ראשי » ספורט » כדורסל » כדורסל עולמי

שאלה של אימון: כוכב ה-NBA שמחזיר עטרה ליושנה

פטריק יואינג מנסה להוכיח לראשונה את יכולותיו כמאמן ראשי של קבוצת נעוריו מאוניברסיטת ג'ורג'טאון, שאותה עזב לפני 32 שנה כשעבר לליגה הטובה בעולם. האם כנות, ישירות ומחשבה שוברת מוסכמות יגברו על חסרונותיו בתחום יצירת הקשרים והפוליטיקה הקטנה, ויעזרו לו להלביש כישרונות חדשים במדים האפורים?

האיש הגדול דוחף את הדלת, ובתוך זמן קצר נבלע בקהל שממתין מצידה השני. אנשים מקיפים אותו, מושיטים אליו את ידיהם, עוקבים אחריו במצלמותיהם. פטריק יואינג, המאמן הראשי החדש של קבוצת הכדורסל באוניברסיטת ג'ורג'טאון, מחייך אך ממשיך ללכת, כי הורים ומאמנים הם כבר לא קהל היעד שלו.

הבוקר הזה, אחד מימי רביעי בחודש יולי, הוא יום הפתיחה של ה"פיץ' ג'ם", טורניר כדורסל חובבים בחסות "נייקי", אבל בשביל יואינג זו יותר מתחנה חשובה בלוח הזמנים של גיוס השחקנים בקיץ. זו הזדמנות, בלב קן הצפעונים של כדורסל המכללות האמריקאי, למדוד את ערכה של ג'ורג'טאון בשוק.
   
תוכנית הכדורסל של האוניברסיטה ידעה מאזן שלילי בשתי העונות האחרונות וגם פיטורין של ג'ון תומפסון השלישי, בנו של המאמן האגדי ג'ון תומפסון ג'וניור, שלצד יואינג זכה באליפות המדינה ב-1984 והפך את ה"הויאס" – כינויה של הקבוצה - לסמל תרבות.

זו גם הזדמנות עבור יואינג - כשחקן שגילם בדמותו את הכדורסל של ג'ורג'טאון בימי תומפסון, וכמאמן חדש שאינו מכיר את הניואנסים של משחק הכדורסל במכללות - למדוד את ערכו שלו בתוכנית.

הקהל שהגיע בבוקר הזה למבואת האולם מבוגר יחסית, ובשבילו יואינג תמיד היה מלך. המאמן החדש לוחץ ידיים ומהנהן בראשו, ולבסוף נעלם מאחורי דלת הכניסה לאולם ההתעמלות.

למחרת הוא מסתער שוב אל הפרצה, כש-213 הסנטימטרים של גופו צועדים הפעם לתוך מבואה עמוסה בשחקנים – בני נוער מוכשרים שיוכלו, אם ישתלם ההימור של ג'ורג'טאון, לרומם את תוכנית הכדורסל שלה בדומה למה שעשה יואינג עצמו בעבר. אבל הצעירים ממשיכים בשיחותיהם, בוהים בטלפונים שלהם. פטריק יואינג, סמל מזמן ומקום אחרים, הולך ובא ואיש כמעט אינו מגיב.

"קפוא כאן", אומר יואינג כשהוא נכנס לחדר ממוזג ללא רחם בבניין בקמפוס ג'ורג'טאון, שנקרא על שם המנטור של השחקן. ואז הוא נזכר מי הבוס עכשיו - לכאורה, בכל אופן - ומנמיך את עוצמת הקירור במזגן, לפני שהוא מרים את הקפוצ'ון של סווטשירט ה"אייר ג'ורדן" שלו ומהדק את השרוכים עד לגבות עיניו.

בזמן שהוא מפשיר, יואינג מסיח את דעתו בדיבור על חזונו להחייאת התוכנית, שנחשבה בשנות השמונים והתשעים לטובה ביותר באזור וושינגטון הבירה, ולמרושעת ביותר בארה"ב כולה. "כולם רוצים להגיע לסגנון של האן-בי-איי. אני הגעתי מהאן-בי-איי", הוא אומר בין לעיסות של כריך סלט טונה. "אבל אתה מוכרח שיהיו לך הבחורים שיעשו את זה. החזון שלי והמטרה שלי הם להשיג את החבר'ה האלו". 

ניגודים מרתקים מאפיינים את החודשים שחלפו מאז שיואינג מונה לתפקיד – התפתחות שיצרה הן תקווה מחודשת והן פקפוק גדול. הוא איש אן-בי-איי נבחר להקים לתחייה תוכנית כדורסל שבעבר הייתה חלק מהעילית, בוויתור סמלי על שלטונה בן 45 השנים של משפחת תומפסון בקבוצה, אבל גם המשכיות שלו.

הוא מגייס שחייו המדהימים ציידו אותו ביכולת ייחודית להציג את המוצר שלו, אבל ניסיון העבר שלו הפך אותו לבעל מסר מקובע שבגיל 55 עונה לגחמותיהם של בני הנוער בפעם הראשונה בחייו.

"אנשים אומרים כמה זה קשה", אומר יואינג על גיוס בני נוער למשחק, "אבל אני לא חושב שזה כל כך קשה. כל העניין הוא לתקשר עם אנשים, ואני חושב שאני יכול לתקשר איתם".
 

 
זה בדיוק סוג ההצהרה שמדגים את חוסר הפחד של יואינג, או את התפיסה הפשטנית עד מאוד שלו - תלוי מה הדעה הראשונית שלכם על בחירתו למאמן ג'ורג'טאון - באשר לאופן שבו נעשים דברים ברמה העליונה של כדורסל המכללות.

יואינג, שדרך בקמפוס מכללה רק פעמים נדירות מאז 1985, הוא אחד השחקנים המוצלחים ביותר בהיסטוריית הכדורסל. 11 פעמים שחקן אולסטאר, אחד מחמישים השחקנים הגדולים בתולדות האן-בי-איי, האיש שבשבילו נוצרה שיטת ההגרלות בדראפט של הליגה הטובה בעולם.

לפני כן הוא זכה באליפות ליגת המכללות ושלוש פעמים שיחק בנבחרת ה"אול-אמריקן", ועוד קודם לכן היה שחקן מכללות יחיד בדורו, שהשפיל את הגדולות כמו יו-סי-אל-איי וצפון-קרוליינה, כי "ביג ג'ון" תומפסון שכנע אותו להאמין בבלתי אפשרי.

לכן אחד הניגודים בסיפור הזה משמעותי יותר מאחרים: יואינג, שמעולם לא היה צריך למכור את עצמו או להכריז על יתרונותיו, מתקיים כעת בתוך יקום שבו דבר אינו חשוב יותר ממה שהוא אומר, או מהאופן שבו הוא אומר זאת. "הוא לא יכול להיות שקט בכיסא הזה", אומר חברו לשעבר בג'ורג'טאון, רג'י ויליאמס, שאף הוא שיחק באן-בי-איי. "זו תפקיד גדול מכדי שתוכל להישען לאחור ולחשוב שאנשים יבואו אליך רק כי אתה פטריק יואינג".

"מבחינתי זו הייתה חולשתו הגדולה", אומר סטיב קליפורד, מאמן שרלוט הורנטס מהאן-בי-איי וחברו הוותיק של יואינג. "הוא מעולם לא היה מודאג מהמשחק. הוא מעולם לא נהג כך".

"יש לו מה שהוא צריך, אבל הוא גם צריך לומר את זה", אומר קית' ויליאמס, דמות רבת השפעה בקהילת כדורסל החובבים באזור וושינגטון, המלאה הן בציפיות והן בכישרון. "הם מוכרחים למכור סיפור, והוא עצמו מוכרח להיות איש מכירות טוב, כי רוב בני ה-16 וה-17 לא יודעים מיהו פט יואינג".

לשחקן העבר יש סיפורים ואופי נינוח, אבל פוליטיקה ועידון מעולם לא היו גורמים משמעותיים בהצלחתו. אחרי ארבעה חודשים בתפקיד, נראה שהציפיות של אחרים – ובפרט של כמה ממאמני הכדורסל החזקים ביותר בארה"ב – גורמות לו לחוש אי נוחות.

המותג של ג'ורג'טאון כבר נמוג, המגנטיות שלו נעלמה בוושינגטון די-סי ובארה"ב כולה, ואף שנראה שיואינג נחוש לבסס מחדש את מעמדה של הקבוצה, יש גבול למה שהוא מוכן לעשות. "אני לא מתכוון לכרוע ברך בשביל זה", הוא אומר, וזה עשוי להיות הדבר הכי ג'ורג'טאוני בו: יואינג, כמו המכללה שנתנה לו מלגה 36 שנים לפני שהחתימה אותו על חוזה אימון למשך שש שנים, מוכן לעשות את הדברים רק בדרכו שלו, במוסד שידוע בכך שהוא רואה את הדברים דרך זווית הראייה שלו בלבד.

וכך בדיוק יואינג רואה את זה: "האם אי פעם כרעתי ברך מול מייקל ג'ורדן?" 

כשיואינג מגיע למשרד תוכנית הכדורסל של ג'ורג'טאון, הוא נכנס לבניין הקרוי על שם תומפסון, עובר דרך אולם שניצב בו פסל ארד של המאמן המיתולוגי, חולף על פני דלתות עם אמירות צבעוניות של תומפסון, ועולה במעלית סמוכה למשרד בקומה הראשונה שבו יושב מדי פעם תומפסון, שהמכללה מכירה בו עד היום כ"מאמן אמריטוס".
 

 
כמעט בכל פינה של הקמפוס יש תזכורות להישגיו של "ביג ג'ון" – 596 ניצחונות, 13 אליפויות של ליגת ה"ביג איסט" ושלוש הופעות בטורניר הפיינל-פור של המכללות – ולהשפעתו המתמשכת, יותר מ-18 שנים אחרי משחקו האחרון.

"המאמן תומפסון הוא זה שהתחיל את המסורת כאן. אני חלק מאותה מסורת", אומר יואינג, ליד שולחן המשקיף על תמונה בגודל מוגזם של תומפסון, שזרועו נחה על כתפו של כוכב ג'ורג'טאון לשעבר אלן אייברסון.

אפילו כעת, לא ברור אם יואינג הוא המנהיג האמיתי של ה"הויאס", או שמא – כפי שחושדים חוגים מסוימים בקרב בוגרי האוניברסיטה ובבסיס האוהדים שלה – הוא רק המאמן שמאפשר לתומפסון, שעזב את התפקיד ב-1999, גישה מחודשת לתוכנית הכדורסל. האם יואינג, שהמאמן-אמריטוס בן ה-75 רואה בו כמעט בן משפחה, הוא היחיד שתומפסון היה מוכן שיחליף את בנו?

בשנים עברו, כשג'ון תומפסון השלישי קיים אימונים, אביו אכן הגיע לעיתים לאולם כדי לתת לו הוראות או למתוח ביקורת. תומפסון, שקומתו בת 2.10 המטרים וחברותו בהיכל התהילה של הכדורסל האמריקאי מטילות צל ארוך, ישב בצד המגרש ברבים ממשחקי ג'ורג'טאון, ובמסיבות עיתונאים לאחר המשחקים נבח לפעמים מירכתי החדר תשובות לשאלות הכתבים.

"אני לא חושב שהצל הזה ילך לשום מקום מבחינת אף אחד", אומר דון ריד, סנטר עבר אחר של ה"הויאס". עם זאת הוא מאמין שתרומתו של תומפסון לתוכנית מזכה אותו באפשרות להישאר בסביבה בכל תפקיד שבא לו.

זמן לא רב אחרי שתומפסון השלישי פוטר בחודש מארס, "ביג' ג'ון" עצמו היה מי שקרא ליואינג והפציר בו לעלות ל"ראש הגבעה" - כינויה של ג'ורג'טאון - כדי לסגור את המעגל שפתחו יחד ב-1981. בחודש יולי מונה בנו הצעיר של תומפסון, רוני, למשרה מנהלית בצוות הקבוצה (יואינג עצמו לא הורשה להעסיק את בנו שלו, עוזר המאמן לשעבר פטריק יואינג ג'וניור, בגלל הכללים נגד נפוטיזם הנהוגים באוניברסיטה). תומפסון האב סירב לבקשתנו להתראיין לכתבה דרך דוברות מחלקת האתלטיקה בג'ורג'טאון.

"זו התוכנית של המאמן תומפסון", קובע מייקל גראהם, שהופיע על שער "ספורטס אילוסטרייטד" לאחר שההויאס ניצחו את נבחרת "פי סלמה ג'אמה" של יוסטון וזכו באליפות המכללות לשנת 1984. "כל עוד הוא חי, זו תמיד תהיה התוכנית שלו".

לדברי יואינג, הוא שוחח רבות עם המנטור שלו בזמן המשא ומתן על העסקתו, אבל הוא – וגם הנהלת ג'ורג'טאון – מתעקשים שבכך מסתיימת מעורבותו של תומפסון בתוכנית.

לו ריד, מנהל תחום האתלטיקה באוניברסיטה, טוען שיואינג נשכר לתפקיד בגלל הישגיו וההבטחה הגלומה בו, אבל שבמהלך החיפוש אחר מאמן "היה טיפשי לא להתייעץ בתומפסון". "מצאנו את המועמד הטוב ביותר, שבמקרה יש לו גם קשרים עם המאמן תומפסון", מסביר ריד. "מעולם לא עלתה הדרישה שזה יהיה מישהו שהמאמן תומפסון מאשר, או מישהו שיש לו יחסים כלשהם איתו".
 

 
אף שטומי אמאקר מהרווארד, מייק בריי מנוטרדאם ושאקה סמארט מטקסס היו המועמדים הברורים להחליף את תומפסון השלישי, ריד אומר כעת שיואינג היה "האפשרות היחידה" של בית הספר. עם זאת, כמה משחקני העבר של ג'ורג'טאון חושדים שמועמדים אחרים נרתעו בגלל האיזון העדין בין המודרניזציה הדרושה לתוכנית ובין ההתחשבות במי שזוכה לקרדיט הרב ביותר על הקמתה. "הם לא רצו להסתכל במורד המסדרון", אומר רג'י ויליאמס, "ולראות שם את 'ביג ג'ון'".

יואינג מספר כי אחרי שקיבל את שיחת הטלפון מתומפסון באביב, עוד לא היה בטוח שיגיש מועמדות לתפקיד. במשך שנים דמיין את עצמו כמאמן ראשי באן-בי-איי. הוא התראיין לכמה משרות כאלה בשנים האחרונות, אך מעולם לא נבחר להוביל קבוצה. מי שמכירים את יואינג סבורים שיש לכך כמה סיבות. כנער שקול ומאופק הוא היה סוס עבודה, שהעדיף לעבוד מאחורי הקלעים ולא לעמוד באור הזרקורים.

לימוד מווידאו והדרכת שחקנים צעירים היו יותר הסגנון שלו; לא מכתבי תודה ויצירת קשרים. בסירובו לקיצורי דרך בזכות התהילה שלו, וכמי שעמיתיו ציינו את שאיפתו לשלמות, הייתה חולשה מסנוורת לכישורי האימון של יואינג: הוא לא ידע לעמוד על שלו. "דבר יותר", יעץ לעיתים קרובות מאמן יוסטון לשעבר ג'ף ואן-גנדי, שגם אימן את יואינג כשחקן בניו-יורק ניקס, לעוזרו המפורסם ביותר. כשיואינג אכן דיבר, ניסיונו כשחקן עבר וסגנונו החריף משכו תשומת לב באופן שגישתו המהוקצעת של ואן-גנדי לא הייתה יכולה לעשות.

"פעולותיך מדברות בקול רם כל כך שאני בקושי יכול לשמוע מה אתה אומר", נזכר ואן-גנדי בדבריו ליואינג, שב-15 שנותיו בארבע עמדות אימון באן-בי-איי הפך בטוח יותר בעצמו, גם אם לא מעודן יותר.

יואינג מצידו מתעקש שהמאמן הזהיר והלא בטוח של העבר נעלם. הוא עדיין מתמודד עם אתגרים רבים, אבל העמידה על שלו – אפילו מול תומפסון – כבר אינה אחד מהם. "אני מקשיב לדברים שהוא אומר לי", מסביר יואינג, "אבל בסופו של דבר אני בן 55. מי שמכיר אותי יודע שאני עקשן. אני אדם בפני עצמי. אני הולך לעשות מה שאני רוצה, מתי שאני רוצה ואיך שאני רוצה".

אבל גם תומפסון השלישי השמיע הצהרות דומות - אז מה אם "ביג ג'ון" אומר שהוא רוצה...

"שמעת מה אמרתי?", חוזר יואינג על דבריו: "זו תוכנית הכדורסל שלי". 

לפחות שלוש פעמים בחודש יולי קיפל יואינג את גופו הגדול לתוך מושב במטוס ויצא לטורנירי כדורסל חובבים בדרום-קרוליינה, בקנזס ובנבדה. "זה האתגר הכי גדול", הוא אומר עכשיו. "לטוס בכל רחבי ארה"ב, לעזאזל!"
 

 
במקום שיואינג מגיע ממנו, גיוס כישרונות צעירים הוא תכליתי: לאיזו קבוצה יש יותר להציע, במובנים של כסף ותקווה להשיג אליפות. בספורט המכללות, מאמנים ראשיים לרוב יוצרים קשרים במשך עשרות שנים, ומוצאים את הקול הנכון שלהם כמגייסי שחקנים: אילו אירועים חשובים, מה מותר ואסור לעשות בכל אירוע, מי האנשים החשובים מאחורי הקלעים שזכו באמונו של המגויס – ומי עשוי להכיר את הדרך היעילה ביותר להקסים אותו.

במשרתו הראשונה כמאמן ראשי, שבמקרה היא חלק מתוכנית כדורסל בולטת במחוז ה"ביג איסט", יואינג מחזיק מעט מאוד מהידע המוסדי הזה, וכמעט כלום מהברק של מגייס כישרונות כדורסל טיפוסי. מה שיש ליואינג הוא מסר, שאם הוא ואנשי צוותו יצליחו לגלות את הדרך הטובה ביותר להשמיע אותו, הם יוכלו לעצב מחדש את אופן גיוס השחקנים בכדורסל המכללות. הכישרונות הגדולים ביותר לא רק מקווים לשחק באן-בי-איי, אלא במקרים רבים מצפים לעשות כן; מי מבין את הציפיות והתרבות של המשחק המקצועי יותר מפטריק יואינג?

לפחות באופן רשמי, העיסוק באן-בי-איי מצד מאמני מכללות נחשב עדיין לטאבו תרבותי; אתלטים מובאים לקמפוסים בשביל השכלתם וכדי לסייע לקבוצותיהם במשך ארבע עונות לרדוף אחר תואר האליפות. יואינג, בברכתה של ג'ורג'טאון ככל הנראה, פועל כפי שפעל כעוזר מאמן באן-בי-איי – לא מעמיס על עצמו טקסיות ולא מרכך את דבריו.

הוא מתכנן להציב מערך התקפה בסגנון האן-בי-איי ולתפור את הטקטיקה בכל עונה לפי נקודות החוזק של סגל שחקניו. בדיונים המוקדמים על גיוס כישרונות הוא שבר את התעקשותו של ג'ון תומפסון ג'וניור שהשחקנים יישארו במכללה בכל ארבע השנים של לימודיהם (ב-27 עונות, רק שניים משחקניו נרשמו מוקדם לדראפט האן-בי-איי), והתווה נתיב יעיל אך מעשי שבו הם יוכלו להגיע לדרגים המקצועניים.

במילים אחרות, יואינג מוכר את ג'ורג'טאון כמעין קבוצת הכנה לאן-בי-איי, המובלת בידי מי ששיחק לצד צ'רלס אוקלי ונאבק במייקל ג'ורדן, וכמאמן לא היסס להתייצב פנים אל פנים מול טרייסי מקגריידי ונתן עצות לקמבה ווקר. "כל מה שהם עומדים לעבור", אומר יואינג על שחקניו בעתיד, "אני כבר עברתי. כל מה שהם עתידים לראות – אני כבר ראיתי". 

אבל גישתו צורמת כמעט בחוסר הקונבנציונליות שלה. יואינג לא חלק את חזונו עם רבים מבתי הספר התיכוניים הבולטים בוושינגטון, או עם מאמני איגוד האתלטיקה החובבני, שיכולים לנווט את הכישרונות שתחת ידיהם למכללה כזו או אחרת. שחקן מוכשר אחד מחק את ג'ורג'טאון מרשימת המכללות ששקל, ואדם שמכיר את אופן חשיבתו מעיד כי עשה זאת בין השאר משום שלא היה לו מושג איזה סגנון התקפי יהיה ל"הויאס" תחת הנהגתו של יואינג.
 

 
הגישה שלו היא, יותר מכול, נינוחה – סגנון שמדליק אחדים, אך מרתיע אחרים. "הוא רגוע ושליו כל כך. הוא לובש אימונית, הוא אמיתי וכן, הוא מתקשר עם שחקניו טוב מאוד", אומר טרי מיינס, מאמן לשעבר בבית ספר תיכון בוושינגטון, שקבוצת הקיץ שלו כללה בעבר גם את אנטואן ווקר – פורוורד מבטיח שלאחר פגישה עם יואינג אישר מחדש את מחויבותו לשחק בג'ורג'טאון. ביולי הבטיח לשחק ב"הויאס" גם מגויס מפתח אחר במחזור 2017, ג'מרקו פיקט, יליד הבירה. "הרושם הראשוני", מסביר מיינס, "הוא הכול".

אבל הרושם הזה, כמו הכנות החשופה של יואינג, אינו מתאים לכולם. מה שאחדים רואים כהיעדר לחץ, נתפס אצל אחרים כסירוב להתפשר. יואינג לא מחזיק חשבונות ברשתות החברתיות, ולא מכריז בראש חוצות על הקשרים שלו או של ג'ורג'טאון לחברת "נייקי" או למותג של ג'ורדן. דיוויד פאלק - חברו הטוב של יואינג וסוכן רב-עוצמה באן-בי-איי, שניצח על המשא ומתן הראשון של עסקת נעלי "אייר ג'ורדן" - הוא בעל ברית ותיק של תומפסון ואחד מתומכיה המשפיעים ביותר של המכללה.

"יש לו דברים שאם המגויסים היו רואים אותם, הם היו אומרים 'לעזאזל'", מסביר קית' ויליאמס, מאמן פרטי ממרילנד, שהעילוי האחרון שלו, מרקל פולץ ממחוז הנסיך ג'ורג' במדינה, נבחר ראשון בדראפט האן-בי-איי 2017 כמה ימים אחרי שחתם על הסכם עם "נייקי". "הוא לא יכול לומר להם 'חפשו אותי בגוגל'. הוא מוכרח לגרום להם לראות זאת".

לדברי ויליאמס, יואינג היה "בלתי נגיש כמעט" בשבועות הראשונים שלו בתפקיד, אך מאז השתחרר קצת. כמה דמויות משפיעות אחרות בקהילת הכדורסל של אזור וושינגטון ציינו אף הן שיואינג, שעוזרי המאמן שלו אינם צעירים מגיל ארבעים, לא מיהר להציג את עצמו בפניהם או לבנות קשרים בקהילה, אם עשה זאת בכלל.

"דיברתי עם עוזרי המאמן, אבל מעולם לא דיברתי עם הבוס", אומר גורם בולט בנוף הכדורסל המקומי, שביקש לא להזכיר את שמו כי הוא עדיין מקווה לפתח קשרים עם יואינג. "אני רוצה שפט יצליח, אבל שלא יהיה מורם מדי מעם. אל תגרום לאנשים להרגיש שאתה פט יואינג, ושאתה לא צריך לדבר איתנו". 

יואינג חולק על כך, ובכלל מפקפק בערך של הדברים הללו. הוא מעדיף לבלות את זמנו בגיוס השחקנים עצמם, ולא בדיבורים עם מי שנמצאים במעגל הפנימי שלהם. חוץ מזה, הוא אומר, בארבעת החודשים האחרונים הוא העביר את מרבית זמנו בנסיעות ברחבי ארה"ב כדי להכיר את כדורסל המכללות וללמוד על הדמויות החשובות במערכת המסובכת הזאת, וכן, גם כדי לפלס את דרכו ברשימה של אנשי המפתח בוושינגטון, שלרבים מהם עשויות להיות ציפיות ממנו.

"פניתי לכולם", הוא טוען. "אולי לא לכולם, אבל בוודאי למרביתם. אולי פספסתי כמה. אני מפקפק בכך, אבל הייתי אומר שפניתי לרובם".
 

 
ככל שהוא מסביר עוד ועוד, ברור יותר שהתחום הזה – קידום עצמי ופוליטיקה קטנה – יהיה האתגר המשמעותי ביותר שלו. "התקשרתי לכמה מהם, לא התקשרתי לכולם. אבל הרמתי טלפונים. אני נמצא כאן רק ארבעה חודשים".

כמה שבועות לאחר "פיץ' ג'ם" – יריית הפתיחה הלא רשמית של עידן פטריק יואינג – הוא נמצא במצב רוח לספר סיפורים. הסיפור הזה הוא על מייקל ג'ורדן ועל נתיבים לא צפויים: זמן לא רב אחרי שיואינג פרש ממשחק פעיל, הוא חש כיצד הוא נישא ברוח ללא מטרה. ב-2002 הוא היה בן ארבעים, עם הרבה זמן בשעון הזריקות של חייו. מה יעשה עכשיו? הוא העלה את הנושא בארוחת ערב עם ג'ורדן – חברו הקרוב, למרות ששיקגו בולס שלו הדיחה את הניקס של יואינג בארבע סדרות פלייאוף רצופות, שנות דור קודם לכן.

ג'ורדן אמר שתמיד דמיין את יואינג כמאמן. הסנטר לשעבר הגיב בלעג, ואמר שמעולם לא דמיין את עצמו עומד על הקווים כשהוא לובש חליפה ועונב עניבה. אבל ג'ורדן, שעמד מול יואינג וחש חולשה אצל יריבו, לא ויתר. נסה זאת, הוא התעקש.

לג'ורדן עדיין הייתה השפעה ניכרת במשרדי ההנהלה של וושינגטון ויזרדס, למרות שעזב את תפקיד הניהול שם וחזר למשחק. הוא אמר שידאג לכך שהמאמן דאג קולינס ימצא ליואינג מקום על הספסל, מעין השתלמות באימון. אם זה לא יעבוד - היי, תמיד אפשר ללכת למשרת ניהול.

כך שלמרות שיואינג לא כרע ברך מול ג'ורדן, הוא אכן נכנע לו. "לפעמים אני אומר לו: רק בזכותך", מספר יואינג, וצוחק על עוצמתם של רגעים קטנים.

סיפור אחר התרחש בתחילת אפריל, כששרלוט הורנטס נסעו למשחק בוושינגטון נגד הוויזרדס. באותו ערב שלחה ג'ורג'טאון ג'יפ שחור לאסוף את יואינג, שהיה אז עוזר המאמן הראשי של ההורנטס. הוא נסע למשרד עורכי דין ברובע פן, והובל דרך כניסה אחורית ומעלית שירות למפגש עם פול טגליאבו - מנהל ליגת הפוטבול המקצוענית בארה"ב לשעבר, וכיום סגן יושב ראש הוועד המנהל בג'ורג'טאון - ואת נשיא המכללה ג'ון דג'ויה.

יואינג פרש בפניהם את חזונו וענה על שאלות בכנות בוטה, לעיתים אפילו אכזרית. הוא גם הצביע על כמה פגמים עיצוביים במרכז תומפסון, שעלות הקמתו נאמדה ב-62 מיליון דולר. הם סיימו את שיחתם ודרכיהם נפרדו. דג'ויה לא חשף דבר. יואינג חשב שהוא נכשל בריאיון.

בזמן ששחקני ההורנטס עלו על האוטובוס ביום למחרת, יואינג שוחח עם קליפורד, מאמנה הראשי של הקבוצה. האם הוא היה כן מדי? תהה. האם לעולם לא יקבל את ההזדמנות שלו?

כשהשניים דיברו, בעוד האוטובוס עומד, מכשיר הטלפון של יואינג צלצל. לי ריד, מנהל תוכנית האתלטיקה בג'ורג'טאון, התקשר אליו עם חדשות טובות. יואינג ביקש מריד לחכות על הקו, ופנה לעברו של קליפורד. הוא אמר לו שהוא צריך לרדת מהאוטובוס ולענות לשיחה.

תרגום: אלי קלוטשטיין

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg