עלייה לצורך עלייה: הזינוק של סלובודאן דראפיץ'

אחרי תקופה לא פשוטה בבית"ר ירושלים והתחלה מאתגרת במכבי נתניה, סלובודאן דראפיץ' מתפנה לסכם את העלייה המטאורית של הקבוצה באימונו, שהצליחה להתברג בחזרה אל ליגת העל. בריאיון גלוי הוא מספר על האתגר בעבודה עם שחקנים צעירים ועל שיתוף הפעולה הצמוד עם עוזרו שי ברדה, ונזכר בקשיי הקליטה בישראל כעולה חדש מסרביה

דותן מלאך | 27/10/2017 10:40

סלובודן דראפיץ' . ''הגעתי לאן שהגעתי דרך עבודה קשה'' צילום: אודי ציטיאט

"הגעתי למועדון שהיה בתהליך פירוק, עם תקציב נמוך של שלושה מיליון שקל לכל האגודה, כולל מחלקת נוער, בלי אף שחקן חתום, בלי אפסנאי, מאמן כושר או מזכירה, כשאנחנו לא יכולים לצאת אפילו למחנה אימונים", נזכר סלובודאן דראפיץ', מאמן הקבוצה, "ועדיין, ההרגשה הייתה שבנתניה יש פוטנציאל ענק להצלחה, עם אצטדיון נהדר, מגרש אימונים טוב, עבר עשיר ובעיקר אנשים שאוהבים כדורגל. החלטתי, יחד עם העוזר שלי שי ברדה, לקחת את הסיכון. כשהתחלנו הרגשתי כאילו שאנחנו בלאס־וגאס, בשלב שהתחילו לבנות אותה באמצע המדבר בלי כלום מסביב. הייתה לנו רשימה של צעירים מוכשרים, התחלנו לעבוד וחיכינו לראות מה יהיה".

נתניה החלה את העונה בלאומית בצליעה, כשהיא מציגה יכולת בינונית למדי. "התחלנו לחשוש שאולי טעינו כשהגענו, אף אחד לא האמין שנעלה במצב כזה והמטרה הייתה פשוט להישאר בליגה", מספר דראפיץ' בריאיון, "התכוננו בכל שבוע למשחק הבא כאילו הוא הכי חשוב שהיה לנו אי פעם, והשתדלנו לא לחשוב הלאה. פתאום התחלנו לנצח והדברים נפתחו לנו".

במהלך העונה רכש את הקבוצה איש העסקים אייל סגל, בעלי חברת קשרי תעופה, מה שסייע לתקופת ההישרדות. "אייל הוא קודם כול אוהד הקבוצה, שתרם לאורך השנים למחלקת הנוער ולקח את המועדון כדי לעזור לו לא להתפרק", הוא מסביר, "הכניסה שלו הזרימה עוד כסף למועדון, שעזר לנו להתחזק".

מה תוכל לספר על העבודה המשותפת איתו?
"אייל סגל הוא אישיות שונה בנוף הישראלי בכל מה שנוגע לבעלי קבוצות כדורגל. הוא לא מתערב בצד המקצועי, ומצד שני הוא עזר לנו להביא כל שחקן שרצינו, במסגרת התקציב הקיים. הוא לא מיליארדר אבל מדובר באדם נעים ומרתק, שעושה הכול בשביל להרים את המועדון. באחד המשחקים האחרונים בליגה הלאומית היו לו דמעות בעיניים כשהוא ראה את האצטדיון מלא, כי היה לו מאוד חשוב להחזיר את האוהדים ליציע".

בסופו של דבר הבטיחה נתניה את שובה לליגת העל, אחרי עונה נהדרת בליגת המשנה שבה הציגה משחק התקפי ויפה לעין. "זה היה כמו תמונת תלת־ממד, שבהתחלה אתה רואה רק צבעים יפים ופתאום הכול הופך לתמונה יפהפייה", מתפייט דראפיץ'. "אי אפשר היה לעצור אותנו, הפסדנו פעמיים בכל העונה והייתה לנו חוויה מטורפת".

דראפיץ' צופה בחגיגות הצהובות. ''חייבים לפתוח פה תוכנית רצינית'' צילום: דני מרון

נתניה החלה את העונה הנוכחית כשמטרת העל שלה היא לתקוע יתד בליגה הבכירה. הסגל מורכב ברובו משחקנים צעירים ומוכשרים, שמעולם לא שיחקו ברמה הזו. להפתעת כולם, מציגה הקבוצה מעיר היהלומים יכולת מצוינת מתחילת העונה. היא סיימה את משחק הפתיחה בתיקו מול האלופה מבאר־שבע, הביסה את מ.ס אשדוד, רעננה, קריית־שמונה ומכבי פ"ת וממוקמת כרגע במקום השלישי בטבלה, תוך כדי הצגת יכולת התקפית יפה לעין.

"כל עונה זו כמו התחלת קריירה מחדש עבורי, יש לי ניסיון אבל אף פעם אתה לא יודע למה לצפות, בטח כשבסגל יש כל כך הרבה שחקנים צעירים", קובע דראפיץ'. "עבורי כל אימון הוא הפתעה ואני שמח לראות את הילדים האלה מתקדמים ונלחמים על עתיד המקצועי שלהם. חלק מהתפקיד שלי הוא לשמור עליהם".

איך עושים את זה?
"כשאתה עובד עם צעירים יש הרבה מאוד עליות ומורדות לאורך השנה, כמו שהיה לנו בהפסד מול בית"ר בטדי. חשוב לעקוב אחריהם, לדבר ולעודד במקרה שמישהו מדוכדך פתאום. יש גם מקרים שבהם שחקן צעיר מצליח, מקבל פתאום הרבה חשיפה ומתחיל להתבלבל. כדי למנוע מהם לחץ מיותר, לכל שחקן צעיר יש גיבוי של שחקן ותיק על אותה עמדה, מה שיוצר תחרות בריאה על ההרכב. מעורבת כאן גם הרבה פסיכולוגיה ומבחינתי הכי חשוב להיות כנה ואמיתי מול השחקן".

הצעיר הבולט ביותר בנתניה עד כה העונה הוא הקשר דיא סבע, שמציג יכולת נהדרת וכבש עד כה עשרה שערים. "לפעמים יש לך מזל כשאתה זוכה לאמן שחקנים מסוימים, וסבע הוא אחד מהם. דיא הוא אחד הכישרונות הגדולים שאימנתי, יש לו כל כך הרבה נתונים טובים וכיף לעבוד איתו. אני חושב שיש לו סיכוי להגיע הכי רחוק שאפשר מבחינת הקריירה".

איך אתה מסביר את העובדה שהוא לא הוזמן לנבחרת ישראל?
"למאמן ישנם תמיד השיקולים שלו, ובמקרה של נבחרת, יש לו אפשרות לבחור מתוך מגוון גדול של שחקנים. זה כבר היה סוף הקמפיין, אלישע (לוי, מאמן הנבחרת) היה נעול על הכיוון שלו והמלצתי לדיא לא לקחת את זה באופן אישי, להמשיך לעבוד קשה ולחכות לקדנציה הבאה. יש מקרים שבהם שחקן הולך לנבחרת ולא משחק, וקצת מאבד כיוון כשהוא חוזר לקבוצת האם שלו. אז במקרה הזה אני שמח שכל הילדים שלי בקבוצה נשארו ליד אבא שלהם, ובכל מה שנוגע לנבחרת - יש את הפעם הבאה".

דראפיץ' בימי בית''ר ירושלים'' לא פשוט לעבוד עם אלי טביב'' צילום: דני מרון

יש הרבה בדיחות על ערן לוי, הקשר ההתקפי של הקבוצה, אבל בפועל הוא ממשיך להציג יכולת נהדרת.
"אני כל הזמן טענתי שמה שיש לערן לוי ברגליים ובראש אין לאף אחד אחר, ולא משנה כמה פעמים יגידו שהוא שחקן שמתאים לליגה הלאומית. ערן לקח את עצמו בידיים והביקורת עליו עזרה לי לדרבן אותו לעבוד קשה ולהשתפר. הוא שחקן נהדר עם השפעה גדולה וחיובית בחדר ההלבשה ומבחינתי שימשיכו לבקר אותו, לנו זה עושה רק טוב".

עד היכן נתניה תגיע העונה?
"עד למשחק מול סכנין מחר. אני מסתכל רק על עבודה קשה ועל המשחק קדימה, וככה אני מחנך את השחקנים שלי. בינואר קבוצות צפויות להתחזק וחשוב שנעקוב אחרי הדברים ואולי נצטרך לעשות גם שינויים. זו עונה ארוכה ויהיו עוד הרבה עליות וירידות".

איך זה עבורך לחזור להוביל למועדון ששיחקת בו כל כך הרבה שנים?
"זה דבר גדול לעזור להרים את המועדון שוב על הרגליים. אני גר בנתניה וזו עיר של כדורגל, וממש אפשר להרגיש איך שהיא מתעוררת לחיים לאט־לאט בזכות ההצלחה של הקבוצה. זה מאוד מרגש אותי שאוהדים מודים לי ומספרים שחזרו למגרש אחרי שנים ארוכות. תראה איך ההצלחה של באר־שבע תרמה לעיר כולה, זה בדיוק אותו דבר כאן. כדורגל זו גם אמנות מבחינתי, וזה כיף שהאמנות שלך מצליחה".

דיא סבע פורש כנפיים. ''יש לו סיכוי להגיע הכי רחוק שאפשר מבחינת הקריירה'' צילום: דני מרון

סלובודאן דראפיץ' (52) נולד וגדל בסרביה. "אהבתי כדורגל בתור ילד, ובגיל עשר אבא שלי לקח אותי למבחנים בקבוצת הילדים של נובי סאד והתקבלתי", הוא מספר. "מאותו יום כל יום התאמנתי פעמיים, בנוסף למשחקים בשכונה.

"אמרתי לאבא שלי שאני רוצה להיות כדורגלן, אבל הוא התעקש ולחץ עליי שאשקיע בלימודים. בגיל 18 הבאתי לו את תעודת הבגרות שלי וביקשתי ממנו שיעזוב אותי בשקט כי אני רוצה לשחק. התמודדתי עם המון קשיים בכדי להפוך לשחקן והיום אני גם מבין שהייתי חוצפן, אבל בסופו של דבר הכול הסתדר לטובה".

דראפיץ', ששיחק בתור בלם, הגיע עד לקבוצה הבוגרת של המועדון ושיחק בה שנתיים. בשנת 1988, כשהוא בן 23, הגיע לראשונה לישראל. "סבתא שלי הייתה נוסעת בכל שנה לישראל וזו הייתה הפעם הראשונה שהיא לקחה אותי" הוא נזכר, "התאהבתי במדינה ומאוד נהניתי פה. בשלב מסוים ביקשתי ממכבי נתניה להתאמן איתם, במטרה לשמור על כושר. באימונים עצמם הם מאוד התלהבו ממני, וכשחזרתי הביתה, המשכנו לשמור על קשר באמצעות מכתבים. בסיום אותה עונה סיימתי חוזה ביוגוסלביה וחזרתי לארץ בתור שחקן הקבוצה".

איך זכורה לך התאקלמות בארץ?
"קשה מאוד. בשלב הראשון התייחסו אליי בחשדנות כשאמרתי שאני יהודי, אפילו ששיחקתי בנבחרת. חשבו שעשיתי איזה תרגיל בשביל לקבל ניירות וזה היה מאוד לא נעים. אני חושב שיש כאן בעיה בארץ עד היום בנוגע לזרים. נלחמתי על הזכויות שלי ולא ויתרתי. היום כשאני מביט לאחור אני גאה בעצמי. הגעתי לבד, בלי הורים ובלי כסף, ועברתי תקופה לא פשוטה, כולל שמונה חודשים שסבלתי משחפת, שאחריהם לא רצו לקבל אותי בחזרה לקבוצה".

דראפיץ' שיחק בנתניה במשך שבע עונות, המשיך לשלוש נוספות בבית"ר טוברוק ופרש כבר בגיל שלושים, עם הופעה בינלאומית אחת במדי נבחרת ישראל. "בגיל שלושים קרעתי רצועה צולבת בברך וההתאוששות באותם ימים הייתה הרבה יותר מורכבת", הוא מסביר את הפרישה המוקדמת, "לא היו לי חוזה ומשכורת והייתי צריך לממן את הטיפולים לבד, אז החלטתי לפרוש ממשחק. גם ככה ידעתי שאעסוק באימון".

דראפיץ' הוציא תעודת מאמן בסרביה ואת הקריירה שלו החל כעוזר מאמן ומנהל מקצועי במכבי נתניה. לאחר מכן עבד כמה שנים עם צעירים וב־2003 הפך לחמש שנים לעוזר מאמן במכבי חיפה, לצדו של רוני, אז זכו הירוקים בשלוש אליפויות רצופות. "בשנים של האליפויות, הקהל היה צועק לנו שאלו אליפויות בלי מאמן", נזכר סלובודאן, "הם חשבו שהעובדה שיש לנו שחקנים טובים וכסף מספיקה להצלחה, זו הייתה התנהגות שחצנית שהובילה בסופו של דבר את המועדון למקומות לא טובים".

גם היום יש שם תנאים ושחקנים, למה חיפה מתקשה כל כך לחזור לצמרת הגבוהה?
"קשה לי לדעת כי אני לא בתוך המערכת, אבל לפעמים כשאתה מאוד מצליח אתה נרדם בשמירה, לא מבחין בכך שהפסיקו לגדול שחקנים טובים במחלקת הנוער או לא בונה תוכנית עבודה טובה מספיק ומתחיל לאבד את הדומיננטיות. חשוב לזכור שבאותם ימים לא היו בשטח בעלי קבוצות כגון אלונה ברקת ומיץ' גולדהאר. ועדיין, יענקל'ה שחר הוא אחת הדמויות החשובות בענף שלנו, לחיפה יש מגרש מצוין, תקציב ותנאים, זה מקום טוב לשחק בו כדורגל ואני מניח שהם בדרך חזרה לצמרת הגבוהה".

דראפיץ' וערן לוי. ''ערן לקח את עצמו בידיים והביקורת רק עזרה'' אודי ציטיאט

אחרי שעזב את חיפה הפך דראפיץ' למאמן ראשי בכפר־סבא, הרצליה וסכנין ואז חזר לחצי עונה לעמדת העוזר, לצידו של אברהם גרנט בפרטיזן בלגרד. כשחזר, הפך למאמן בית"ר ת"א/רמלה מהלאומית, שם גם החל לשכלל את שיתוף הפעולה יוצא הדופן שלו עם עוזרו שי ברדה.

"הכול התחיל אצלי בקריאת ספרים מקצועיים על תרבות עסקית וניהול ושם הבנתי שאני לא הכי חכם מכולם ולא יודע הכול על כדורגל", הוא מספר, "הבנתי כמה חשוב למנות סביבי אנשי מקצוע איכותיים, שישלימו אותי ויתפתחו לידי. ברדה ואני עבדנו בכפר־סבא ואהבתי את העין הטובה שלו בבחירת שחקנים והיכולת לעבוד על הצד ההתקפי, והחלטנו להמשיך ולעבוד יחד".

השניים המשיכו כאמור את המסע המשותף במדי בית"ר תל־אביב/רמלה בליגה השנייה. "הגענו לפלייאוף עליון עם תקציב של 1.3 מיליון שקל, אחרי ששנה לפני עם תקציב פי שבע הם כמעט ירדו ליגה" הוא נזכר, המטרה היא לשים את האגו בצד, לעבוד יחד ולתת למי שלידי לפרוח כי מגיע לו. ככה יש פרנסה לכולם ואנרגיות טובות והדברים עובדים כמו שצריך.

"גם פיני גרשון תמיד היה מביא מאמני כדורסל מצוינים לצדו, ורק בכדורגל שלנו הרבה פעמים חושבים שעוזר זה איזה עמוד, איזה פונקציה מיותרת שלא באמת צריך ואין סיבה להשקיע בה כסף. היה חשוב לי להוכיח את החשיבות של המאמן השני, ככה אני קורא לו, הוא הרבה יותר מעוזר וזה חשוב מאוד להתפתחות של הכדורגל שלנו. היום פתאום כולם מדברים על זה ורואים שזה עובד".

לוי ומברך את סבע. קבוצה נוצצת צילום: דני מרון

ההצלחה של השניים הובילה אותם ב־2015 לתחנה חדשה ומפתיעה - בית"ר ירושלים. המהלך התקבל בתחילה בכעס רב מצד האוהדים. "זה היה מאוד לא נעים בהתחלה לעמוד במגרש ולשמוע אנשים שצועקים לי לחזור לליגה הלאומית", נזכר דראפיץ', "ידעתי שאני צריך להיות חזק כלפי חוץ ומול השחקנים, שצריכים דמות שיוכלו להעריץ.

"כשהגעתי לשם לא היו לנו מספיק שחקנים בסגל ואז היה כל הבלגן עם האוהדים בשרלרואה ואלי טביב רצה לעזוב. לקחנו שחקנים שלא מצאו את עצמם בקבוצות אחרות, כמו דן אייבינדר, איתי שכטר ואלעד גבאי ולאט־לאט הדברים הלכו והתקדמו".

ההצלחות במגרש הרגיעו את המערכת הירושלמית ואפשרו לדראפיץ' וברדה להוביל את הקבוצה למקום השלישי בסיום העונה, עם כרטיס אירופי שני ברציפות. למרות זאת, החליט טביב שלא להמשיך להעסיק את השניים, מה שהוביל אותם לבסוף לנתניה. "הגיע אליי בזמנו מידע, שטביב לא רוצה ששי ימשיך, אולי בגלל שהוא בחור דעתן", מספר דראפיץ'. "אופירה אסיאג ואייל ברקוביץ' שאלו אותי בתוכנית הרדיו שלהם מה יהיה אם ברדה לא ימשיך בקבוצה, אז עניתי שגם אני לא אשאר בבית"ר. טביב לא אהב את זה ובסיום העונה קיבלתי הודעת שחרור".

איך זה לעבוד עם טביב בתור מאמן?
"זה דבר לא פשוט לעבוד עם אלי טביב, למרות שבסופו של דבר הוא עשה לי רק טוב, כי הוא הימר עלינו ונתן לנו קבוצה גדולה ובזכותו הגעתי לנתניה ומזכירים היום גם את השם שלי בהקשר לאימון הנבחרת. הוא בעל בית דעתן ודומיננטי, שיכול להתקשר אליך גם בשלוש בבוקר כי הוא במיאמי ושכח שיש הבדלי שעות.

"צריך הרבה סבלנות בעבודה מולו ובשורה התחתונה הצלחתי לשכנע אותו לשחק במערך שרציתי, ולהחתים שחקנים שהוא לא רצה או לא הכיר. כשהתחלנו לנצח הוא ראה שהקהל חוזר למגרשים ושאנחנו בדרך לאירופה, אז הוא לקח צעד אחורה".

חיובי בעיניך שבעלים כל כך מעורב בנושא המקצועי?
"שי ואני דאגנו לשמור על כבוד המאמן וחדר ההלבשה ובשלב מסוים החלטנו שנעשה מה שאנחנו רוצים בקבוצה ולא ניתן לו להתערב. בזמן ההפסקה הייתי מחליף איתו דעות, אבל לא הסכמתי שייכנס לחדר ההלבשה לדבר עם השחקנים. לא היינו בובות בשום אופן שהוא ויכול להיות שזו הסיבה שבגללה הלכנו הביתה. הצלחנו בתקופה שלנו בקבוצה אבל לא יודע אם אצליח לעבור עוד תקופה כזו. זה היה אחד מבתי הספר הגדולים שעברתי בחיים ותמיד אזכור את התקופה הזו לטובה".

למה לקח לך כל כך הרבה שנים להפוך למאמן לגיטימי בליגת העל?
"לאורך השנים ניסיתי לבנות את הדרך שלי בלי קשרים, מקורבים ושיחות בבתי קפה וזה לקח זמן. שים לב שכל המאמנים שמצליחים, עברו קודם דרך מחלקת הנוער, כולל אנשי מקצוע כמו פפ גווארדיולה. כל מי שפרש ומיד קיבל קבוצת בוגרים, נתקע באיזשהו שלב.

"בשלב הראשון בקריירה ישבתי באימונים בכל הארץ והגעתי למסקנה שאין כאן מספיק מקצוענות, ושאני חייב לקחת את העסק הזה בשיא הרצינות ולעבוד הכי קשה שאפשר, בכדי להפוך למאמן הכי טוב בארץ. הדרך שלי הייתה ארוכה יותר באופן מודע, כי ידעתי שיש דרך שצריך לעבור בה והרבה ללמוד ואני לא מצטער על כלום. היום אני מרגיש בשל לאמן ברמות הכי גבוהות שיש".

מה דעתך על הליגה שלנו?
"זו תקופת מעבר בליגה, דור חדש הגיע ויש הרבה שחקנים צעירים העונה, שצריכים לקחת את המושכות ולהוביל אותה קדימה. זה הופך את הדברים למאוד מעניינים, למרות שהבעיה היא מחלקות הנוער ושם הדברים לא משתנים".

מה הכוונה?
"הבעיה הכי גדולה היא שהתנאים שקיבלתי בסרביה ב־1975, כשהתחלתי לשחק כדורגל, הם עדיין טובים יותר מהתנאים שיש היום בארץ במחלקות הנוער וזה אומר הרבה. כאן להיות מאמן צעירים זה כלום, אף אחד לא משלם, זו השלמת הכנסה וזה נראה בהתאם. עם הילדים עובדים מאמנים פחות טובים והרבה פעמים אתה מקבל שחקן צעיר שסיים גיל נוער, כשהוא לא מוכן בדברים בסיסיים ומאוד קשה לשנות אותו. אני מדבר על זה שנים כמו תוכי ואף אחד לא עושה כלום. ניסיתי לשנות את זה כשהייתי שם, הרמתי ידיים ועברתי לאמן בוגרים".

אז מה צריך לעשות?
"חייבים לפתח פה תוכנית רצינית, כמו שעשו בספרד, גרמניה ושוויץ, עם תקציב ראוי שיושקע במחלקות הנוער לפיתוח הענף שלנו. תראה כמה ישראלים שיוצאים החוצה מתרסקים, כי הם היו כוכבים בנוער והמאמן אפשר להם לא לרוץ רק שיבקיעו. הפירמידה פה הפוכה, לא יכול להיות שיש שלושים ילדים בקבוצת ילדים כי כולם משלמים. חייבים לנפות ולהשאיר את הטובים ביותר, כמו בכל מקום אחר בעולם". 

דראפיץ' וברדה מקבלים פרחים בטדי. שיתוף פעולה למופת צילום: דני מרון

עם השנים הפך דראפיץ' לישראלי לכל דבר. הוא נשוי שנים ארוכות ארוכות לאניטה והזוג מגדל ארבעה ילדים. "נפגשנו כשהייתי בן 24, והיא הייתה אז גרושה עם שלושה ילדים. אנשים חשבו שהשתגעתי כשסיפרתי להם שאני מתחתן, אבל זה הדבר הכי חכם ונכון שעשיתי בחיים. אז גם ידעתי שישראל תהפוך להיות הבית שלי, התקשרתי להורים ואמרתי להם שאני לא חוזר והם באו לחיות איתנו כאן במשך עשר שנים. היום כבר יש לי נכדים ויש לנו משפחה שמחה ונהדרת", הוא אומר.

דראפיץ' קיבל בארץ אזרחות בזכות העובדה שאִמו יהודייה. "גדלנו במדינה קומוניסטית וידעתי שאמא וסבתא יהודיות ושסבא וקרובי משפחה נוספים נרצחו באושוויץ, אבל פחות התעסקתי בעובדה שאני יהודי. רק כשפגשתי את אשתי למדתי על חגי ישראל, התחלתי לעשות קידוש ולקיים מצוות.

"בשלב מסוים לא הצלחנו להכנס להיריון והרופאים אמרו לנו שזה לא יקרה, מה שמאוד העציב אותנו כי רצינו גם ילד משותף. אמא של אשתי, שהייתה מאוד דתייה ואהבה אותי, אמרה לי שאעשה ברית מילה והכול יסתדר. ובאמת, בגיל 25 עשיתי ונולד לנו ילד. האנשים סביבנו היו בהלם, ופעם ראשונה אמרתי לעצמי שכנראה יש כאן משהו והתחלתי להעמיק בדברים בקצב שלי".

זה נכון שאתה מתחזק?
"אני מניח תפילין בכל בוקר. לקבוצה בנתניה יש רב נהדר מחב"ד ויש בי רצון ללמוד, למרות שבינתיים אני מתפלל בלי לדעת מה אני קורא, ולא כל כך נעים לי לשאול ולהפריע, אבל אני מאמין שאדע יותר. יש כאלה שמקנאים בי, שרק עכשיו אני מתחיל ללמוד על יהדות".

בנם המשותף של בני הזוג, דולב, הוא היום כבר בן 24 ומשחק כדורסל במכבי רחובות מהליגה הלאומית. "גם אני חלמתי פעם להיות כדורסלן", מפתיע דראפיץ', "מאוד שמחתי שהוא עבר מכדורגל לכדורסל, כי ככה לפעמים אני יכול להיפרד מהמגרש ומהריח של הדשא, וללכת לשבת באולם סגור ולראות משחק על פרקט".

על מה אתה חולם?
"רק שנהיה בריאים כולנו. אין לי חלומות, אני מאמין בעבודה קשה, לימוד והתפתחות ורוצה להיות הכי טוב מכולם".

מה הסיכוי שתהיה מאמן נבחרת ישראל?
"אני זוכר שבפעם הראשונה שהגעתי מסרביה הלכתי למשחק נבחרת מול רומניה, בלי לדעת עברית ומילה מההמנון וקיבלתי צמרמורת בכל הגוף, שחזרה לי גם במשחק האחרון מול ספרד. נבחרת זה מקום שכולם רוצים להגיע אליו ולהצליח. זו גאווה גדולה להיות בתפקיד הזה, אבל כרגע בנוגע אליי, מדובר רק בספקולציות שעולות בתקשורת".

בסולם האושר מאחת לחמש, איפה אתה?
"הגעתי לאן שהגעתי דרך עבודה קשה בלי שאף אחד עזר לי ואני ממליץ לאנשים להסתכל על עצמם, ללמוד ולעבוד קשה בלי קיצורי דרך. אני שואף להיות בריא יותר, כי אני סובל מפריצות דיסק בגב, וצריך לעשות יותר ספורט למרות שאני קצת עצלן בתחום הזה. אני אוהב את המשפחה שלי, לא חסר לי כלום, ברוך השם, וסך הכול אני מאושר. אני בארבע".

סלובדן דראפיץ' ושי ברדה. השמיים הם הגבול עבור שניהם צילום: דני מרון