ישראל מלחמה? הנבחרת מחכה לקהל
בזמן שאהדת הקבוצות בארץ רק משתכללת, הנבחרת נותרת מאחור. "קשה לצפות מהאוהד הממוצע שיתאהב בנבחרת לאחר שהציפו לו את הכדורסל בזרים", מנתח הסוציולוג יאיר גלילי. בינתיים: יש מי שהקים ארגון אולטראס. ניפגש בהיכל
צהרי יום שישי, לפני כשבועיים. על הפרקט מתרוצצות נבחרות ישראל וסלובניה במשחק הכנה ליורובאסקט, אבל העיניים מתמקדות ביציעים. שם בולטת תמונה של כיסאות ריקים, קהל עצל וכרוז שמנסה לשכנע אותו לעודד. רק לפני שלושה חודשים, בגמר הפיינל פור, לא היה אפשר להכניס לאולם הזה סיכה.
הנבחרות הלאומיות מעולם לא הצליחו להוציא את כמות האמוציות והמחויבות שהקבוצות עצמן זוכות לה. מכירת הכרטיסים לאליפות שמתנהלת בעצלתיים, לצד אווירת ליגת בתי הספר במשחקי ההכנה, נתנו לא מעט סיבות לדאגה לקראת הדבר האמיתי. אבל מדוע? מתי ואיך קרה שהנבחרת איבדה אותנו, ואנחנו איבדנו אותה?
יאיר גלילי, סוציולוג ספורט במרכז הבינתחומי הרצליה, מנסה להסביר: "התופעה הזאת, שבה הקהל מדיר את עצמו מתמיכה מנבחרת לאומית, היא למעשה 'אנטי־לאומיות'. אנשים מפתחים סלידה כלפי דברים שקורים במדינה, וכשזה קורה לאוהד ספורט זה מקבל ביטוי בכך שהוא לא מגיע למגרשים, או מגיע ולא מעודד. נוצר מצב שבגלל שהאוהד מרגיש אכזבה מהמדינה מאי אילו סיבות - הוא מוצא נחמה בקבוצה שלו. אפשר לראות את זה למשל אצל אוהדי הפועל ת"א עם האמרה 'מייצגים את הפועל ולא את ישראל'".
לדברי גלילי, מרכיב נוסף הוא מקומה ותפקידה של מכבי ת"א בכדורסל הישראלי. "במשך שנים מכבי ניכסה לעצמה, ולא תמיד בצדק, את התואר 'הקבוצה של המדינה'. ההצלחות שלה בזירה הבינלאומית יצרו מצב של הצלחה ישראלית, סוג של נבחרת ישראל, כך שלאוהד הכדורסל אין ממש חסך בהצלחות ישראליות, וכשהנבחרת מתכנסת אחת לשנה, תחושת הדחיפות הזאת כבר לא ממש קיימת".
לילי מצביע על היבט נוסף, שהיה אמור דווקא למשוך את הקהל, אך בפועל קורה ההפך: "האמריקנים הם השחקנים הדומיננטיים בכל קבוצה, והנבחרת היא המקום היחיד שבו אפשר לראות רק שחקנים ישראלים. לכן מעניין לראות שבמקום שהנבחרת תמלא את הכמיהה לראות את השחקן הישראלי מצליח, קורה ההפך. יכול להיות שבאיזשהו מקום קשה לצפות מאוהד ממוצע, שאחרי עונה שלמה שהציפו לו את הכדורסל בזרים, שיבוא ויתאהב בנבחרת מחדש. בהקשר הזה, אין ספק שהבעיה הכי משמעותית היא במחירי הכרטיסים, כי במקום לקרב את הקהל שצמא לראות כישרונות ישראלים, עושים את ההפך ומרחיקים אותם עם מחירים גבוהים מדי. מדובר בטעות קשה של איגוד הכדורסל ושל משרד הספורט".
אבל יש מי שלא אומר נואש. מיכאל זמיר, בן 16, הוא אחד האוהדים שעומדים מאחורי הניסיון להקים ארגון "אולטראס" לנבחרת ישראל. מאחורי הקלעים, מסתבר שמדובר בניסיון להקים מעין "אולטראס ממוסד", ומי שתומך בהתארגנות, כלכלית ולוגיסטית, זו אחת מחברות השיווק שעובדות עם איגוד הכדורסל ביורובאסקט.
"זה התחיל מהתארגנות עם עוד חבר. תהינו למה לנבחרת אין אולטארס, גוש מעודד קבוע", מספר זמיר, "התחלנו לחשוב איך להקים את זה ובשלב מסוים פנה לחבר עובד של אותה חברת שיווק ודחף את זה קדימה. הוא אמר לנו שהחזון שלו זה שאוהדי הנבחרת ירימו מופע כמו שאוהדי הפועל ירושלים הרימו בגמר הפיינל פור ושככה הוא רוצה שזה ייראה. בהמשך הוא העמיד לנו תקציב של 15 אלף שקלים לרכישת אמצעי עידוד ותפאורה, ועם זה אנחנו נרכוש אביזרים, תופים, דגלים, שלטי גדר, דגלי פריסה ועוד".
רוב ההתארגנות מתקיימת בווטסאפ ובפייסבוק. "יש קבוצת ווטסאפ של החבר'ה הפעילים, ובקבוצת הפייסבוק יש כ־500 אוהדים", אומר זמיר, "ההפקה נתנה לנו הקצאה של 200 כרטיסים לכל משחק בהנחה של 30 אחוזים במיוחד עבור הגוש המעודד, שיישב ביציע העליון של שער 12. למשחקי ההכנה קיבלנו כרטיסים בחינם, אבל נוצר מצב שאנשים באו בשביל הכרטיס ולא עודדו. המטרה שלנו היא לייצר מסורת וליצור המשכיות לעתיד".
אך לצד שיתוף הפעולה, קיימים מקרים של אטימות מצד האיגוד. ניסים בן אלוש, יו"ר היישוב ענב שבשומרון, רצה שילדי היישוב יחוו, חלקם לראשונה, את נבחרת ישראל. "לפני משחק ההכנה נגד טורקיה פניתי לאיגוד והצעתי להם לארח את ילדי היישוב. אמרתי שאני אדאג לאוטובוס מלא וביקשתי שהם ידאגו לכרטיסים (שנמכרו ב־20 שקלים לילדים לאותו משחק; ר"כ). לבסוף קיבלתי תשובה שהבקשה בלתי אפשרית כי אזלו הכרטיסים. אחרי המשחק התברר שהיו רק 4,200 צופים".
גם באירופה יש שינויים באופן האהדה לנבחרת. ביוון, למשל, אוהדי האולטראס בעבר היו מורכבים מאוהדי כל קבוצות הליגה, אבל בשנים האחרונות, עם ההחרפה ביריבות המרה בין פנאתינייקוס לאולימפיאקוס, האולטראס ה"חוליגני" פורק ואת מקומו תפס ארגון ה"פלארגוי" (ביוונית: "החסידה"), שלמרבה ההפתעה מורכב מאנשי משפחות.
אחד העיתונאים ביוון מסביר: "ביוון הכל קשור לפוליטיקה. אוהדי אולימפיאקוס מזוהים יותר עם הימין, אוהדי אא"ק אתונה עם השמאל, ולאוהדי פנאתינייקוס פשוט לא אכפת. המשמעות היא שקשה מאוד ליצור סולידריות בקרב קהלים כאלה, והאולטראס של הקבוצות האלו לא מעורב באהדת הנבחרת, כי עבורם הקבוצה מעל הכל. אין דבר כזה 'לעבוד ביחד'. ה'פלארגוי' הולכים אחרי הנבחרת לכל מקום אבל לרוב לא אלימים, למעט מקומות שבהם יש היסטוריה בעייתית מבחינה פוליטית".
יוון תשחק ביורובאסקט הקרוב בפינלנד, ומאות מחברי ה"פלארגוי" כבר הבטיחו את מקומם. גיורגיוס אנסטאסיו (37), חבר ב"פלארגוי", מספר: "אחרי הרבה מאוד שנים, פשוט נמאס לנו שהספורט היווני היה מקושר לאלימות ולחוליגנים, אז החלטנו ללכת בדרך אחרת. יש אצלנו המון משפחות בקהל, פשוט משפחות שלמות שבאות לעודד כל המשחק. אנחנו הולכים אחרי הנבחרות בכדורסל, בכדורגל ואפילו בפולו. אני יכול לומר שלמרות ואולי בזכות המשבר הכלכלי, הארגון שלנו רק צבר יותר תאוצה. אני לא יודע איך זה אצלכם בישראל, אבל אצלנו ביוון יש אמרה שלפיה ככל שהמצב יותר גרוע, כך האומה היוונית מתגברת והדגל הופך להיות המשענת הכי גדולה. אולי כדאי לכם לאמץ את זה".
אקו"ם