סיפורו של שריף: המורשת העצובה של אלי כהן

צודק וחכם הם שני דברים כמעט הפוכים בהוויה שלנו, ואלי כהן בעיקר לא היה חכם השבוע. הוא זרק את עצמו על פסי הרכבת ולא השאיר למעסיקיו ברירה. יש סיטואציות שאנשים מנוסים לא צריכים להיכנס אליהם, והיועץ המקצועי של בית"ר ירושלים, פשוט נפל בפח

טביב עם אוחנה וכהן. התקשה להתרגל לחוקי המשחק החדשים צילום: דני מרון

אני מכיר את השריף מצוין. הוא מחזיק בדעות פוליטיות ימניות לאומיות לגיטימיות לגמרי, ואני משוכנע ובטוח שגזענות רחוקה ממנו. הוא אימן בהפועל תל אביב ובמכבי חיפה שהיו עמוסות בשחקנים ערבים, בלי שום בעיה, הוא היה מועמד לעבוד בבני סכנין, אבל הוא הגיע לראיון עם נדב צנציפר בידיעות אחרונות, כאילו הוא אותו אלי כהן בן ה-46, אחרי עונת האליפות לפני 20 שנה.

כהן הוא לא בדיוק חיית תקשורת. הוא בעל ידע מקצועי נרחב, הוא שקדן ויסודי כפי שמעט מאמנים ישראלים עובדים, לאורך כל הקריירה ההתנהלות מול תקשורת ועיתונאים, ובעיקר ראיונות - היו צד חלש אצלו. היה אצלו שילוב קטלני של נטייה לקלישאות ולאוצר מילים מאותגר, שסיבך אותו לא פעם במשפטים לא מוצלחים, ולעיתים מגוחכים.

הראיון האחרון השבוע נבע מרעב לחזור למרכז הזירה. ראיון מרכזי בעיתון גדול, מודפס, הוא עדיין סמל עבור דור המאמנים אותו מייצג אלי כהן. הם פחות מחוברים לאינטרנט. הם מאלה שקמים בשש וחצי בבוקר לדלת, לקחת את העיתון ולהרגיש את הנייר עם כוס הקפה הראשונה.

כהן סיים את עבודתו עשרה ימים אחרי שהתחיל כיוון שהוא נתפס כחוליה הרופפת שיצאה רע מהתנסחות שלו בלי אופציה אמיתית לצאת ממנה בשלום. יש סיטואציות שאנשים מנוסים לא צריכים להיכנס אליהם. בית״ר הוא מועדון נפיץ, וכהן שנאלץ בתקופת ארקדי גיידמאק לבלוע את ההוראה הקפריזית מהיום להיום של הבוס, להעסיק בקבוצה שני שחקנים צ׳צ׳נים, אמר בעיקרון שכאחד שעבר את המכבש הזה במועדון שלא התכונן ונערך להגעתם - העסקת שחקן ערבי או מוסלמי בסיטואציה דומה היא לא הגיונית ואפשרית.

אלי כהן. השתוקק לחזור למרכז הבמה צילום: דני מרון

בגדול הוא צודק. אבל העניין הוא שיש הבדל בין לומר את הדברים ולעשות אותם. בית״ר תמשיך לא להעסיק ערבים, כנראה עוד תקופה משמעותית (ביאת המשיח היא אופציה סבירה), אבל השיח סביב העניין, בוודאי כשהקבוצה עושה מאמצים די גדולים לשנות תדמית ולקבל גב מנשיא המדינה וראש העיר - אמור להיות ״מכיל״.

צודק וחכם הם שני דברים כמעט הפוכים בהוויה שלנו, וכהן בעיקר לא היה חכם. הוא זרק את עצמו על פסי הרכבת ולא השאיר למעסיקיו ברירה. כהן אף פעם לא היה פרזנטור, בוודאי לא עכשיו - והוא היה צריך להפעיל את כל יכולות האיפוק שלו כדי להגיד לו לראיון. אתה כבר לא שם, אתה לא הולך לבנות מכאן קריירה חדשה והכי חשוב זה איך יזכרו אותך ומה המורשת שאתה משאיר.

כהן טעה בהתנהלות, ונחתך במהירות כי כללי המשחק בכדורגל כאן, במציאות התקשורתית ובכלל בסיר המבעבע שנקרא כדורגל, בית״ר, העיר ירושלים ודמויות בעלות נוכחות כמו טביב ואוחנה - השתנו. הוא בא על תקן יועץ, לא פרשן. בבית״ר אוחנה עדיין מחזיק גם בתקן הזה.

אלי טביב ואלי אוחנה. לא נשארה להם ברירה צילום: דני מרון