תל-אביב?
"אני עובד עם ארגונים כגון 'חינוך לפסגות' ואולימפיאדת הנכים. אנחנו במה לא רק לחיבור קהילתי בישראל, אלא גם לעולם. אנחנו עובדים למשל עם ניצולי שואה, עם חיילים בודדים, בעיקר כאלה מבתים חרדיים שהמשפחות שלהם לא מדברות איתם. אנחנו מביאים לכל משחק עשרה חיילים בודדים שיושבים בתא הכבוד, מקבלים כרטיסי VIP, ומתנדבים גם אוספים אותם מהבתים ומסיעים אותם למשחק".
 

 
הליקמן אף אמון על התקשורת באנגלית ועל האתר של הארגון באנגלית: "אני מצליח להגיע אל יהודים או אל ידידי ישראל כדי להסביר את מה שאנחנו עושים. אנחנו מארחים עשרות קבוצות של חניכי תגלית, תיכוניסטים או חניכי מכבי מהעולם במתקנים של הקבוצה. הם מגיעים למרכז האימונים ועוברים אימון של ממש אצל אחד המאמנים שלנו.

"אנחנו גם עורכים טורנירים עם אוכלוסיות מוחלשות כגון ערבים, בדואים או דרוזים. הרבה מאוד חניכי תגלית עוברים אצלנו ואומרים שזו החוויה הכי מדהימה שעברו בישראל - הרבה יותר ממצדה או הכותל. אם הם מדברים ככה, אני יודע שהצלחתי".

לדברי הליקמן, שחקני הקבוצה כולם מכירים אותו: "גל אלברמן ודור מיכה מתנדבים עם הנכים וגם קפטן הקבוצה שרן ייני מעורב בתוכניות שלנו. אייל גולסה תמיד רוצה לבקר ילדים חולים. השוער דניאל טננבאום עלה מברזיל והוא אמנם לא משחק הרבה אבל הוא שוער מבטיח, ואני מביא אותו תמיד לדבר עם קבוצות מדרום אמריקה. עבור צעיר יהודי מפרגוואי לפגוש שחקן כמוהו זה דבר מדהים". הליקמן גם עובד עם שחקני העבר של הקבוצה כגון בני טבק ("קראו לו ה-F15 כי הוא היה מספר 15 ואחד השחקנים המובילים"), וגם שחקני הנוער משתתפים במאמץ לחבר את יהודי העולם לישראל. "בעיניי, ספורט הוא הכלי להגשמת המטרה", הוא מסכם.

הליקמן מספר כי לקראת עלייתו לישראל התבקש לשאת מילים מול מתפללי הקהילה שלו. "אמרתי להם שיש לי שלוש תשוקות בחיים: משפחה, ספורט וישראל - לא בהכרח בסדר הזה. לעבוד עבור מכבי תל-אביב זו התגשמות חלום עבורי. אני מאמין שאלוהים עוזר למי שעוזר לעצמו. מה עוד אפשר לבקש?"

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg