הקיץ הערבי: מדינות ערב כבשו את המונדיאל
לראשונה בהיסטוריה, ארבע נבחרות ערביות ישתתפו בגביע העולמי, ולכל אחת הסיפור שלה. ערב הסעודית שם בזכות הכסף הגדול, בטוניסיה נטשו את הסגנון ההגנתי, מרוקו מתבססת על בני מהגרים ובמצרים הלגיונרים עשו את ההבדל. על הפריחה של הכדורגל הערבי, שתביא הרבה תשוקה לרוסיה
הווידאו הוויראלי ביותר ב-48 השעות האחרונות הוא זה שבו נראה, ובעיקר נשמע, שדר הכדורגל המרוקאי החוגג את ההעפלה של נבחרתו לגביע העולם ברוסיה, הראשון מאז ,1998 אחרי ניצחון 0:2 על חוף השנהב.
חודש קודם לכן, באותה קטגוריה, כיכב הטירוף של צוות השידור המצרי ברגע שבו הפנדל של מוחמד סלאח שלח את הפרעונים למונדיאל ראשון מאז .1990 כשמוסיפים לאלה את החגיגות של טוניסיה, שסיימה ב-0:0 עם לוב, ואת השיגעון בערב הסעודית בסיום ה-0:1 על יפן לפני כחודשיים, מקבלים את אחת המגמות הבולטות של הקיץ הבא.
לראשונה בהיסטוריה, ארבע נבחרות ערביות מאזור MENA (מזרח תיכון וצפון אפריקה) ייקחו חלק בטורניר הגדול בעולם, וכפי שאפשר להבין מהרשתות החברתיות, הן הולכות להביא איתן הרבה מאוד רעש, צלצולים ותשוקה.
עד לא מזמן המצב היה שונה לגמרי. בשני גביעי העולם האחרונים ייצגו את אפריקה ארבע מדינות מהמערב (גאנה, קמרון, חוף השנהב וניגריה), ומהצפון הגיעה אך ורק אלג'יריה. האלג'יראים קרסו במוקדמות לרוסיה ,2018 כך גם גאנה וקמרון, ולתוך הוואקום נכנסו הנבחרות מהצפון. במקביל, דבר דומה קרה בגזרת המועדונים. בליגת האלופות האפריקנית זכתה ווידאד קזבלנקה המרוקאית, לאחר שגברה בגמר על אל-אהלי המצרית, בטורניר הראשון בהיסטוריה שבו ארבע העולות לחצי הגמר ייצגו ארבע מדינות שונות מהצפון.
אם אל-הילאל מערב הסעודית תגבור על אורווה רד דיימונדס היפנית בגמר ליגת האלופות האסיאתית, יתקיים מצב שבו תהיינה שלוש קבוצות ערביות באליפות העולם למועדונים. מאז 1998 ועד השנה שעברה לא זכה צפון-אפריקני בתואר שחקן השנה ביבשת, ואחרי שריאד מאחרז עצר את הרצף אשתקד, מוחמד סלאח מועמד לזכות בתואר השנה. מעולם לא ידע הכדורגל הערבי הצלחה שכזאת ונשאלת השאלה - מדוע זה קורה עכשיו?
האמת היא שקשה מאוד למצוא מכנה משותף או קו כלשהו שמחבר בין ההצלחות של המדינות הערביות. לכל אחת הסיפור שלה, אין פה עניין של תשתיות או תוכניות מגירה שנשלפו. ערב הסעודית, למשל, עשתה זאת ללא לגיונרים, אך בעזרת כסף גדול והתאחדות מכוונת מטרה, כזו שפיטרה את ברט ואן מרווייק מייד לאחר שהשיג את הכרטיס לטובת אדגרדו באוסה, מכיוון שלא עמד בדרישות המקצועיות.
במרוקו, לעומת זאת, אפשר לייחס את ההצלחה לכמות בני המהגרים הגדולה, 10 מתוך 11 שחקני ההרכב, שמשלבים בין התשוקה המקומית למנטליות האירופית. במצרים אלו הלגיונרים שהשכילו לעזוב את החממה בגיל צעיר ולהשתפר משמעותית, דבר שלא עשה בזמנו הכוכב הגדול מוחמד אבוטריקה. וטוניסיה? היא נטשה את הסגנון ההגנתי לטובת משחק התקפה, והצליח לה.
הדבר היחיד שכן מחבר בין כל הנבחרות של אזור המזרח התיכון וצפון אפריקה הוא התהייה מדוע הן לא חברות קבועות בגביע העולמי, למה התשוקה האדירה לכדורגל לא באה לידי ביטוי בתוצאות? הרווה רנאר, מאמנה של מרוקו ובעבר באנגולה, בזמביה ובחוף השנהב, מבין דבר או שניים בכדורגל האפריקני. לטענתו, "למרוקו יש כל הכלים והמשאבים להצליח בגדול, אבל תמיד היה משהו שעצר אותם". והוא צודק.
ב-1970 אריות האטלס היו לנבחרת האפריקנית הראשונה שמשיגה נקודה בגביע העולם, ב-1986 הראשונה שעברה את שלב הבתים, אבל היא מעולם לא השכילה למנף זאת ליציבות. אותו דבר אפשר לומר על מצרים, פוטנציאל הכדורגל הגדול באפריקה - שבע פעמים אלופת היבשת, שלוש פעמים במילניום הנוכחי, ולמרות זאת פספסה את כל גביעי העולם מ-1990 ועד הקיץ הבא.
אלה כנראה החיים באזור הזה של הגלובוס. חוסר היציבות הפוליטי-חברתי-כלכלי-ביטחוני מתבטא גם בספורט, ובמיוחד בענף הפופולרי מכולם. כולם רוצים להצליח בגדול, אבל לא תמיד התנאים מאפשרים זאת. אפשר הרי רק לדמיין מה היו הישגיה של מצרים אלמלא התרחשו אירועי פורט סעיד והאביב הערבי.
ההצלחות האחרונות מבהירות שבשנים האחרונות הכדורגל טיפס במעלה ההיררכיה ושב לקדמת הבמה. הוא תמיד היה מפלטם של האזרחים, ועכשיו גם אנשי השלטון התפנו להשתמש בכוחו לטובת המדינה. אולי מדובר בצירוף מקרים ולא במגמה, אך אין ספק שהמדינות הערביות יוסיפו צבע ורעש לגביע העולמי, למגינת ליבו של ולדימיר פוטין.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם