היהודי הנודד: השחיין שניצל ממוות וזכה במדליה
בגיל 19 הפך אנתוני ארווין, יהודי אפרו–אמריקני, לאלוף שחייה אולימפי, אבל ההצלחה המהירה, העומס והלחץ הובילו אותו לפרישה מוקדמת. משם המשיך לשנים סוערות של חיפוש עצמי, נדודים והתמכרויות. אחרי שכמעט וסיים את חייו, התאהב שוב בשחייה וחזר למים כדי לכבוש שוב את הפודיום בריו 2016. ריאיון מיוחד
בריכת השחייה האולימפית בריו הייתה מלאה מפה לפה. הכרוז החל לקרוא למשתתפים במשחה הבא, 50 מ' חופשי, והקהל הגיב בשאגות לכל אחד מהשמות שהתקרבו לקרש הקפיצה. רעש הזמזם הזניק את הספרינטרים אל תוך המים והם צללו במהירות לתוכם, כשהם שועטים לעבר קו הסיום. מי שנגע ראשון בקו הסיום היה אנתוני ארווין, אז בן 35, שהפך ברגע לשחיין המבוגר ביותר שזוכה במדליית זהב אולימפית, ולראשון אי פעם, שזוכה בפעם השנייה במדליית זהב באותו המקצה, בהפרש של 16 שנה.
"כשאני מגיע לתחרות, אני אף פעם לא חושב על הסיכויים שלי לנצח, כי אני לא אוהב לחשוב שאני טוב מאחרים", אומר ארווין בשיחת סקייפ שאנחנו מנהלים ממקום מושבו הזמני בטורונטו, "אני תחרותי, אבל המטרה שלי היא להתמקד בעצמי ולהיות הגרסה הכי טובה שלי. מבחינתי זה מבחן אישי, עד כמה אני יכול לדחוף את עצמי קדימה. ידעתי שהיכולת שלי שייכת למעמד הגמר וידעתי שאם אהיה במיטבי, זה יכול להיות שווה מדליה, למרות שזה לא באמת שינה משהו".
בנוסף לניצחון המרשים ולתקדימים שיצר, שיפר ארווין במשחה הגמר את השיא האישי והעמיד אותו על 21.40 שניות. "לשבור שיא אישי בגיל שלי, זה לא דבר שקורה כל יום", הוא מסביר, "חלק גדול מהעניין באולימפיאדה הוא לבצע בצורה הטובה ביותר ברגע הנכון, וזה לא רק קשור לשחייה אלא למה שעובר בתוכך באותו הזמן, ומה עובר על מי שמסביבך. עשיתי שם את הכי טוב שיכולתי, ואחרים עשו טיפה פחות, מסיבה זו או אחרת".
איך התחושה לעמוד כמנצח על הפודיום האולימפי?
"ההמנון האמריקני משמעותי עבורי וזה היה רגע שבו הרגשתי שאני מייצג את המדינה שלי, וקיוותי שכל מי שאני מכיר בארצות־הברית מרגיש גאה".
איך החיים שנה אחרי?
"כל מה שקרה הרים אותי למעלה וכרגע אני מנסה להבין את השלב החדש שאני נמצא בו, כדי להמשיך לבנות לעצמי עתיד ולהתאים את עצמי בצורה הטובה ביותר למציאות החדשה. אני נוסע בעולם, מקיים סדנאות אימון, מתחרה בתחרויות, משתף פעולה עם הוועד האולימפי, ומקיים פגישות וראיונות".
מלבד השיאים ששבר, סיפור חייו של ארווין מרתק באופן מיוחד ומלא פיתולים בעלילה. הוא נולד בסוף מאי, 1981, בוולנסיה, קליפורניה, לאמא יהודייה ממוצא אשכנזי ולאבא אפרו־אמריקני ממוצא אינדיאני. לשחייה הגיע בעקבות קשיים חברתיים ולימודיים שחווה בבית הספר, בין השאר בשל מחלת הטורֶט שממנה הוא סובל, שגרמה לו באותם ימים התקפי עוויתות בפנים. בנוסף, איבד אביו באותם ימים את מקום עבודתו, בזמן שאמו גידלה אותו ואת שני אחיו בבית, והבריכה הפכה עבורו למקום מפלט. זו הייתה גם הפעם הראשונה שבה החל להצטיין בתחום כלשהו. ארווין הצטרף למועדון שחייה בסנטה קלריטה, וכשהתחרה במסגרת תיכון הארט בקליפורניה החל להראות ניצוצות של ספרינטר איכותי, שמשכו את תשומת לב האוניברסיטאות.
הוא הצטרף לבסוף לאוניברסיטת קליפורניה בברקלי, שם הפך מיד לדומיננטי מאוד בתחרויות השחייה הארציות. הוא זכה שלוש פעמים באליפות המכללות למשחה ל־100 מטר ושלוש פעמים, יחד עם חבריו לקבוצת השליחים, במקצה לארבע כפול מאה. בנוסף, זכה במדליית הזהב במשחה ל־50 מטר חופשי, שבמהלכה, במרץ 2000, שבר את שיא העולם בבריכות קצרות (25 מטר) והעמיד אותו על 21.21 שניות. השיא החזיק לבסוף מעמד במשך עשרה חודשים בלבד, ונשבר בידי מארק פוסטר הבריטי.
באוגוסט באותה שנה, במסגרת המבחנים האמריקניים למשחקי סידני 2000, סיים ארווין שני במקצה ל־50 מטר והעפיל לאולימפיאדה הראשונה שלו. "כדי להפוך לשחיין אולימפי מצליח, אתה חייב שתהיה סביבך קבוצה איכותית ותומכת, שתעזור לך להגיע לגבהים שאתה חפץ בהם", מסביר אנתוני, "בסופו של דבר, השחיין מאוד לבד, וכשאתה במים הדבר היחיד שאתה בעיקר מסתכל עליו הוא קרקעית הבריכה. כשאני רץ, אני מקשיב למוזיקה ויכול לראות חיות או אנשים, אבל במים אין מה לראות, לשמוע או להריח, תחושת הכבידה פחות משמעותית ונעדרים כאן הרבה מאוד חושים, שבדרך כלל שמישים יותר על הקרקע. בגלל התנאים הקשים, אתה חייב אנשים לידך, למרות שזה נשמע כמו דבר והיפוכו, אבל זו הדרך לעשות את זה".
מהצד זה נראה קשה וסיזיפי, מה משך אותך כל כך לבריכה?
"זו כנראה התחושה והרצון לשחות מהר יותר, שהתחברתי לרדיפה אחריה. ללמוד ולהבין איך הגוף שלך מרגיש במים, מגיב לכוחות שלהם ולומד להיעזר בהם, במקום להיאבק נגדם".
מצאת שם גם חיבור רוחני?
"בהחלט אפשר לומר שיש משהו רוחני בשחייה, העניין שהמושג עצמו משתנה מאדם לאדם ולא תמיד מתאים לכל אחד, ויש כאלה שלא יתחברו או ירצו להקשיב לזה בכלל. יש כאלה שיכולים לראות בזה גם חוויה דתית. עבורי, השחייה גורמת לי לאורך השנים לחושה של גדילה והתפתחות".
לאולימפיאדת סידני 2000, שהחלה באמצע ספטמבר, הגיע ארווין כשהוא בן 19. הוא העפיל לגמר המשחה ב־50 מטר בסגנון חופשי וזכה במדליית הזהב בגמר, יחד עם גארי הול ג'וניור האמריקני, אחרי שהשניים נגעו בקו הסיום יחדיו אחרי 21.98 שניות. הוא הוסיף לעצמו גם מדליית כסף, כשסיים שני עם הנבחרת האמריקנית, במקצה לארבע כפול מאה בסגנון חופשי. מלבד העובדה שהפך לאלוף אולימפי, כמעט במפתיע יש לומר, משכה ההופעה של ארווין תשומת לב רבה בתקשורת בארצות־הברית, מאחר שהיה השחיין הראשון בהיסטוריה ממוצא אפרו־אמריקני שייצג את המדינה בתחרויות השחייה האולימפיות.
"כל העניין היה קשה מאוד עבורי, בעיקר בגלל שהייתי רק בן 19, ובאותו הזמן ידעתי מעט מאוד על הנושא", הוא מסביר, "רק כשגדלתי, העמקתי בהיסטוריה שלי ושל האפרו־אמריקנים, וזה הפך לחלק ממני. לא אהבתי לענות על כל השאלות האלה לעיתונאים לבנים, שהרגשתי שמסמנים אותי כאחר ושונה. אני מניח שבהמשך הריאיון תשאל אותי גם על השורשים היהודיים שלי וזה בסדר, כי אתה יהודי ושנינו מאותו רקע ונעים סביב אותם עולמות, אבל כשמישהו אמר לי, אני לא כמוך אבל ספר לי איך זה להיות אתה, לא אהבתי את זה בכלל".
לאחר שזכה לפרסום ארצי ועולמי בסידני המשיך ארווין לככב בבריכה. הוא הפך לאלוף העולם ורשמית לספרינטר המהיר מכולם בבריכה, במקצים ל־50 ו־100 חופשי, באליפות שהתקיימה ביפן ב־2001. בדיעבד התברר, שההצלחה הגדולה בשנים הללו, שהובילה גם לחשיפה תקשורתית רחבה, הפכו לעול על גבו של ארווין הצעיר, שהתקשה להמשיך במסלול שכולם ציפו ממנו. בשנת 2002, כשהוא בן 21 בסך הכול, כשכל עתידו הספורטיבי עוד לפניו, החליט להודיע על פרישה.
"הבנתי שהמקום שבו אני נמצא לא טוב בשבילי", הוא נזכר, "השתמשתי בסמים ואלכוהול כדי להתמודד עם כל מיני בעיות שלא הבנתי עד הסוף את משמעותן, והבנתי שלמען העתיד שלי אני צריך להשאיר את מה שקורה עכשיו מאחור. זה תהליך שלקח זמן, אבל בשלב מסוים אמרתי שלום וברגע שעשיתי את זה, הרגשתי שוב שאני אחראי לגורל שלי וזו הייתה תחושה נהדרת".
מה הדבר שהכי הפריע לך, שהחלטת לעזוב בגללו?
"כל עניין התחרותיות והציפיות סביבי, שאלחם ואגן על התואר שלי, הכבידו עליי. לא אהבתי את ההיבט הזה של השחייה, וזה גרם לי לא לאהוב את זה יותר ולעזוב. אנשים שלא באמת הכירו אותי, חשבו עליי דברים שונים לחלוטין ממה שאני חשבתי על עצמי וזה מאוד בלבל אותי. יש כאלה שצריכים להגיע פעם אחת לגמר אולימפי, כדי להיכשל וללמוד מה צריך לעשות כדי לנצח. אני ניצחתי בפעם הראשונה בגמר הראשון ולא הצלחתי להבין למה. כל הזמן שאלו אותי על זה ורציתי לחקור את העניין".
לאילו מסקנות הגעת?
"כשהתחלתי לעסוק במדיטציה ובבודהיזם, גיליתי שהם מבקשים ממך לרוקן את עצמך. לא להרגיש כלום או לחשוב, אלא פשוט להיות, או במקרה שלי - פשוט לשחות מהר. לא צריך לחשוב על כסף או תהילה או כל מיני המצאות רומנטיות של אנשים בנוגע למה זה אומר להיות אלוף אולימפי. מבחינתי, זה אומר פשוט לעשות את הכי טוב שלי וזהו".
הפרישה של ארווין מהמים הוציאה אותו למסע ארוך, מסוכן לפרקים, של כמה שנים. הוא חזר לעסוק במוזיקה, שזנח בגיל הנעורים, והצטרף כגיטריסט ללהקת רוק, הסתובב בין דירות של חברים בניו־יורק, נסע למזרח הרחוק, הפך לבודהיסט, לימד שחייה ביפן, שקע בדיכאון, הרבה לשתות ולצרוך סמים מסוגים שונים. בנוסף, הגביר ארווין על דעת עצמו בצורה מוגזמת את מינון הכדורים נגד טורט שצרך, באופן שסיכן את חייו באופן ממשי. "באותן שנים רציתי לבדוק את הגבולות והקצוות שלי", הוא מסביר, "חישוב הסיכונים שלי לא היה במיטבו, והיה לי מזל כמה פעמים. לשמחתי אני עדיין כאן ועדיין בריא, גם אם נותרו אצלי כמה צלקות. הייתי חייב להתרסק כדי להבין מה אני צריך ומשם להתקדם".
מה הבנת שאתה צריך?
"כשאנחנו צעירים, יש לנו ציפיות גדולות מעצמנו, אבל אנחנו חושבים שהן מגיעות מבחוץ. עם השנים הבנתי שרק אני בעצמי יכול לדעת מה היכולות ומה הגבולות שלי. ככל שאנחנו מתבגרים אנחנו מכירים את עצמנו טוב יותר, יודעים להציב גבולות ומבינים מה עובד ונכון עבורנו".
לאחר שעמד בסכנת חיים אמיתית הבין ארווין שהגיע הזמן לעשות מעשה. הוא יצר קשר עם חבריו מעולם השחייה וקיבל הצעה לבוא ללמד ילדים בארצות־הברית. "בשלב הראשון היה לי ממש קשה ללמד אותם לשחות, כי הם לא ידעו כלום ורק השתעשעו עם הגוף שלהם במים", נזכר אנתוני, "אבל פתאום, ההתנהלות שלהם הזכירה לי מה בעצם הוביל אותי לראש הפודיום בסידני, וזה בעיקר היכולת שלי להיות יצירתי ולהשתמש בגוף שלי בצורה חדשה. בבריכה אתה יכול לחקות מישהו אחר עד נקודה מסוימת, אבל מעבר לזה, אתה חייב למצוא את הדבר שלך, ולעשות משהו שלא ידעת שאתה יכול לעשות עם הגוף שלך; למצוא את המוזיקה שלך מתחת למים, לשחק, לקחת סיכונים, לנסות משהו חדש ולתת לעצמך, ולשחרר מהפחד, מהמחשבות ומהציפיות מה עומד לקרות. הילדים האלה הזכירו לי משהו ששכחתי לפני הרבה מאוד זמן, ואחרי זמן קצר כבר מצאתי את עצמי חזרה למים".
החוויה עם הילדים, יחד עם ספר שהחל לכתוב (פורסם ב־2016 והפך ללהיט) גרמה לו להבין עד כמה עניין השחייה היא עדיין פצע פתוח עבורו, והחזירה את אנתוני למים ב־2011. בשלב הראשון לא היו לו כוונות להתחרות, אלא לחזק את הגוף שנחלש מאוד באותן השנים ובעיקר ליהנות. אבל מהר מאוד, השתנו שוב תוכניותיו. "אם תשאל את המאמנים שלי הם יגידו לך שהם האמינו ביכולת שלי לחזור, הרבה לפני שאני עצמי האמנתי", מספר ארווין, "לאנשי מקצוע יש יכולת להבחין באיכות הקשר בין השחיין והמים, ואחרי שהכול קרה הם סיפרו לי שראו מיד שעדיין יש לי המתנה הזו שקיבלתי, ושהיה בי עדיין משהו שביקש לצאת החוצה".
ארווין חזר להתחרות ולהציג מהר למדי תוצאות ברמה העולמית הגבוהה. 12 שנה לאחר שזכה במדליית הזהב בסידני, הבטיח ביולי 2012 את הופעתו במשחקי לונדון במשחה ל־50 מטר חופשי, לאחר שסיים שני במבחנים האמריקניים. בלונדון עלה לגמר, שם סיים במקום החמישי, ובאליפות העולם באותה שנה, שהתקיימה בטורקיה, זכה במדליית הארד ב־50 מטר חופשי, ובשתי מדליות זהב במשחי שליחים. בשנים לאחר מכן, המשיך לאסוף מדליות בצבעים שונים בתחרויות הגדולות ביותר, עד שלשיאו הגיע, כאמור בזכייה בריו, שם פרט לניצחון המדהים ב־50 מטר חופשי, זכה במדליה מוזהבת נוספת, במסגרת משחה השליחים, ארבע כפול מאה.
"בתחילת השנה האולימפית לפני ריו, אימן אותי דיוויד סיילו, שדחף אותי כל הזמן להיות קשוח יותר, לא לוותר, והיה בעניין של משמעת עצמית גבוהה", מספר ארווין, "בהמשך התחלתי לעבוד עם דיוויד מארש, שעבד איתי יותר על החלק היצירתי, ובעזרת דיאלוג משותף, יצרנו יחד משהו חדש ושיפרנו גם את היציאה שלי למים, שתמיד הייתה בעייתית. מדובר שתי מערכות יחסים מקצועיות נהדרות, שדחפו אותי קדימה".
איך התמודדת עם ההצלחה אחרי ריו?
"הניסיון שרכשתי אחרי הפעם הראשונה עזר לי בפעם השנייה. עכשיו, אם אני לא רוצה להתייחס או לקחת על עצמי את הציפיות הגדולות ממני, אני פשוט הודף אותן ממני. אני יודע שאני לא חייב לעשות שום דבר שאני לא רוצה".
מיהם מקורות ההשראה שלך?
"מי שהיה עבורי השראה וגרם לי לחלום על האולימפיאדה, היה השחיין מאט ביונדי. בריו זה היה מוחמד עלי. הוא היה אדם שהעז לדבר כנגד האלימות כלפי האפרו־אמריקנים, והיה אמיץ מספיק לא לעשות מה שאומרים לו או מצפים ממנו. הכוח שהוא צבר בזכות הספורט, עזר לו להראות שהוא הגדול מכולם, ואני לא חושב שיש מישהו שיגיד שעלי לא היה אחד האמריקנים הגדולים בדורו".
באמצע יולי החולף, הגיע אנתוני לארץ, כאורח כבוד של משחקי המכביה ה־20: "זו היה הביקור השני שלי בישראל, כשהטיול הראשון הוקדש בעיקר להכרת המדינה ולפגוש חברים שפגשתי קודם לכן בארצות־הברית. הפעם, במסגרת המכביה, הדגש היה יותר ספורטיבי, על שיתופי פעולה, פיתוח פרויקטים ויצירת קשרים. זה היה הרבה מעבר לתחרות רגילה".
שיאו של הביקור של ארווין נרשם כבר בטקס הפתיחה, שם נבחר להיות מי שידליק את הלפיד האולימפי. "זה היה מפתיע מאוד מבחינתי וחוויה מגניבה", הוא אומר בחיוך, "סך הוכל נהניתי מאוד, חוץ מהעובדה שיותר מדי אנשים נתנו לי הוראות בבת אחת. זה היה קצת מוזר עבורי, ניסיתי למנוע את זה ולעשות את זה בדרך שרציתי. בסופו של דבר, הכול הסתדר והלפיד הודלק".
איך הייתה כל החוויה עבורך?
"הייתי כמעט שבועיים בישראל, הרגשתי טוב ושאני צריך עוד זמן לעשות את כל מה שרציתי. לא היה לי הרבה זמן פנוי, אבל ערב אחד נסעתי לקיסריה יחד עם חבר ושחינו שם. לא אעשה עלייה או אעבור לגור, אבל אני בטוח שאגיע אליכם שוב בעתיד".
את תחרויות השחייה באולימפיאדה היהודית, סיים ארווין עם שלוש מדליות זהב, ב־50 וב־100 מטר חופשי יחידים ובארבע כפול מאה מעורב. בנוסף, זכה עם עם חבריו, לני קרייזלברג וג'ייסון ליזאק, גם הם אלופים אולימפיים בעברם, במשחה אול־סטארס של ותיקים, מול שחייני עבר מקומיים. "כולם היו קצת מתוחים לפני כי רצו לנצח, ולא ידעו מה הקבוצה השנייה מסוגלת לעשות, אבל לשמחתי זה נגמר בטוב עבורנו", נזכר אנתוני, "התחרויות עבורי היו טובות, היו לי כמה מתחרים איכותיים מהנבחרת הישראלית, והצגתי את הזמנים הטובים ביותר שלי בעונה הנוכחית".
במהלך הביקור בארץ נערך לכבוד ארווין גם טקס במוזיאון "יד לאיש הספורט היהודי" במכון וינגייט, שמנציח ספורטאים יהודים שהגיעו להישגים יוצאי דופן. "הופתעתי מאוד כשהודיעו לי שאהיה חלק מהמוזיאון", הוא מודה, "להיות חלק מהיכל התהילה נשמע עבורי משהו מאוד קבוע וסופי, והתחושה שלי שזה הגיע מוקדם מדי עבורי, ושלא עשיתי עדיין את העובדה המתבקשת בקהילה היהודית, כדי לזכות בכבוד הזה".
עד כמה הרקע היהודי שלך משמעותי עבורך?
"העובדה שאני יהודי מאוד משמעותית עבורי, והחיבור שלי הוא בעיקר תרבותי, היסטורי ומגיע מהעובדה שיש לי אמא יהודיה, שזה מושג עם משמעות בפני עצמו. אנחנו מגיעים לעולם הזה עם מכלול דברים שלא אנחנו בחרנו, וחשוב לי לכבד ולהוקיר את המקום שממנו אני בא. זה משהו שנמצא אצלי עדיין בתהליך".
יש לך קשר לנבחרת השחייה שלנו?
"כשחזרתי לשחות באוניברסיטה, פגשתי שם את גיא ברנע, שהפך מאז להיות חבר שלי. הוא תמיד היה חלק מהנבחרת הישראלית אבל התאמן ולמד בארצות־הברית, והוא כמו אחי הישראלי".
למה לדעתך לא מצליחים לגדל בישראל אלופים בקנה מידה בינלאומי?
"זה משהו שלוקח זמן. בארצות־הברית יש הרבה יותר אנשים, והרבה יותר תקציבים לספורט לאפשר לספורטאים להתפתח וזה עדיין קשה. רק השמנת מצליחה באמת לצוף מעלה, וכדי שמדינה קטנה כמו ישראל תפתח אלופים, צריך לפתח נכון את הבסיס ומדובר בתהליך המשכי, איטי וארוך. המאמן שלי, דיוויד מארש, מאמן עכשיו את הנבחרת הישראלית ואני מאמין שדברים יתפתחו שם עכשיו לכיוון חיובי".
עד מתי תמשיך לשחות?
"אני מתאמן עכשיו בצורה קצת שונה, בעיקר כי הגוף דורש טיפול שונה ככל שמתבגרים. אשחה בטוקיו 2020, וכמו שאני רואה את זה גם ב־2024, לשם אגיע בתקווה בגיל 43. כרגע אין סיבה מבחינתי להפסיק לשחות. אני לא משחק כדורגל ונפצע כל הזמן ויודע איך לשמור על עצמי. אם אצליח להתחרות ברמות הגבוהות, פשוט אלך על זה ואמשיך".
איפה אתה גר בימים אלה?
"אני אדם שאוהב לנוע, כמו הרוח והמים, עם קצת אדמה מתחתיי מדי פעם ובמשך שש השנים האחרונות אני בעיקר עובר בין מקומות. תמיד רציתי שתהיה לי את היכולת לטייל, להסתובב. זה לא דבר פשוט, ולא יודע אם אצליח להמשיך בצורה הזאת, אבל זה לא ספק חלק ממני".
אין לך רצון לבית?
"כרגע ללא ספק אני סוג של יהודי נודד ושיש הרבה ארצות שאני חלק מהן כרגע. יש לי חדר בבית של הוריי, יש לי משפחה ובת וכשאני נכנס אליהם הביתה, זה הבית שלי. אבל אין בי משהו שדוחק בי להקים את המקום שלי ולכתוב את השם שלי בכניסה. אם זה יקרה אצטרך להקריב משהו ואוכל לזוז פחות, וכרגע מבחינתי היכולת לנוע, זה אחד הנכסים הגדולים שלי".
גופך מעוטר בהמון כתובות קעקע, מה הדחף שלך לעניין?
"אני חושב שאדם צריך להיות ההחלטות שהוא מחליט, ואני לא מאמין בלקבור משהו שאני לא אוהב, כי זה תמיד יחזור בחזרה. ככה אני מסתכל על כתובות הקעקע שלי. רובן הן לא בחירות רעות, הן חלק מההיסטוריה הפרטית שלי. אין לי כרגע מדינה או בית, אבל הגוף שלי תמיד בא איתי לכל מקום, וזה המקדש שאני יוצר ממנו".
מה דעתך על הבחירה של טראמפ לנשיאות ארצות־הברית?
"מאוד התאכזבתי שהוא נבחר. גדלתי על אג'נדה ליברלית ועכשיו אני צריך לראות דרכים אחרות שבהן מתנהלים, אבל זה בסדר, אני יודע להתאים את עצמי. המשפחה של אבי שירתה בצבא לאורך השנים, יש לי קרובי משפחה שלחמו ומתו במלחמת האזרחים, אבי ואחיו לחמו בוויאטנם ויש אפילו מישהו שלחמה במהפיכה האמריקנית במאה ה־18.
"אם אני מייצג את המדינה שלי, אני מרגיש שיש לי חובה לייצג אותה באופן חיובי, לא משנה מי כרגע נמצא בשלטון. אני לא מסכים עם הדרך שבה טראמפ עושה דברים, אני לא מופתע מכל מיני שינויים שקורים בשטח ואני מרגיש רע כלפי אנשים שייפגעו מהמהלכים האלה. זה זמן שכל אחד מרגיש שהוא צריך לדאוג לעצמו".
בסולם האושר מאחת לחמש, איפה אתה?
"אני בארבע. שמחה זה כמו מזג האוויר, אתה לא יכול לשלוט בזה יותר מדי. המצב הרגשי שלנו תלוי באווירה שבה אנו נמצאים, ועכשיו אצלי השמיים כחולים והשמש זורחת. מצד שני, אני גם לא בחופשה, ואם אני מתראיין, שזו גם עבודה בשבילי, אז אני לא יכול להיות בחמש".
אקו"ם