האחות הקטנה: קנדיס פארקר ממשיכה להשתבח עם השנים
למרות שהחלה את הקריירה ככדורגלנית, ברגע האמת בחרה קנדיס פארקר בכדורסל והפכה במהרה לאחת השחקניות הטובות אי פעם. בראיון מיוחד היא מספרת על היחסים עם האח הגדול וכוכב מכבי ת"א לשעבר, חושפת מה הסוד שלה ולא פוסלת אפשרות לשחק בישראל: "זה נשמע כמו משהו שיכול להיות מהנה עבורי"
האורות באולם המדיסון סקוור גארדן, היכל הספורט הוותיק שנכתבו בו אגדות ספורט בכמות שיכולה למלא אנציקלופדיה, כבו. בזו אחר זו עלו למגרש שחקניות הניו־יורק ליברטי והלוס־אנג׳לס ספארקס, אלופת ה־WNBA, והתקבלו במחיאות כפיים מנומסות משהו מהיציעים שהתמלאו רק בחלקו התחתון של האולם. ואז קרא הכרוז בשמה של קנדיס פארקר, אחת הכדורסלניות הטובות בכל הזמנים, ובשנייה אחת השתנו כליל האנרגיות באולם; הקהל נעמד על רגליו, הריע ממושכות ונתן לראשונה תחושה שבעוד רגע יתחיל כאן מפגש צמרת בליגת הנשים הטובה בעולם.
פארקר בת ה־31, פורוורד בגובה 1.93, היא כאמור כוכבת גדולה בכדורסל העולמי, אבל בשבילנו היא תמיד תהיה אחותו הקטנה של אנתוני פארקר, שהפך אצלנו לאגדת כדורסל בעצמו לאחר שהוביל את מכבי תל־אביב לשלוש זכיות בגביע אירופה אי שם בחלקן הראשון של שנות האלפיים. "אנתוני בר מזל שישראל הפכה להיות חלק מחייו", אומרת פארקר כשאנחנו נפגשים סמוך לחדר ההלבשה, שעתיים לפני תחילת המשחק.
"הוא מאוד אוהב לנסוע אליכם, מנצל כל הזדמנות שהוא יכול לבוא לבקר ורק לאחרונה חזר ממחנה 'כדורסל ללא גבולות' שהתקיים בארץ. אני יודעת שהוא התרגש מהמחווה שעשו לו בתחילת העונה, ומהעובדה שהוא נבחר להיות חלק מהיכל התהילה של מכבי תל־אביב. הוא מונה עכשיו להיות הג'נרל מנג'ר של קבוצת הפיתוח של אורלנדו מג'יק ואני מאוד נרגשת בשבילו. הוא אדם חכם עם אינטליגנציית משחק גבוהה".
לישראל הגיעה פארקר עד היום רק פעם אחת: "הייתי בת 14 ואני זוכרת איזו מדינה יפה יש לכם וכמה נהניתי בתל־אביב. הספקתי גם לראות כמה משחקים, ואני זוכרת שהאנרגיה הייתה נהדרת. האוהדים הראו הרבה מאוד תשוקה, כמה מהם אפילו הביאו תופים. התרגשתי מאוד ללבוש בגדים בצבעי כחול־ צהוב ולראות את אחי על הבמה הזו".
אתם משחקים לפעמים זו מול זה?
"ממש לא. אנחנו נמצאים כרגע בסיטואציה שונה לחלוטין בחיים מבחינת העיסוק בספורט. מה שכן, כשאנחנו נפגשים, אנחנו נהנים מאוד לאמן יחד את הילדים שלנו".
אחיך מרקוס הפך בסוף לרופא, איך התמודדתם עם הבושה?
פארקר צוחקת: "למרקוס תמיד הייתה משיכה לעולם הרפואה, הוא מאוד חכם וזה משהו שהוא חלם עליו מאז שהיה בן שלוש. הוא שיחק כדורסל כמו כולנו, אבל הפוקוס שלו תמיד היה בכיוון אחר".
היא נולדה בסנט־לואיס שבמיזורי לשרה ולארי פארקר. בגיל שנתיים עברה המשפחה לאילינוי, שם גדלה. פארקר, שאביה שיחק בשנות השבעים באוניברסיטת איווה, נולדה למשפחה חובבת כדורסל ואוהדת שיקגו בולס. העובדה ששני אחיה הבוגרים כבר שיחקו כדורסל ונחשבו מוכשרים ביחס לגילם הלחיצה אותה. מסיבה זו, בתחילת הקריירה הספורטיבית בחרה לשחק דווקא כדורגל. כעבור כמה שנים הצליחו הוריה לשכנע אותה ליישר קו עם המורשת המשפחתית.
"שיחקתי כדורסל מאז שאני זוכרת את עצמי, אבל באופן רציני ותחרותי התחלתי בגיל 12", היא נזכרת, "התאהבתי בזה וכל מה שרציתי היה לשחק ולעבוד קשה. היה לי מזל שהיו לידי הרבה אנשים שהבינו כדורסל ועזרו לי ללמוד ולהתפתח. גדלתי עם שני אחים גדולים ותמיד רציתי לעשות את כל מה שהם עשו ופשוט הלכתי אחריהם לכל מקום. הם הרבה יותר מבוגרים ממני, אז מעולם לא באמת שיחקנו אחד נגד השני, אבל עשיתי הכול כדי לחקות אותם. הקריירה של אנתוני, שהיה מקצוען במשך 14 שנה, ממש אתגרה אותי".
אביה של פארקר, מתברר, לא עשה הנחות לבתו הצעירה בכל מה שנוגע לאימונים, "אבא שלי מאוד אוהב אותי אבל בתור מאמן הוא היה קשוח", היא נזכרת, "הוא היה עושה דברים בשביל להרגיז ולאתגר אותי, כי הייתי הרבה יותר אתלטית ובעלת הבנה בכדורסל מכל אלו ששיחקו סביבי, מה שגרם לי לפעמים קצת לזלזל. אם הוא לא היה אוהב את הדרך שבה התאמנתי, הוא פשוט היה נכנס לרכב ונוסע ואני הייתי רצה בחזרה כל הדרך הביתה".
בשנת 2004 הצטרפה פארקר לתיכון נייפריוויל באילינוי, שבו למדו גם אחֶיה, שם הובילה את קבוצת הכדורסל לשתי אליפויות רצופות, שברה את שיאי הנקודות והריבאונדים של הקבוצה, זכתה בכל תואר אישי אפשרי והייתה לשחקנית הראשונה שזכתה פעמיים בתואר שחקנית השנה בתיכונים של USA Today, בנוסף לזכייה בתואר נייסמית' היוקרתי. ב־2004 נבחרה גם לאתלטית השנה בתיכונים בארצות־הברית והוזמנה למשחקי ה־WBCA ומקדונלדס אול אמריקן, שאליהם מוזמנות השחקניות הצעירות הטובות ביותר.
ב־2001, כשהיא בת 15, עשתה פארקר היסטוריה כשהפכה לשחקנית התיכון הראשונה שמטביעה במהלך משחק רשמי. "המוטיבציה שלי להטביע מוקדם הגיעה מהעובדה שרציתי לעשות את זה בגיל צעיר יותר מזה שהאחים שלי הטביעו בו לראשונה", מודה פארקר, "בתיכון הייתי הרבה יותר גבוהה מהם באותו הגיל, ובשלב הראשון, בעצת אבא שלי, הייתי נשארת אחרי האימונים ומתאמנת על הטבעות עם כדור טניס.
"אחר כך עברתי להטביע עם כדור רגיל ובשלב מסוים חשבתי לעצמי, למה בעצם לא להפוך את זה לחלק מהמשחק שלי, למרות שממש לא רציתי שיזכרו אותי רק בזכות זה. זה דרבן אותי לשפר עוד אלמנטים במשחק, למרות שאין ספק שההטבעות מובילות לרגעים של התלהבות גדולה והרבה תשומת לב, בטח כשמדובר בכדורסל נשים. אני זוכרת שהייתי צוחקת על אנתוני בגלל שהצלחתי להטביע לפניו".
בֿ־2004 הפכה פארקר לאישה הראשונה שזוכה בתחרות ההטבעות המעורבת, במסגרת אירועי האול אמריקן מקדונלדס, לאחר שגברה בין היתר על ג'יי אר סמית', שחקן קליבלנד מה־NBA.
השלב הבא בקריירה של פארקר הייתה מכללת טנסי. היא החמיצה את העונה הראשונה בשל פציעה בברך, אבל בשנייה כבר הוכיחה לכולם איזו שחקנית גדולה היא עומדת להיות. פארקר הפכה לראשונה שמטביעה במשחק אליפות מכללות נשים (וגם לראשונה שמטביעה פעמיים), והובילה את המכללה לזכייה באליפות המחוז שלה עם זריקת ניצחון 17 שניות לסיום, בעונה שהסתיימה בהפסד בגמר הארצי.
היא הפכה ל"פרשמנית" הראשונה שזכתה בתואר שחקנית השנה במכללות, ושנה לאחר מכן כבר הובילה את המכללה לאליפות ראשונה מאז 1998, כשהיא הופכת לשחקנית שקלעה בזמן הקצר ביותר (56 משחקים) אלף נקודות. ב־2008 זכתה טנסי באליפות שנייה ברציפות, ופארקר סיימה את קריירת המכללות עם מאה ניצחונות, עשרה הפסדים, 19.4 נקודות בממוצע ו־8.8 ריבאונדים.
מי שאימנה אותה באותן השנים והפכה לדמות משמעותית בחייה היא פט סאמיט, שאימנה את הקבוצה במשך 38 שנה ונחשבת לאשת המקצוע המצליחה ביותר בכדורסל המכללות, לגברים ונשים. בקיץ שעבר נפטרה סאמיט לאחר מחלה קשה.
"יש לה עדיין השפעה גדולה מאוד על החיים שלי, ואני תמיד שומעת אותה אומרת לי במהלך המשחקים להמשיך הלאה ולא לוותר", מספרת פארקר, "יש אנשים רבים שיודעים לומר את הדברים הנכונים, אבל מעטים שחיים את חייהם בדרך שהם באמת מאמינים בה, והיא הייתה אחת כזאת. היא לא רצתה שתהיה כמוה, אלא הייתה אישיות מיוחדת במינה, שנתנה לך השראה לחיים עצמם. כל הישג שהגעתי אליו בקריירה שייך מבחינתי גם לה".
ב־2008 נבחרה פארקר ראשונה בדראפט ה־WNBA, על ידי הלוס אנג'לס ספארקס. משחק הפתיחה שלה בליגה היה חלומי, לאחר שקלעה 34 נקודות (שיא לשחקנית שנה ראשונה), קטפה 12 כדורים חוזרים ומסרה שמונה אסיסטים. היא הפכה לאישה השנייה בליגה שמטביעה (אחרי ליסה לזלי), ובהמשך לראשונה שמטביעה פעמיים במשחק. בסיום העונה היא הפכה לראשונה שזוכה בתואר הרוקי של השנה, בנוסף ל־MVP של העונה הרגילה. פארקר הפכה לכוכבת הגדולה של הליגה וחתמה על חוזי פרסום, המוערכים בארבעה מליון דולר, עם אדידס וחברת גטורייד, שמייצרת משקאות אנרגיה לספורטאים. היא נישאה לבחיר לבה, שלדון ויליאמס (ממנו נפרדה בשנה שעברה), והפתיעה את כולם אחרי שהודיעה בגיל 22 שהיא בהיריון.
אבל לא כולם שמחו בשמחתה. פארקר ספגה ביקורת מצד גורמים בליגה, ובמקביל בוטל חוזה שלה בסך מיליון וחצי דולר בקבוצה אירופית. אבל כל זה לא באמת הטריד את האמריקנית הצעירה, "תמיד הבהרתי שמשפחה עבורי היא לפני הכול, ואחרי ששימחתי כל כך הרבה אנשים במשך שנים, הרגשתי שזה הזמן לדאוג לעצמי", אמרה.
בנובמבר 2009, נולדה ליילה ניקול ויליאמס, שתחגוג בקרוב יום הולדת שמונה. "מצחיק אותי שאנשים שואלים אותי כל הזמן עד כמה זה קשה לשלב קריירה מקצוענית ואמהות, כי מבחינתי אני בת מזל בכל מה שנוגע לזה", היא אומרת, "אני נמצאת במערכת שתומכת בעובדה שאני אמא בצורה הכי מדהימה שיש, ומאפשרת לי להביא את הילדה שלי לעבודה, בניגוד להרבה אמהות אחרות שאין להן את הפריבלגיה הזו. בכל פעם שזה אפשרי, ליילה מצטרפת אליי למסעות של הקבוצה, ועכשיו כשהיא חזרה ללמוד, היא תמשיך לבוא איתי לאימונים כשאנחנו בלוס אנג'לס. אני גאה בעובדה שאני יכולה לחלוק איתה את הקריירה המקצועית שלי".
בסופו של דבר לא החסירה פארקר זמן רב מהעונה השנייה ב־WNBA בשל הלידה, אבל זמן קצר אחרי שחזרה החלה לסבול מסדרת פציעות, קודם בכתף ואז בברך הימנית, שהשביתו אותה ממשחק לתקופות ארוכות. "ההתמודדות הכי קשה שהייתה לי בקריירה, היא להתגבר על פציעות מורכבות שעברתי", היא משתפת, "יש לי המון תשוקה ואהבה לכדורסל ואחד הדברים הקשים ביותר עבורי הוא לשבת בחוץ ולראות אחרים משחקים. תקלות ובעיות הן חלק מהחיים והשאלה היא איך אתה מתמודד מולן ולפעמים העניין הוא לא מה שקורה, אלא איך אתה מגיב לו".
היו רגעים שחששת שלא תצליחי לשחזר את הרמה שהיית בה קודם?
"לא חששתי וידעתי שתמיד אוכל לחזור לשחק כדורסל ברמה גבוהה, אבל התקופה הזו גרמה לי להבין היטב שאסור לי לקחת שום דבר כמובן מאליו, והתחלתי להעריך את המשחק אפילו יותר. האהבה הגדולה שלי למשחק הובילה אותי לעשות הכול כדי לחזור למגרש חזקה וטובה יותר מתמיד".
ובאמת, פארקר חזרה בסופו של דבר להציג את יכולתה הגבוהה. היא זכתה בתואר ה־MVP בשנית בעונת 2013, הפכה לשותפה קבועה במשחקי האולסטאר ובחמישיית העונה, המשיכה לנפק מספרים מרשימים והעפילה עם הספארקס בכל עונה למשחקי הפלייאוף. רק דבר אחד לא הצליחה להשיג - אליפות ב־WNBA.
"הרצון הגדול שלי לזכות באליפות נתן לי מוטיביציה להמשיך לעבוד קשה ולהיות הכי טובה שאני יכולה בכדי לנצח", היא מסבירה, "אנשים תמיד יכולים להתווכח בנוגע לפרס אישי כזה או אחר ששחקן מקבל, אבל זכייה באליפות זה משהו שאי אפשר לקחת ממך וזו אחת הסיבות שרציתי כל כך לזכות בה".
בשנה שעברה זה סוף־סוף קרה, ובצורה הכי מתוקה שיכולה להיות, בניצחון בשניות האחרונות במשחק החמישי בסדרת הגמר, מול מינסוטה. פארקר נבחרה למצטיינת של סדרת הגמר ופרצה בבכי כאשר הקדישה את האליפות לפט סאמיט, בריאיון שנערך על המגרש לאחר שריקת הסיום. "הייתה לנו קבוצה מאוד מיוחדת בשנה שעברה וכל כך שמחתי לקחת אליפות סוף־סוף אחרי כל כך הרבה שנים", היא נזכרת, "זו הייתה שנה מלהיבה ומוצלחת ואני מקווה מאוד שנצליח לעשות את זה גם העונה, למרות שקשה מאוד לזכות באליפות פעמיים ברציפות".
איך מתקדמת העונה שלכן?
"בצורה טובה למדי, למרות שזו לא עונה פשוטה. לוח המשחקים השתנה ואנחנו נמצאות הרבה מאוד בדרכים, בטיסות ונסיעות רחוק מהבית. מבחינה מקצועית, אנחנו כרגע במאזן טוב ובמקום השני במערב, שמהווה נקודת פתיחה מצוינת עבורנו לפלייאוף שיתחיל בקרוב".
המספרים שלך מראים שאת שומרת על יציבות ואפילו משתפרת משנה לשנה. איך את מסבירה את זה?
"אני חושבת שזה קשור לעובדה שאני משקיעה ולעניינים מנטליים, שהופכים אותי לחזקה יותר בראש מעונה לעונה. אני מבינה את המשחק טוב יותר, מנסה לספק לקבוצה שלי את מה שהיא צריכה ומודעת היטב לתפקידים שעליי לבצע, שמשתנים ממשחק למשחק בהתאם ליריבות שלנו".
מה דעתך על ההתפתחות של ליגת ה־WNBA?
"הליגה הולכת ומתפתחת ואני חושבת שהפורמט החדש, שבו כל סדרות הפלייאוף הן הטוב מחמישה משחקים ולא מתייחסים רק לגמר, עוזר להכול לצמוח. בסדרה של הטוב משלושה לאנשים היה קשה להיכנס לעניינים ועד שזה היה קורה, הסדרה הייתה נגמרת. זה הרבה יותר מלהיב בשביל כולם ועוזר לפופולריות של הליגה".
למרות שהיא משחקת בליגת הנשים הטובה בעולם, הפער במשכורות לעומת ליגת ה־NBA הוא תהומי. הליגה אמנם נמשכת רק ארבעה חודשים, מיוני עד סוף ספטמבר, אבל חלק גדול מהשחקניות מרוויחות שכר מינימום של 35 אלף דולר לעונה, שיכול לטפס לכל היותר עד 105 אלף דולר, מרחק שנות אור מהמיליונים שמרוויחים שחקנים כמו לברון ג'יימס וסטף קרי.
"הליגה שלנו צעירה והוקמה רק לפני עשרים שנה", מנסה פארקר להסביר את ההבדלים, "כשאתה רואה את ההיסטוריה של ה־NBA בשנות השבעים, אתה מגלה שגם אז, השחקנים לא הרוויחו יותר מדי כסף. ה־WNBA מתקדמת לאורך השנים, יש היום הרבה יותר מפרסמים והדברים מתפתחים, אבל יש עדיין דרך ארוכה ואני גאה להיות חלק מאלו שצועדות עם הליגה קדימה".
כדי להשלים הכנסה, משחקות השחקניות לאורך העונה באירופה. פארקר עצמה עשתה זאת במשך חמש שנים בקבוצת הפאר הרוסית יקטרינבורג, שאותה הובילה לזכייה בחמש אליפויות וחמישה גביעים, בנוסף לזכייה בתואר היורוליג היוקרתי. בעונה החולפת שיחקה במשך חודשיים בטורקיה. "נהניתי מאוד בשנים שבהן שיחקתי ברוסיה", היא מספרת, "זו חוויה שונה לחלוטין, ביליתי שם בכל פעם יותר מחצי שנה ובסופו של דבר אתה מצליח להפוך גם מקום מרוחק כל כך לבית שלך. עכשיו הדברים קצת השתנו, הילדה שלי כבר בכיתה ג' והגעתי לנקודה שבה אני פחות רוצה לצאת ולשחק מחוץ לארצות־הברית. בעונה הקרובה, אם תהיה לי הצעה מספיק טובה אקח אותה, אבל לא לפני ינואר 2018".
מה הסיכוי שתבואי לשחק בישראל?
"זה נשמע כמו משהו שיכול להיות מהנה עבורי. אני אף פעם לא סוגרת דלתות או אפשרויות באופן מוחלט, אבל באמת קשה לי לדעת אם דבר כזה יקרה אי פעם".
למה לדעתך אין ישראליות ב־WNBA ומי שהייתה התקשתה לשרוד?
"זה עניין של תהליך שלוקח זמן ומתפתח. אני יודעת שרמלה זכתה ביורוקאפ לפני כמה שנים ונראה שהדברים גדלים לכיוון הנכון. השלב הבא צריך להיות שתהיה לישראל קבוצת נשים ביורוליג, ואז שחקניות יקבלו יותר ניסיון משחק ברמות הגבוהות מול השחקניות מהטובות בעולם, ומשם יוכלו להתקדם הלאה. ה־WNBA, בדיוק כמו ליגת הגברים, פתוחה מאוד בשנים האחרונות לכישרונות מאירופה, ואין סיבה שזה לא יקרה בהמשך".
בנוסף לקריירת הקבוצות, שיחקה פארקר לאורך שנים רבות בנבחרות ארצות־הברית השונות. ב־2004 היא הובילה את הנבחרת עד גיל 18 לזכייה במדליית הזהב באליפות מדינות אמריקה, שנערכה בפורטו ריקו. היא הייתה שחקנית המכללות היחידה בנבחרת הבוגרת, באליפות העולם ב־2006, שהסתיימה בזכייה במדליית הארד, וזכתה במדליות זהב אולימפיות במשחקי בייג'ינג ולונדון.
דווקא בקיץ שעבר, אחרי שהגשימה את חלום האליפות ונבחרה למצטיינת בגמר, הוחלט לנפות אותה מהסגל, שיצא לטורניר הכדורסל באולימפיאדת ריו. "לנפות את פארקר, זה כאילו שהיו מנפים את קווין דוראנט מנבחרת הגברים", טען אז בריאיון אחיה אנתוני. גם פארקר לקחה קשה את הניפוי: "התאכזבתי מאוד, לדעתי הצגתי יכולת גבוהה והייתי מספיק טובה להיות חלק מהנבחרת שנסעה לטורניר האולימפי. אני חושבת שהאכזבה הגדולה ביותר שלי נבעה מהעובדה שהילדה שלי לא חוותה איתי את המסע הזה. כשהיינו יחד בלונדון היא הייתה בת שלוש והיא לא זוכרת מה היה, אבל בקיץ האחרון כבר הייתה בת שבע, וזה יכול היה להיות משהו שהיא תיקח איתה לכל החיים. בסופו של דבר הכול קורה מסיבה מסוימת, זו הייתה עובדה שהייתי צריכה ללמוד לחיות איתה, והצד החיובי בסיפור הזה הוא שלשתינו היה קיץ שלם לבלות בו יחד הרבה יותר".
את מקור השראה להרבה מאוד נשים. מה את מרגישה ביחס לזה?
"זה גורם לי להרגיש טוב. אני מבינה את האחריות הכרוכה בכך וחשוב לי שההשראה הזו תבוא בעקבות דברים שאני עושה ולא רק ממילים, וזה מה שאני מתמקדת בו. אני גם מבינה שהדור שמקבל ממני השראה אמור לתת השראה יום אחד לדור של הבת שלי, וזה רק מעלה בעיניי את החשיבות של הדברים".
כשהיית קטנת, האמנת שתגיעי לפסגות כאלה?
"מעולם לא השקעתי מחשבה בנוגע לאיזו שחקנית אהיה, זה ממש לא היה הפוקוס שלי. אהבתי את זה, עבדתי קשה וזה השתלם".
באוגוסט האחרון הושק NBA live 18, משחק הווידאו הפופולרי, ולראשונה בגרסה החדשה שולבו בו כל השחקניות מ־12 קבוצות הליגה, ביניהן פארקר. "אני לא משחקת משחקי וידאו ולא מבינה בהם כלום, אבל אני חושבת שזה מהלך נהדר לקידום הליגה שלנו, שמשך הרבה תשומת לב חיובית", היא אומרת, "האחיין שלי מאוד נרגש לשחק עם דודה שלו בקבוצה, אז אני שמחה בשבילו. זה טוב שהדור החדש יגדל כשהוא מודע לעובדה שיש ליגת כדורסל לנשים ויכיר את שמות השחקניות. אתה כבר רואה באולמות יותר ויותר ילדים וילדות שמגיעים לצפות במשחקים ואוהבים כדורסל נשים".
מהם החלומות שלך?
"אני חולמת ליצור השפעה בדברים שאעשה אחרי שאפרוש מכדורסל. אני עוד לא יודעת מה בדיוק אעשה, אבל יודעת שאני רוצה לעבוד עם ילדים ולהמשיך את הדרך שבה חינכו המאמנים שלי, שהיוו השפעה ענקית על הקריירה שלי ועל חיי באופן כללי".
יש משהו שלא יודעים עלייך?
"לאורך השנים אני כותבת שירים למגירה, אבל לא החלטתי אם ומה לעשות עם זה".
איפה את בסולם האושר מאחת לחמש?
"אין ספק בכלל שאני בחמש".
אקו"ם