געגוע לנתניה הגדולה: יחסרה, למה לא עכשיו?

אם זו האלופה ומובילת הטבלה, אז הגעגוע הנתנייתי שב ועולה, ואם האימפריה עוד תחזור, אז זה מציף את השאלה: למה לא עכשיו? עם קצת יותר ריכוז מקייטה וסבע וקצת יותר צריכת חמצן מלוי זה היה יכול להיגמר עם חבילה נאה יותר לרשת של חיימוב

דורון קרמר | 18/12/2017 8:30

מכבי נתניה חוגגת על חשבון הפועל ב''ש צילום: אלן שיבר

חיימוב ואוגו בסיום המשחק בנתניה צילום: אלן שיבר

נדמה שאתמול הייתה הזדמנות נאותה לתת שיעור בצניעות סטייל נתניה ולעשות קצת צדק. צניעות היא מילת המפתח. למשל ערן לוי, השסתום שדרכו זורמת או נתקעת ההתקפה, שבדרך כלל מתעקש לסחוב כמעט 90 דקות עד שמבקש חילוף, הסכים הערב לוותר בדקה ה־74 כדי לתת למחליף קוגבניה את הכבוד להצניע את בכר ושות'.

עם קצת יותר ריכוז מקייטה וסבע וקצת יותר צריכת חמצן מלוי זה היה יכול להיגמר עם חבילה נאה יותר, אבל צנועים בנתניה. היא חזרה למה שאפיין אותה עד לפני שאמרו שהיא הלהיט של הליגה ושיחקה כמו הייתה הלהיט של הליגה.

זו קבוצה שמכירה כיוון אחד, לצד התקפי לב סדרתיים ברמה ההגנתית: הגנה היא התקפה, קישור הוא התקפה והכל נע כמו כריש שחייב לזוז כל הזמן קדימה על מנת לא למות: אם היא לא מתקיפה, נתניה מתה.

למרות הכישלון השיווקי למלא את האיצטדיון ולמרות שרב חב"ד שהדליק את החנוכייה השווה את נתניה לבני האור, מה שבאלימינציה הותיר את ב"ש כבני החושך, המשחק כולו היה געגוע לדומיננטיות נתנייתית היסטורית.

אוגו מתוסכל, חיימוב פורש ידיים בייאוש צילום: אלן שיבר

בקבוצת הפייסבוק "זכרונות ילדות מנתניה" שהשתלטה על הפיד הופיעה מילה אחת כמעט בכל פוסט, לצד דמויות מיתולוגיות, מורים נערצים ושוטי הכפר לדורותיהם: "יחסרה".

בטריפוליטאית - סוג של געגוע. אם זו האלופה ומובילת הטבלה, אז הגעגוע הנתנייתי שב ועולה, ואם האימפריה עוד תחזור, אז זה מציף את השאלה: יחסרה, למה לא אנחנו, למה לא עכשיו?

קוגבניה חוגג את השער המנצח, אתמול בנתניה צילום: אלן שיבר