אומרים שהיה פה: הספורט הישראלי נתקע בעבר
הכישלון המהדהד שרשמו השבוע נבחרות הכדורגל והכדורסל - לא צריך להפתיע איש. הספורט בארץ הקודש התאהב בנוסטלגיה, התכנס לתוך עצמו ולא יצא החוצה, לרמות הגבוהות. בדיוק מה שאסור לעשות בעולם גלובלי מתקדם
בשנת 1979 סיימה ישראל במקום השני באליפות אירופה בכדורסל, אליפות שבה ניצחה באופן סנסציוני את אלופת אירופה והעולם יוגוסלביה, בעידן שבו סיימה באופן קבוע בשש־שבע הראשונות באליפות. שבע שנים אחר כך אפילו תסיים במקום השביעי באליפות העולם. ב־1970 שיחקה ישראל בגביע העולם בכדורגל וכעבור 29 שנים, ב־1999, רשמה את הישג השיא שלה במוקדמות טורניר גדול, כשהגיעה למשחקי הכרעה מול דנמרק על העלייה לאליפות אירופה ב־2000. היא היתה לא רחוקה מהישג דומה ב־2005.
אז הציבור בהחלט רשאי לחשוב שפעם היה טוב יותר. ואת התחושה הזו שומעים מיותר ויותר כיוונים בימים האחרונים, כשכישלונות נבחרות הכדורסל והכדורגל פגעו במורל אוהדי הספורט בישראל. זה לא נעים להיות מודח בטורניר ביתי מאליפות הכדורסל. זה לא נעים להיות הנבחרת המדורגת במקום ה־34 מ־53 נבחרות אירופה, כשמחצית הנבחרות שאחרייך הן ספק־מדינות דוגמת ליכטנשטיין, סן מרינו, איי פארו או גיברלטר.
אלא שהפער הזה בין העבר להווה גורם לאנשים למסקנה מוטעית די קלאסית, שיש צורך לחזור אל העבר כדי למצוא בו את הפתרונות לעתיד. דיבורים על כך שפעם שיחקו למען הסמל או שבליגות המקומיות היו פחות שחקנים זרים. העולם של שנות ה־70 ואפילו ה־90 היה מקום שונה מאוד. דוגמה ברורה לחלוטין: באליפות אירופה הנוכחית בכדורסל משחקות תשע נבחרות שונות שהיו בעבר חלק מיוגוסלביה או מבריה"מ, ששלטו באופן מוחלט בכדורסל ביבשת. כולן חוץ מאחת מדורגות מעל ישראל ביום הלפני אחרון בשלב המוקדם. סיבה פשוטה לירידה תלולה בדירוג.
בכדורגל המצב עוד יותר קיצוני. כשישראל התקבלה לאירופה ב־1992, היא מייד החלה בהתקדמות מהירה. אלא שצריך לראות מה היה מצבה של אותה אירופה. הגוש הקומוניסטי קרס ואיתו הגיעה קריסת תשתיות בכל מזרח אירופה; הבלקן היה במלחמה איומה שגבתה את חייהם של 100 אלף בני אדם, והתוצאה הכי פחות איומה שלה היתה התפוררות הכדורגל.
ב־2017, תודה לאל, זה זיכרון רחוק, ומאז לא רק שמזרח אירופה התאוששה מעט כלכלית, היא גם התאוששה מאוד ברמה ספורטיבית. מבריה"מ, מצ׳כוסלובקיה ומיוגוסלביה לשעבר נולדו כ־20 מדינות. 14 מהן מדורגות מעל ישראל. הן פשוט חזרו למצבן הרגיל, של מעצמות כדורגל טובות באופן ניכר מישראל.
אז הדיונים על מספרי שחקנים זרים, הבאת מאמנים זרים, הגדלה או הקטנה של ליגות הם מעניינים, אבל הביאו בחשבון משהו פשוט - התחרות הפכה קשה בהרבה סדרי גודל.
נפילת הגוש הסובייטי לא היתה ההתפתחות הגיאו־פוליטית היחידה שהשפיעה על הספורט ביבשת שבה ישראל משחקת. האיחוד האירופי התרחב במהירות, וב־1995 קיבל בית המשפט של האיחוד החלטה דרמטית בעניינו של כדורגלן בלגי זוטר ששמו ז׳אן מרק בוסמן - שהוא רשאי מתוקף חופש המעבר של עובדים לשחק ללא הגבלה בכל מדינה.
לא אלאה אתכם בפרטים הקטנים, אבל 20 שנה אחר כך כל הכדורגלנים הראויים ומרבית הכדורסלנים הראויים עוברים למספר קטן של ליגות חזקות. אנגליה, ספרד, גרמניה, איטליה וצרפת בכדורגל. בכדורסל יש כמובן את ה־NBA, וגם הליגות העשירות ברוסיה, בספרד ובטורקיה.
הנה סיפורה של מדינת כדורסל פחות מבוססת מישראל, שגם היא מארחת בית באליפות וניצלה זאת כדי להיות ההפתעה הגדולה עד כה. פינלנד כבר הדהימה את צרפת ויוון ותהיה בשלב הבא. בנבחרת הכדורסל הפינית אין כוכבי NBA, אבל שלושה שחקנים משחקים בליגה הספרדית שהיא החזקה באירופה. אחד נוסף משחק במכללה אמריקנית בכירה, שניים בליגה הצרפתית ועוד כמה בגרמניה.
אז באופן ממוצע, בכירי השחקנים הפינים רואים יריבות הרבה יותר טובות משרואים שחקני הנבחרת הישראלית. לנו יש את עומרי כספי הנהדר ב־NBA, ומלבד זאת שאר שחקני הנבחרת שיחקו בעונה האחרונה בישראל.
פינלנד לא לבד. לגאורגיה, שגברה על ישראל והדיחה אותה מאליפות אירופה, שני שחקנים בספרד, אחד ביוון ואחד ב־NBA. להונגרים שני שחקנים בספרד ואחד באיטליה. נכון לכתיבת שורות אלו, גם הונגריה וגם גאורגיה כנראה בשלב הבא. כמובן כל מדינות יוגוסלביה לשעבר וגם ליטא ולטביה משופעות שחקנים טובים משלנו, המעטרים סגלים ב־NBA, בספרד וברוסיה.
בכדורגל המצב דומה. ישראל זימנה לשני המשחקים האחרונים שחקן אחד שמשחק באנגליה ושחקן אחד שמשחק בליגה הגרמנית העליונה. אפשר להוסיף לכך שחקן שמשחק ברוסיה. מה קורה במדינות קטנות מצליחות שנרצה להידמות אליהן? נאמר וויילס, קרואטיה, סרביה, מונטנגרו, שווייץ? לרובן יש לפחות עשרה שחקנים בליגות הבכירות.
למה זה קורה? תתפלאו, בגלל כוונות טובות. בכדורגל מוכנים אנשי עסקים עשירים ובעלי כוונות טובות - בראשם מיטש גולדהאר, הבעלים של מכבי תל אביב, ואלונה ברקת, הבעלים של הפועל באר שבע - לשלם כסף טוב לשחקנים ישראלים, שיישארו בליגה הישראלית ולא ינסו את המסלול הארוך והקשה מליגה אירופית קטנה אל הליגות הבכירות.
גם בכדורסל אנשי עסקים מממנים קבוצות עשירות בתל אביב ובירושלים. במקביל יש בישראל הגנה על העובד המקומי, שלא קיימת באירופה. בכדורגל מותרים רק חמישה זרים בקבוצה. בכדורסל מחייבת החוקה שני שחקנים ישראלים על המגרש בכל עת, כשברקע התובנה שספורט צריך להיות בעל זהות מקומית כדי שהקהל יזדהה איתו.
איני בא לקבוע שהדברים אינם נכונים. ייתכן שספורט על בסיס כוח אדם מקומי יביא יותר קהל ליציעי הליגה המקומית, אבל בדיון הצר על הצלחת נבחרות לאומיות זה פשוט לא תופס. כדי שמדינה צנועת ממדים תצליח, היא צריכה ששחקניה ישחקו בליגות בכירות. זה אולי לא פטריוטי, זה אולי גלובליזם שיקומם בעלי דעות כלכליות קיצוניות משמאל או ימין - אבל ככה זה עובד. בספורט, או שהשחקנים שלך תחרותיים בשוק העולמי או שהנבחרת הלאומית שלך גרועה.
אם ישראלים משחקים נגד ישראלים הם לא יהפכו לטובים כמו הספרדים, ואפילו לא כמו הגאורגים.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם