ראשי » ספורט » כדורסל » כדורסל ישראלי

שחקני בית: מאחורי הקלעים של היורובאסקט

180 מתנדבים - סם החיים של כל אירוע ספורט גדול - ייקחו חלק באליפות אירופה בתל אביב ויסייעו למשלחות הזרות. על האנשים שייסייעו לתיירים להתמודד עם הג'ונגל הישראלי ועל מי שבא לעזור מסיבות אידיאולוגיות. מאחורי הקלעים של אירוח הטורניר

לפני כמה חודשים, כחלק מההכנות ליורובאסקט, פרסם איגוד הכדורסל פוסט בפייסבוק שבו ביקש לגייס מתנדבים שישמשו בתפקידים שונים באירוע הכדורסל יוצא הדופן שהגיע לישראל. התגובות, כמו בפיד פייסבוק ישראלי מריר ועוקצני, לא איחרו לבוא, ובפרץ של ישראליות מדוברת גיחכו, חלק גם כעסו, על הבקשה החצופה לדעתם של האיגוד מאנשים להתנדב ולהקדיש מזמנם וממרצם.

כי אם יש שני מושגים שישראלים נרתעים מהם אלה הם "עבודה בחינם", שמקושרת מייד למילה המשוקצת "פראייר". ככה זה כשהקשר הישראלי ההיסטורי להתנדבות קשור לסיסמת גיוס לצנחנים בליווי קללה עסיסית על עיסוקה של אמך או אם היה מדובר בהתנדבות הירואית להתעסק עם מתנדבות סקנדינביות בקיבוצים.
 
אבל הקיבוצים מתו, גם המתנדבות לא כאן, והפעם גם הביקורת מוטעית. התנדבות היא נשמת אפה וחלק מעמוד שדרה ארגוני של כל תחרות ספורט גדולה בעולם. במשחקים האולימפיים בסידני ובלונדון היו לאוסטרלים ולאנגלים רשימות המתנה של מתנדבים שביקשו לעזור.

בארה"ב כל תחרות ספורט מוצפת במתנדבים עם חיוך מזויף ונכונות עצומה לספק תמיכה, גם אם הם לא יודעים את התשובה המדויקת לבקשתך. עצם הבקשה להתנדב בארצות הללו גם היא כלל לא זרה ולא נתקלת בעוינות.

אבל בישראל, בגלל מיעוט ההזדמנויות לארח תחרויות בסדר גודל כזה, וגם בגלל עניינים תרבותיים של משחק סכום אפס שמתנקזים למה שאנחנו חושבים שהיא "פראייריות" (אך היא בעצם זכות גדולה – נתינה למען נתינה), ההתנדבות לאירועי ספורט עדיין מתקבלת בהרמת גבה, בתהייה, בעוד שהיא צריכה להפוך לנורמה, כמו בבתי חולים ובבתי אבות.

אם התנדבות היא צינור החמצן לכל הצלחה של אירוע ספורטיבי ובטח לחברה סולידרית ובריאה, המתנדבים הם בועות החמצן שמקיימות את שטף התחרויות. החל מנערים שרצים לנגב את הזיעה מהפרקט או לחלק דפי סטטיסטיקה לעיתונאים, דרך מלווי משלחות דוברי שפת האם של הנבחרות האורחות שמסבירים לאורחים את הפרטים המוצפנים של הקיום הישראלי (למשל, מדוע מצפצפים לנהג שנייה אחרי שהרמזור הופך לירוק), ועד למתנדבים שפשוט עומדים שם, מוכנים לעזור לכל מי שנראה אבוד או זקוק לעזרה.
   
אם העיתונאים הישראלים יידעו לנווט היטב במארג הפרטים המקומי, עיתונאים זרים, ש-150 מהם - חלקם בכירי כתבי הכדורסל בארצם - מגיעים לארץ, יצטרכו עזרה. יחד עם אנשי התקשורת המקומיים מדובר במספר עצום של עיתונאים לאירוע מקומי, וצפויים חידודי מרפקים בראיונות, וצפיפות יתר בתא העיתונאים.

מתנדבי האיגוד יהיו בוודאי מסבירי פנים, אבל מחוץ לאולם ביד אליהו הכרישים המקומיים רבים, ויש לקוות שהם לא יגרמו לעיתונאים הזרים להסביר לקוראים ולצופים שלהם ממקור ראשון את פירוש המילה העברית "עקיצה". על כן, נבקש מנהגי המוניות המקומיים: אל תבקשו מהחבר'ה הזרים 1,400 שקלים לנסיעה מיד אליהו לאולם האימונים בדרייב אין, כמו שפורסם שנעשה לא מזמן לזוג תיירים מפולין בנסיעה מנתב"ג לת"א.

בכירי פיב"א מאסו כנראה בביקורים ביעדים אירופיים חד-גוניים וסטנדרטיים, כשגם הם הבינו שכמעט כל עיר אירופית ממוצעת מורכבת מנהר, מכנסייה ומרחוב ראשי של קניות. אז גם הם מגיעים ארצה.

דובר פיב"א, מנהל אגף תחרויות, ומנהלת הניו מדיה בחרו להגיע לת"א, לשבור שגרה, להתרענן ולצפות במשחקים של מה שהם מגדירים הבית "הבכיר" מבין ארבעת הבתים, שיוצר עניין בגלל זהות ורמת הנבחרות. בחירה בת"א מול שאר הערים המארחות, קלוז' הרומנית, הלסינקי הפינית או איסטנבול הטורקית? קל.
 

 
מה התפקיד ההתנדבותי הכי מיוחד? נדמה שאלה ששובצו ללוות את השחקנים שייבחרו לעבור בדיקות סמים, בהנחה שלא יבקשו מהם להחזיק את כוסית השתן ובתקווה שהם לא ייתקלו בשלפוחית סרבנית המתקשה לחשוף את מכמניה. עם המזל של גל מקל, הוא בוודאי ייבחר, רק נקווה שהתשובה של הבדיקות תגיע לפני שהבדיקה של ויקטור ראד תחזור מהחלל או מאיפה שזה לא יהיה שאליו נשלחה.

כדי לגייס את המתנדבים, האיגוד שכר את שירותיה של מיכל מגן, מתמחה בגיוס כוח אדם שעבדה עם המכביה, אליפות אירופה לשחייה בבריכות קצרות ואליפות אירופה להתעמלות אמנותית.

הבקשות להתנדב החלו לזרום עד שנעצרו על 180 מתנדבים, רובם חיילים אלמונים, מכל הגילים, המגזרים והמינים. מי התנדב? סטודנטים, חיילים, אנשי היי-טק ופנסיונרים. מעכו בצפון ועד מיתר בדרום. חלקם חובבי כדורסל שרצו להיות קרובים לאירוע, חלקם, כמו מייק קרנון (בעבר קצין העיתונות של מכבי ת"א) ויוסי פנטילט, הם שני עיתונאי עבר מוערכים שראו כמה תחרויות בקריירה ויעזרו לעיתונאים הזרים.

ויש מתנדבים אידיאולוגיים, כמו יורם הירשלר, מנכ"ל של חברת תיירות ומתנדב מכביות ותיק, שרואה בהתנדבות נשיאת לפיד משפחתית, סגירת מעגל וחובה מוסרית לאחר שאביו השתתף בנבחרת הכדורמים של הונגריה במכביה השנייה ב-1935 ונשאר בארץ.

אמו, שחיינית בהכח וינה המיתולוגית, עמדה להשתתף במשחקי המכביה ב-1938 אך לאחר ביטולם נשארה גם היא בארץ, ובכך שניהם ניצלו מהשואה והתנדבו באירועי ספורט רבים. הירשלר חונך על ברכי ההתנדבות, וכל הציניות ודרישות השכר קמלים למול הרוח הזו. עכשיו רק נותר לבקש מהשחקנים הישראלים לגלות את אותה נדיבות ולהתנדב לנצח או שהיריבות יתנדבו להפסיד, מה שיקרה קודם.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg