עמק הבכה: ישראל זקוקה למאמן עם פאסון
הנבחרת הלאומית חייבת ריענון ואיש על הקווים שיהיה מסוגל לשמור על איפוק גם אם בפנים הסערה גדולה. על הכישלון הקולוסאלי של ארז אדלשטיין, שיצא מזמן מתחומי המגרש
תרבות ספורט שמקדשת את עריפת ראשו של המאמן כברירת המחדל שלה היא תרבות קלוקלת שמונעת מעצמה תחקיר יסודי על בעיותיה ומניעיה. אבל נדמה שבמקרה של נבחרת ישראל וארז אדלשטיין, העניין שונה.
הכישלון המקצועי הקולוסאלי של אדלשטיין לא נותר רק בתחומי המגרש אלא גלש לזימונים, לאזור הקווים ומעבר להם. לכן נדמה שהכדורסל הישראלי ברמת הנבחרת הבוגרת שלו צריך רענון מחשבתי, עם יצירתיות אמיתית אבל כזו שלא מאוהבת בהרגליה, ומסוגלת למקסם סגלים עם חוסרים בגודל ובקליעה.
ברמת הכישרון והאתלטיות החסרה שלנו כדורסל מותאם ליכולות, ולא כזה שעושה נעים לאגו של המאמן, יהיה יעיל יותר, שאותו יביא מאמן עם אישיות שמסוגלת לשמור על פאסון גם אם הסערה גדולה בפנים, המסוגל להתנתק מרעשי הרקע ומכל מה שמאמן בעידן התקשורתי הנוכחי צריך להתמודד איתו.
בסופו של דבר, הבחירות המקצועיות של אדלשטיין, התנהלותו ומבנה האישיות שלו אחראיים במידה רבה לתוצאה העגומה, והצדיקו רבות מהביקורות ומהטענות שנשמעו כלפיו. ענף הכדורסל כולו חש כאב עצום שלשום בלילה, כאב שפילח את הלב, כשהמארחת, נבחרת ישראל של כולנו, הפכה למארחת נדיבה מדי שהושארה מחוץ למסיבה.
אדלשטיין הוא לא סתם מטרה נוחה ומיידית להפיל עליה את התיק - אלא הוא הפרצוף של הקמפיין הזה, כל בחירה ובחירה שלו. חוסר ההתעקשות על צירוף איתי שגב, הציוות של דוסון בעמדה ,2 הרוטציה הקצרה וההתפרקות מול איטליה במשחק פתיחה שהיה לו זמן רב להתכונן אליו בידיעה שמסינה יפרק את השיטה שלו, מחסור בתוכנית משחק אלטרנטיבית, שמרנות בניהול המשחק, חוסר יכולת להבחין שמשחקי האימון מסנוורים וההתאהבות בשיטה היתה משכרת ומשקרת, ועד לראיון המביך ומסיבת העיתונאים אחרי ההפסד לגאורגיה.
לא היה אכפת לנו שהכדורסל של אדלשטיין הוא סוציאליסטי, לא מעודכן, ומתיימר להחמיא למאמן מאשר לייצר סלים, כל עוד היה זה כדורסל שהבליט יתרונות והיה ברובו מנצח. לא היה אכפת לנו שהמאמן חושב שהפטריוטיות והאהבה לכדורסל הישראלי רשומות על שמו בטאבו בגלל כמה סיסמאות שחוקות שהוא מקפיד לנפק בכל ראיון, כל עוד הוא היה הוגן מספיק להכיר ציבורית בכישלון העצום של הקמפיין הזה ולא מנסה לערבב ולגנוב דעת.
לא היה אכפת לנו שהמאמן כל הזמן בוכה, לפעמים עם דמעות אמיתיות ולפעמים עם תשובות בכייניות, אם הוא היה יודע לאזן את זה עם פאסון וקור רוח כשזה נדרש ממנו. לא היה אכפת לנו אם אדלשטיין לא היה משכנע את עצמו שהביקורות עליו אישיות, ומצייר לו נרטיב של שחור ולבן ובכך עוזר לו להתמודד איתן, אם זה לא היה מונע ממנו להגיב עניינית, בעיניים פקוחות, על טענות לגיטימיות ומוצדקות. לא היה אכפת לנו אם כשהוא אומר, בתגובה לביקורות, שהוא "מכיר את האינטרסים", אם היה מסביר למה הוא מתכוון ומה האינטרסים ושל מי.
אז כשכל זה אכן קורה, אכפת לנו. כי "אינטרסים" נשמעים טוב יותר מהאמת, חגיגת ההתקרבנות בעיצומה, והוא בכלל "מהעמק" אז עזבו אותו באמאש'כם, הוא גם ככה רגיש. כל זה הוביל ליד אליהו של אתמול. אם לאולם כדורסל היו ידיים, עיניים ואוזניים, הוא היה משתמש בהן אתמול כדי לא לראות את הכיסאות הריקים והכדורסל הנוראי וכדי לא לשמוע את חריקות הנעליים במשחק האחרון של הקמפיין הטראגי הזה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם