ניפצה את התקרה: 25 שנה למדליה של יעל ארד
המדליה ההיסטורית, שהשיגה יעל ארד לפני 25 שנה במשחקים האולימפיים בברצלונה, ניפצה את התקרה ומעבר לכך שהפכה אותה לאייקון, שינתה לגמרי את תפיסת העולם של הוועד האולימפי הישראלי, שהתקשה להציב את החתירה למדליה כמודל ריאלי
היום לפני 25 שנה זכתה יעל ארד במדלית כסף בקרב במשקל עד 61 ק״ג. היא אמנם הפסידה בקרב על מדלית הזהב לצרפתייה קאתי פלורי, אבל בדרך לפודיום היא ניצחה בקרב על המדליה את בגרמניה פאוקה אייקוף, אז הבכירה ביותר בתחום במשקל הזה. 40 שנה עברו מאז ההופעה הראשונה של ספורטאים ישראלים באולימפיאדת הלסינקי ועד ברצלונה 92׳.
הספורט האולימפי לאורך עשרות שנים התנהל ברמת השקעה נמוכה יחסית ובפרופיל תקשורתי ירוד עד מביך. ארד היתה יכולה להשיג תארים יפים מאוד בעולם ברמת מדליה, אבל כל עוד לא היה מדובר במדליה אולימפית, החשיפה והכיסוי היו ברמת ״סתימה״ בעמוד אחרון, במקום הכי נמוך. עורכי העיתונים לא הבינו, לא האמינו ולא נחשפו לענפים האלו - ובוודאי לא היו מודעים למידת ההשקעה של ארד וחברותיה בענף.
עד יעל ארד האתוס האולימפי היה עסוק במורשת מינכן וזיכרון 11 הנרצחים ממשחקי 1972 שם השתתפה בריצות הקצרות אסתר שחמורוב, ספורטאית ברמה עולמית, אתלטית אדירה שהחזיקה לאורך שנים גם בשיא הישראלי בקפיצה לרוחק.
שחמורוב התאוששה מאסון מינכן ומאובדנו של מאמנה הנערץ והדגול עמיצור שפירא, התחתנה עם מאמנה הבא, פטר רוט, והגיעה לגמר האולימפי במונטריאול 1976, שם סיימה שישית, אחרי חמש מזרח אירופאיות, שנטלו סמים ממריצים כמקובל במעבדות הסמים האולימפיות של בריה״מ ושאר גרורותיה. היא היתה האצנית המהירה ביותר בין האתלטיות מהמערב.
אם גדולתה ופרסומה של רוט שחמורוב נבעו מכישרונה האדיר ומהטרגדיה, יעל ארד עשתה זאת בעידן אחר. היא אמנם חיה עדיין בוואקום תקשורתי לפני הזכייה שלה - אבל זכתה לפחות ברמת המעטפת המשפחתית, להבדיל משחמורוב שגדלה בבית נטול מודעות ספורטיבית - בתמיכה גדולה ומחבקת. המעטפת האולימפית שמסייעת בעידן הנוכחי לסגל הספורטאים האולימפיים, גם לאלו חסרי היכולת הכלכלית מבית, היתה נטולת משאבים גם בתקופתה של יעל.
אם לא התמיכה של המשפחה, כמו התמיכה שקיבלה שחר פאר למשל ממשפחתה, ספק אם זו וזו היו שורדות את כל המכשולים שבדרך למעלה.
המחסומים נפרצו כאמור ב-30 ביולי 1992. המדליה שהשיגה ניפצה את התקרה ומעבר לכך שהפכה אותה לאייקון, שינתה לגמרי את תפיסת העולם של הוועד האולימפי הישראלי, שהתקשה להציב את החתירה למדליה כמודל ריאלי.
גם אם באולימפיאדות קודמות - ספורטאים ישראלים נגעו במקום השלישי, לרוב זה קרה בגלל הכישרון האישי, והיכולת של האינדיבידואל להגיע לשיאו ברגע האמת. ביולי 92 חברו כל הפרמטרים לרגע הזה, שלאחריו הרוח האולימפית הישראלית קיבלה תפנית וחתירה למדליה הפכה להיות חלק מסדר היום.
אני זוכר את יום שובה של ארד לישראל עם המדליה. אלפים חיכו לה בשדה. היינו שם וכששאלו את עובדי שדה התעופה, להם זה הזכיר את האלפים שחיכו לבני הערובה שחזרו 16 שנים קודם לכן מאנטבה. הג'ודו הפך למחרת הזכייה של ארד במדלית הכסף, ומדליית הארד של אורן סמדג׳ה, יום אחריה - מחוג של ילדים לענף תחרותי פופולרי, הוקם ה״ג׳ודוקאן״ על חורבות הסכסוכים בין המרכזים ומאסה גדולה של ילדים הפכה את הענף ליצואן הראשי של המדליות האולימפיות. חמש מתשע המדליות שישראל הביאה ב-25 השנים האחרונות - היו בג'ודו. יעל ארד היתה שם כשזה קרה.
אקו"ם