חשוכי מרפא: ענפי הכדור חייבים הבראה מהיסוד

השבוע הקשה שעבר על נבחרות הכדורגל והכדורסל של ישראל הוא תוצר של מערכת חינוך חולנית, דלה בתשתיות פיזיות ולימודיות וחיפוש קיצורי דרך. במדינות מזרח אירופה העניות הצליחו לשכלל את השיטה, להתפתח ולבנות ישויות תחרותיות משמעותיות. אצלנו מירי רגב הבטיחה הרבה, אבל התחושה היא שעיניה נשואות לתפקיד הבא

תגיות: אגדת דשא,כדורגל ישראלי,כדורסל ישראלי

שבוע קשה ביותר עבר על ענפי הכדורגל בישראל. נבחרת הכדורסל שזכתה כאן בחודשים האחרונים למסע יחסי ציבור שלא נראה כאן מעולם, אירחה פה ארבע נבחרות, ולמרות ההתגייסות חסרת התקדים וצווי ה-8 שקיבלו שחקנים, מאמנים ותקשורת - היא התרסקה בצורה הכי נוראית עם תצוגות מביכות וקשות לצפייה.

נבחרת ישראל מודחת מהיורובאסקט. התרסקה בצורה הכי נוראית צילום: דני מרון

גם ניצחון בלוף על גרמניה בשנייה האחרונה - הפך כרגיל במחוזותינו לחסר פרופורציות מצד כל המעורבים בעניין, במיוחד כשזוכרים את נבחרת ישראל של 1979, שזכתה במקום השני ביבשת באליפות שהתקיימה על אדמה איטלקית, כולל ניצחון בגוריציה, על הנבחרת הכי טובה בעולם אז, יוגוסלביה, לעיני 5000 יוגוסלבים מטורפים שחצו את הגבול מגוריצה הסמוכה.

בכדורגל הזוועות סביב הנבחרת הלאומית נמשכות. ישראל חזרה עם הפסד מינימלי באיטליה, אבל הדיבורים בשדה התעופה נשמעו כאילו ניצחנו. גם פה צריך לחזור להיסטוריה ולהזכיר איך נבחרת ישראל, עם שני כוכבים, שפיגלר ושפיגל, ותשעה חוטבי עצים, השיגה תיקו אפס בגביע העולם ב-1970 מול איטליה שהייתה בשיא כוחה, ושהגיעה לגמר המונדיאל אז מול ברזיל.

ככה שבואו נחזור לעמדות הבסיס. אני כמעט שלא בא בטענות לאלישע לוי ולשחקני הנבחרת שהתרסקו מול מקדוניה והפסידו לאיטליה. הם יצירי מערכת חינוך חולנית, דלה בתשתיות פיזיות ולימודיות שלא מאפשרות לנער ולנערה הישראלית לקבל את מה שהם צריכים כדי להתפתח ולהתחנך לתרבות ספורטיבית נכונה ובריאה.

אני רואה את תשתיות הספורט בבית הספר של הבנות שלי היום, ב-2017. הן לא שונות וטובות בהרבה מרמת המתקנים בהם אני השתמשתי בבית הספר שלי בחולון באמצע שנות ה-70. מעט מדי שעות חינוך גופני, אפס התעסקות בתזונה ובחינוך לחיים בריאים וספורטיביים. בסיס הפירמידה פה צר ולא עומד בשום השוואה לעומת מדינות מפותחות באירופה. יחסית אליהן, אנחנו במקומות האחרונים.

שחקני נבחרת ישראל. יצירי מערכת חינוך חולנית צילום: אודי ציטיאט

במדינות מזרח אירופה העניות, שקמו מבריה״מ, יוגוסלביה, וצ׳כוסלובקיה, נשארו תשתיות פיזיות וחינוכיות שנבנו במשטרים הקומוניסטים שהעצימו את העיסוק בספורט. שם לא התחילו מאפס אלא הצליחו לשכלל את השיטה, להתפתח ולבנות ישויות חדשות ותחרותיות משמעותיות. הדוגמה האחרונה הרלוונטית היא מאריבור, אלופת סלובניה, מדינה של 2 מיליון איש, שהדיחה את הפועל באר שבע ותשחק בבתים של ליגת האלופות. ואני לא מזכיר בכלל את אוקראינה שפירקה אתמול נבחרת הכדורסל.

נבחרת הכדורגל הישראלית היא מותג ספורטיבי חלש מאוד שלא הצליח לאורך 25 שנות חברות ביבשת אירופה, לבנות ולגבש זהות ישראלית שתתאים לאופיו של השחקן הישראלי. ההשקעה העלובה בתשתיות בסיסיות שיאפשרו לנוער להתפתח כמו מקביליהם באירופה, יוצרת קיצורי דרך כמו החלפה סיטונית של מאמנים בראש הפירמידה, כאילו הם יצליחו לשנות את המחלות חשוכות המרפא.

בראש משרד הספורט עומדת מירי רגב התזזיתית, שהיה לה פוטנציאל טוב, בגלל מבנה האישיות שלה, לייצר באזז אמיתי ע״י הקצאת משאבים אמיתיים לפיתוח תשתיות אנושיות ופיזיות שישקמו את מערכות החינוך הספורטיביות בישראל. אבל רגב היא בעיקר פוליטיקאית, והתחושה היא שעיניה נשואות לתפקיד הבא יותר מאשר להשאיר אחריה במשרד הספורט בסיס משוקם לספורט כאן. זה עצוב וחבל כי סביר להניח שגם יורשיהם של אלישע לוי וארז אדלשטיין, יימחצו תחת הביקורות ויימרחו בנוצות וזפת.