ממריא מהקרקע: ארטיום דולגופיאט קרוב לחלום
אחרי נחיתה לא רכה בישראל כעולה חדש מאוקראינה, ההתעמלות הייתה חבל הצלה עבור ארטיום דולגופיאט. עכשיו, כשהוא מחזיק בתואר סגן אלוף העולם, מספר הספורטאי הצעיר על האכזבות בדרך אל תואר המתעמל הבכיר בישראל, החיים בין מדי הנבחרת למדי הצבא והחלום לזכות במדליה אולימפית
אולם ההתעמלות בקומה מינוס אחת של מרכז הספורט הלאומי בתל־אביב שוקק פעילות בשעות הבוקר המאוחרות. צעירים מתרגלים פעם אחר פעם אלמנטים מורכבים על משטח הקרקע, המקבילים וסוס הקפיצות, בשקט מופתי שמופר מדי פעם בהערה שזורק מישהו מצוות המאמנים. בחבורה המתאמנת נמצא גם ארטיום דולגופיאט, שווה בין שווים וכמעט נחבא אל הכלים.
דולגופיאט בן העשרים עשה לאחרונה היסטוריה, לאחר שהפך לסגן אלוף העולם בתרגיל הקרקע וקבע את ההישג הטוב ביותר של ספורטאי ישראלי בענף מאז ומעולם. "לקח לי לפחות יומיים לעכל כל מה שקרה ואת העובדה שזכיתי, הגוף שלי היה מלא באדרנלין והגיעו אליי מאות הודעות טקסט וטלפונים עם ברכות ואיחולים", הוא נזכר.
את ההישג המרשים רשם דולגופיאט באליפות העולם שהתקיימה במונטריאול, קנדה. הוא עלה לגמר מהמקום הרביעי עם תוצאה של 14.666 והשיג תוצאה פחות טובה בגמר, 14.533, שהעניקה לו בכל זאת את המקום השני. "כשסיימתי את התרגיל חששתי שזה לא יספיק לי למדליה", הוא משתף, "הייתי קצת בלחץ בגמר, רעדתי בכל תנועה קטנה וזה היה אחד הביצועים הפחות טובים שלי בזמן האחרון. מצד שני, ידעתי שבחרתי בדרגת קושי גבוהה ושעדיין יש לי סיכוי".
מתי הבנת שזהו, זכית במדליה?
"אחרי התרגיל שלי הייתי ממש בלחץ ממה יעשו המתחרים. שני המתעמלים האחרונים נחשבים לטובים וכשהראשון נפל, שנייה לפני שהסתיים התרגיל, כבר ידעתי שמדלית הארד מובטחת לי. כשהשני נפל, גם הוא בשנייה האחרונה, הבטחתי לעצמי את מדליית הכסף".
איך הרגשת?
"הייתי מאושר, הצוות שלי חיבק אותי, הייתה שמחה גדולה ולכולם היו דמעות בעיניים. אני שמח מאוד על ההישג ושכל עבודה הקשה השתלמה".
ההצלחה הפתיעה אותך?
"המטרה בכל תחרות היא קודם כול לזכות במדליה, אבל אני תמיד מנסה לקחת את זה צעד־צעד והשאיפה הראשונה הייתה באמת להגיע לגמר. כשאתה שם, הכול מתחיל מחדש, אפשר לכוון למדליה והצלחתי לעשות את זה".
ברגע אחד הפך דולגופיאט מדמות אנונימית שמוכרת אך ורק לחובבי הענף בארץ, לכוכב העולה החדש של ההתעמלות הישראלית. כשנחת בארץ התקבל במסיבת עיתונאים חגיגית וזכה, יחד עם מאמנו סרגיי וייסבורג, למענק בסך 84 אלף שקל מהוועד האולימפי והיחידה לספורט הישגי.
"העברית שלי לא מספיק טובה ולא היה לי פשוט לענות לכולם כי לפעמים קשה לי להבין", מודה דולגופיאט, שמתגלה כבחור שקט ומופנם למדי, "זה נחמד שעכשיו מתחילים לשים אליי לב, ואני נהנה ללכת ברחוב ופתאום יש כאלה שמזהים אותי, מברכים ומבקשים להצטלם. כשחזרתי הביתה, קיבלתי הרבה טלפונים מאמצעי תקשורת ופתאום התקשר אליי בחור ובירך אותי ברוסית על ההישג.
לפני שהוא ניתק, שאלתי אותו מאיזה גוף תקשורת הוא והוא אמר לי שהוא לא עיתונאי, אלא אדם שאוהב ספורט. זה גרם לי להרגיש נהדר".
עד כמה היה קשה לך לרדת לקרקע ולחזור לאימונים?
"לקחתי כמה ימי חופש וחזרתי להתאמן, זו האהבה שלי ומשהו שאני רגיל לעשות כבר הרבה שנים. בשורה התחתונה, שום דבר בחיי היומיום שלי לא השתנה מאז ההישג".
קיבלת את שיחת הטלפון המסורתית מראש הממשלה?
"שבועיים אחרי התחרות התקיימה שיחת ועידה שבה ביבי דיבר עם שגיא מוקי, אורי ששון ואיתי, ובה הוא החמיא לנו על ההישגים שלנו ואמר שאנחנו מביאים הרבה כבוד למדינה. כל אחד מאיתנו קיבל את ההזדמנות להגיב וכמובן הודיתי לו על הדברים".
נתון נוסף שרק מעצים את ההישג של דולגופיאט הוא העובדה שהוא הצליח להגיע לפסגות האלה כשהוא סובל מכאבים לא פשוטים: "אני סובל מכאבי גב כבר שלוש שנים, היו ימים שלא הייתי יכול לשבת מרוב כאבים ולקחתי לאורך הזמן כמה הפסקות, כולל אחת ארוכה של שלושה חודשים בתחילת השנה הנוכחית.
באליפות העולם סבלתי מכאבים חזקים ברגל במהלך התחרות ולפני הגמר, באופן כזה שלא הצלחתי לדרוך עליה. ידעתי שהאדרנלין יעזור לי לא להרגיש את זה בתרגיל עצמו, חבשו לי את הרגל ועליתי להתחרות. אני עובר טיפולים באופן קבוע והכאבים באים בגלים. כשהם חזקים, זה בלתי נסבל וכשקלים יותר, מצליחים להתרגל".
הכאבים גרמו לך למחשבות על פרישה?
"בחודשי החופשה שלי עלו לי מחשבות בכיוון, מה יקרה אם מצב הגב לא ישתפר, אבל הצלחתי לעבור את זה. חזרתי לאט־לאט ואני מתמודד עם הדברים מדי יום".
ארטיום דולגופיאט נולד בעיר דנייפרופטרובסק שבאוקראינה ולהתעמלות הגיע כבר בגיל שש. "אבא שלי התעמל כמה שנים ורצה שאכיר את הענף, כי מדובר בספורט יפה וקשה", הוא מספר, "הייתי מאוד צנום ומלא באנרגיות, ואני זוכר שנכנסתי לאולם וראיתי המון ילדים קטנים שקופצים בטרמפולינה ועושים גלגולים באוויר ואהבתי את זה.
"פגשתי שם מאמן בשם אנדריי גרייבנוב, שידע לעבוד מצוין עם ילדים ופינק אותנו בסוכריות אם היינו עושים את התרגילים שהוא ביקש מאיתנו. נהניתי מאוד להתאמן והאתגרים שהוא הציב בפניי גרמו לי לרצות להצטיין. זכיתי פעמיים באליפות אוקראינה בגילאי 10-11, אהבתי לזכות אבל תמיד הייתי ילד שקט ולא יצאתי מפרופורציות".
כשהיה בן 12, חיכתה לדולגופיאט הפתעה. אביו, שעבד אז כטכנאי אלקטרוניקה ברכבות ואמו, מוכרת בחנות בגדים, לקחו אותו לשיחה והודיעו לו שבעוד כמה שבועות תעלה המשפחה לארץ. "ידעתי שאנחנו יהודים, אבל לא חגגנו חגים, ועד אותו הרגע מעולם לא שמעתי על ישראל", הוא מפתיע, "ההורים שלי אמרו לי לא לדאוג בכל מה שנוגע לאימונים, ושהם מחפשים עבורי מקום שבו אוכל להמשיך עם ההתעמלות. הייתי ילד ממושמע, זה מה שההורים שלי החליטו ופשוט הסכמתי איתם".
כך מצא את עצמו דולגופיאט במטוס בדרך לארץ הקודש. "הגענו בתחילת יולי, היה שיא החום, ואיך שיצאתי מהמטוס הרגשתי שאני לא יכול לנשום", הוא נזכר. "לקחו אותנו למרכז קליטה וזה היה מפחיד כי לא הכרתי שום דבר, מה שגרם לי להישאר כל היום בבית".
בשיחה עמו, ניכר שגם וייסבורג חש הזדהות עמוקה עם חניכו הצעיר. "בפעם הראשונה שפגשתי את ארטיום עם המשפחה שלו ראיתי מולי בחור קטן וצנום שכמעט לא הוציא מילה מהפה. כשנסענו יחד לראות את אולם האימונים שאלתי אותו בדרך כמה שאלות ברוסית, והוא ענה כל כך חלש שלא הצלחתי להבין אף מילה שהוא אמר. הוא בחור מופנם בכל שפה, לא רק בעברית. היום כשאני מזכיר לו את הימים האלה, הוא אומר שהוא לא זוכר כלום. הכול מעורפל לו, כאילו שהיה בתוך איזה חלום".
חודשיים אחרי שהגיע, בתום החופש הגדול, החל דולגופיאט את לימודיו בישראל: "בחודשיים הראשונים ישבתי בכיתה בבית ספר בראשון־לציון ולא הבנתי אף מילה. משם עברתי לבית ספר 'שבח' בתל־אביב, שגם בו מלמדים בעברית, אבל רבים מצוות המורים יצאו מחבר העמים, מה שעזר לי להבין יותר".
כמה זמן לקח לך ללמוד עברית?
"אף פעם לא למדתי בצורה מסודרת באולפן, אלא בעזרת אנשים סביבי במהלך האימונים. מבחינתי ההתעמלות הייתה תמיד הדבר הכי חשוב, זה מה שעשיתי כל הזמן ומה שעזר לי להתאקלם בארץ".
אתה מרגיש ישראלי?
"אני לא באמת יודע עדיין. אני גר פה וכאן המשפחה שלי והחברים".
נסעת לביקור מולדת מאז שעלית?
"הייתי באוקראינה השנה בקייב במחנה אימונים, אבל עדיין לא נסעתי לבקר בעיר שבה גדלתי. האמת שאין בי רצון גדול לבקר שם. כל המשפחה שלי פה והחברים המעטים שהיו לי לא שמרו איתי על קשר, אז אין באמת סיבה".
בשלב מסוים, בשל החיסורים הרבים, נאלץ דולגופיאט לעזוב את בית ספר "שבח", ולעבור לתיכון חדש בראשון־לציון. באמצע כיתה י"א החליט להפסיק ללמוד. "עד אותו שלב הייתי בטוח שאעשה בגרות שמיועדת לעולים, אבל אז אמרו לי שבגלל שאני יותר משלוש שנים בארץ, אני צריך לעשות בגרות רגילה ולהשלים שיעורים עם כיתות י'", הוא מסביר, "הבנתי שלא אצליח כרגע לעמוד בזה, מאחר שאני עדיין לא קורא מספיק טוב עברית, אז החלטתי לא לבזבז את הזמן ולעזוב".
את רוב זמנו מבלה דולגופיאט באולם ההתעמלות. "במשך שנים הייתי לפחות ארבע שעות ביום באוטובוסים", הוא מספר, "הייתי צריך לקום בשש בבוקר כדי להגיע לאימונים, ללימודים ולטיפולים. היה קשה מאוד להיות תקוע בפקקים כל כך הרבה שעות ביום.
"ביום ההולדת האחרון שלי, אבא שלי נתן לי במתנה את הרכב הישן שלו, מה שמאוד מקל עליי את החיים". מי שלא נשאר אדיש לעבודה הקשה והסיזיפית שמשקיע דולגופיאט לאורך השנים הוא שר החינוך נפתלי בנט, שהעלה פוסט בפייסבוק לאחר ההצלחה באליפות העולם, שבו ציין אותו לשבח והביא אותו בתור דוגמה לדור הצעיר. "האמת שלא ידעתי על זה", מודה דולגופיאט, "אבל אני מאוד שמח לשמוע שאנשים חושבים שאני משמש דוגמה לאחרים, כי אני באמת עובד קשה מאוד".
דרכו של ארטיום להצלחה לא הייתה פשוטה. הוא אמנם זכה עם נבחרת הנוער במקום השישי באליפות אירופה לפני שנים אחדות ועלה לשלושה גמרים (קרב־רב, קרקע וקפיצות) באולימפיאדה לנוער, אבל חווה גם הרבה אכזבות, לא הצליח לעמוד בלחצים ובמתחים במעמדי גמר שהגיע אליהם לאורך השנים והתקשה לעשות את המעבר בין הנוער לבוגרים.
"באולימפיאדה לנוער הייתה לארטיום הזדמנות לזכות במדליה בשלושה ענפים שונים, אבל בגלל שהוא התרגש יותר מדי בגמר, הוא לא הצליח לממש את הפוטנציאל שלו", נזכר וייסבורג. "אותי זה אף פעם לא הדאיג, כי זה תמיד חלק מהדרך. אנשים שוכחים שגם אלכס שטילוב נפל הרבה פעמים במהלך תחרויות, בשלבים הראשונים של הקריירה, וזכה במדליה ראשונה רק כשהיה בן 22".
"ההצלחה הראשונה שלי בבוגרים הייתה ב־2015, בגרנד פרי בקרואטיה, שם עליתי לגמר וזכיתי בזהב", מספר דולגופיאט, "באותה שנה גם זכיתי בפעם הראשונה באליפות ישראל בתרגיל הקרקע, ולמרות שסיימתי רק במקום ה־103 במוקדמות אליפות העולם, הדברים החלו להתחבר לי".
2017 היא ללא ספק שנת הפריצה של המתעמל הצעיר, שהצליח להעפיל השנה גם לגמר אליפות אירופה, שם סיים במקום הרביעי, מרחק נגיעה מהפודיום ומהמדליה. "אני חושב שההכנה הטובה שעשיתי לאורך כל השנה עזרה לי להתמודד ברגעי האמת המלחיצים", הוא מסביר.
"התחריתי בקרואטיה מול 2,500 איש בקהל, ובמחנה האימונים תרגלתי כשעל המשטח שופט לידי, בדיוק כמו בתחרות רגילה. ברגע שהגעתי לאליפות העולם, זה כבר היה קל יותר, והרבה פחות מפחיד, למרות שזה תמיד קיים ברמה מסוימת. לא צמחתי ביום אחד, מה שקורה עכשיו זו תוצאה של עבודה ארוכת שנים, שבהן הלכתי והתקדמתי".
על מה חולם מתעמל לפני תחרות?
"אני לא חולם יותר מדי, אבל לפני תחרויות או גמרים, יוצא שאני פתאום חולם בהקיץ על זה שאני נכשל באיזה אלמנט ונופל".
ועל מה חושבים במהלך תרגיל?
"במהלך התרגיל אני חושב רק עליו, לא על פחדים ולא על כאבים. אני מתרכז בכל אלמנט וכשאני מסיים אותו נגיד בנחיתה, אני עובר מיד להתמקד בבא אחריו. כל דבר שאני מבצע, עשיתי לפני כן לפחות אלף פעם באימון, ורק צריך לשמור על הריכוז".
עד כמה קשה להתאושש מתחרות פחות טובה?
"באותו רגע אני מבואס, אבל גם יודע שתוך כמה שבועות יש עוד תחרות, ומנסה להוריד את זה מהראש כמה שיותר מהר".
ההצלחה יצרה עכשיו לא מעט ציפיות סביבך, זה מלחיץ?
"ההצלחה באליפות העולם חיזקה אצלי את הביטחון שאני יכול להגיע בעתיד לאולימפיאדה ולתחרויות נוספות, להעפיל בהן לגמר ולנסות להילחם על מדליות. לאורך השנים השתתפתי בהרבה תחרויות וידעתי שיש לי סיכוי, אבל פחות הצלחתי והיה לי קשה".
מי שנחשב כיום למתעמל הטוב בעולם הוא שיראי קנזו, מתעמל יפני בן 21 ששולט בענף בשנים האחרונות ביד רמה, ואף הכניס כבר לענף כמה אלמנטים חדשים, שנקראים על שמו. "אף אחד לא יכול כרגע להתמודד מולו אבל נראה, אולי בעתיד זה ישתנה, הכול אפשרי", אומר דולגופיאט, "הוא עובד כמו רובוט, אף פעם לא נראה עייף ותמיד בפוקוס שיא".
מי שסלל את הדרך עבור דולגופיאט והציב את ענף ההתעמלות הישראלי בצמרת העולמית בעשור האחרון הוא אלכס שטילוב. שטילוב זכה באליפות אירופה ב־2013, בנוסף לעוד שש מדליות בתחרות היוקרתית (חמש מארד, כולל השנה, ואחת מכסף ב־2011), בשתי מדליות ארד באליפות עולם, בתשע מדליות בגביעי עולם, מתוכן שלוש מוזהבות, ובנוסף, סיים שישי בגמר האולימפי בלונדון, 2012. "התעמלות זה כמו משפחה ואלכס שטילוב הוא כמו אח גדול בשבילי", אומר דולגופיאט, "הוא עזר לי לאורך השנים, נתן עצות מקצועיות ועזר לתקן את הטעויות שעשיתי באלמנטים. הוא דיבר איתי לפני אליפות העולם והחמיא לי מאוד אחרי שזכיתי במדליה".
העובדה שבתחרות אחת הצליח להשיג את התוצאה הטובה ביותר של הענף בכל הזמנים, ולעקוף את שטילוב באספקט הזה, גורמת לו להיות נבוך מאוד כשהנושא עולה: "אני לא באמת יודע מה להגיד, זה משהו שאני עובד עליו כל החיים וזה החלום שלי. כשהגעתי לארץ שטילוב היה ממש כוכב, ובאותו הזמן לא חלמתי אפילו להגיע אליו. היום אני כבר קרוב אליו יותר מקצועית ומתקדם לאט־לאט, כשהמטרה היא להגיע גבוה יותר. זו גאווה בשבילי להיות היורש שלו".
"אני שונא את ההשוואה בין אלכס לארטיום, כי לכל אחד מהם יש את האופי שלו והם שני אנשים שונים לחלוטין", מתקומם וייסבורג, שהוא גם מאמנו של שטילוב. "גם כשהגעתי עם עם אלכס לפסגות המשכתי לעבוד עם ילדים כמו ארטיום ורבים אחרים, וגם היום אני ממשיך לעשות הכול כדי לקדם את הדור הצעיר. מבחינתי כל המתעמלים שלי טובים, אבל לא כולם מצליחים".
בשנה שעברה התגייס דולגופיאט לצה"ל והפך לספורטאי מצטיין, מה שלא מקל על שגרת יומו העמוסה. "לפי החוקים, ספורטאי מצטיין צריך להיות בצבא עד שש שעות ביום, בנוסף לשני לילות בחודש שמירה ושבת, כשאני מקבל תשעים יום בשנה לצאת למחנות אימון ותחרויות בחו"ל", הוא מסביר.
"אני יודע שחשוב לשרת בצבא, זה משהו בשביל המדינה שכולם עושים, ואם זה חובה, אין סיבה שלא אהיה חלק מזה. ועדיין, השירות מפריע מאוד להתנהלות השוטפת של האימונים. אני עושה הרבה עבודות רס"ר, מה שגורם לי לעייפות גדולה, וכשחזרתי מקנדה, חברים שלי בבסיס צחקו עליי שסגן אלוף עולם צריך לעשות לנקות את הבסיס. אני חושב שאפשר לתת הקלות גדולות יותר לספורטאים שמייצגים את המדינה בעולם וללכת לקראתם".
יש רגעים שנמאס להתאמן?
"לא, אבל כשאני במחנה אימונים לדוגמה, אני מתאמן גם שלוש פעמים ביום; קם בשבע, עושה שעה אימון כושר, אוכל ארוחת בוקר וממשיך עד הערב להתאמן וזה ממש קשה ומעייף. בצהריים אתה כבר חושב שלילה ואין לך כוח לכלום".
אתה מוותר על המון דברים שצעירים עושים, עד כמה זה קשה?
"אני לא מרגיש שאני מוותר על משהו, כי מאז שאני זוכר את עצמי, אני מתאמן ועובד קשה ואף פעם לא יצאתי לבלות בלילות. גם בתקופה שהפסקתי בגלל הגב, הייתי מגיע כל יום לשעות של טיפולים ועבודה".
מה האתגר הבא שלך?
"התחרויות הבאות יתחילו בתחילת השנה הבאה - גביע עולם, אליפות אירופה ואליפות העולם".
בעקבות ההישג באליפות העולם, נכנס דולגופיאט לסגל הזהב של הוועד האולימפי והיחידה לספורט הישגי, שמקנה לו משכורת חודשית של 8,500 שקלים בנוסף למעטפת רפואית מלאה.
"אני מקבל את כל התנאים שאני צריך כדי להצליח מהאגודה שלי והגורמים הרלוונטיים", הוא מאשר, "עכשיו כל מה שצריך הוא להמשיך לעבוד קשה. החלום הגדול ביותר שלי מאז שאני ילד הוא להגיע לאולימפיאדה. משחקי טוקיו עדיין מאוד רחוקים, אבל עכשיו לפחות אני מבין שאני ברמה גבוהה ושיש לי סיכוי אמיתי להגיע לשם, ואפילו לעשות שם משהו".
"אחרי הזכייה בסגנות אליפות העולם, אמרתי לארטיום שלמרות שעכשיו הוא נמצא בפסגה, הנפילה עלולה להיות מהירה וכואבת ובכל תחרות שאליה יגיע בעתיד, הכול יתחיל מחדש", אומר וייסבורג. "אני מאמין שהוא יכול להגיע הכי רחוק שאפשר, ובשבילנו מטרת העל היא תמיד אולימפיאדה. אבל דיבורים לא יעזרו, ארטיום צריך להיות בריא, להמשיך לעבוד קשה ולהשיג את הכרטיס למשחקי טוקיו. אנחנו מותחים את הקו כל הזמן למעלה, והוא בדרך לשם".
ארטיום, איך אתה רואה את עתיד ענף ההתעמלות בארץ?
"עתיד הענף תלוי בסופו של דבר במתעמלים עצמם, ברצינות שלהם, במוסר העבודה ובכמה שהם מוכנים לעבוד קשה. אני רואה סביבי בנוער ובבוגרים כמה כישרונות מצוינים ואני מקווה שהם יצליחו לפרוץ. בשנה הבאה יש גם כמה תחרויות קבוצתיות, ואחת המטרות עכשיו היא להקים נבחרת טובה ולהגיע לאליפות העולם. בסוף דצמבר הקרוב יתקיים במרכז הספורט בתל־אביב ערב חגיגי בהשתתפות כל המתעמלים בכל הענפים ונשמח מאוד שהקהל יבוא לראות".
בשנה וחצי האחרונות יש לדולגופיאט בת זוג, סטודנטית בת 21 מבלארוס שהכיר במחנה אימונים. "אנחנו נפגשים פעם בחודשיים בממוצע", מספר ארטיום, "ברוב המקרים היא באה לבקר אותי כאן, כי אין לי אפשרות לנסוע אליה בגלל לוח זמנים צפוף והשירות הצבאי".
בסולם האושר מאחת לחמש, איפה אתה?
"אני בין שלוש לארבע. אני אמנם מאושר מההישג, אבל חיי כרגע הם בעיקר התעמלות ועדיין לא הגעתי לדברים שאני שואף אליהם. אני מקווה שיש לי עוד דרך ארוכה, ממש לא מיציתי".
אקו"ם