
מאנו ג'ינובילי: שריר הלב הגדול בתולדות הכדורסל
גרג פופוביץ' ניסה להציב לו גבולות – ונכשל. גופו פורק והורכב אינספור פעמים. אבל הדמיון היה שם כדי להותיר אבק לכוכבים גדולים ממנו. פרק המספר את סיפורו של מאנו ג'ינובילי, מתוך הספר החדש "נבחרת החלומות" של שרון דוידוביץ' ואלעד זאבי
הנה היא, שם. בדיוק שם. רואים? איך לא? שם, בין אבי העורקים של מאט בונר לשערות באף של תיאגו ספליטר, במהירות שמשמיעה שריקה כשהכדור חולף ליד האוזן של מאליק רוז, נמצאת הזווית המושלמת למסירה. כלומר, למסירה של מאנו ג'ינובילי.
יש באן.בי.אי אתלטים שמסוגלים לדלג בין בניינים, וצלפים שמפריחים נשיקה באוויר עוד לפני שהכדור פוגש את הרשת. גדולי המשחק ידעו לתזמן קילינג אינסטינקט שמשלב בין חניבעל לקטר, פרדי קרוגר וסרסיי לאניסטר. אצל ג'ינובילי התכונה הבולטת תמיד היתה הדמיון; לראות דברים שאחרים לא יזהו גם בשמונה הילוכים חוזרים, לחשוב על פתרונות יצירתיים יותר מד"ר האוס. זה יכול להיות כדור בין רגלי יריב, מסירה ב־200 קמ"ש ביד אחת או חדירה מהסוג שילבין עוד קצת את הפדחת של מאמנו.
"עברתי משאיפה להעבירו בטרייד מיידי לרצון להכין לו מחר ארוחת בוקר", תיאר פעם גרג פופוביץ' את התחושה כלפי ג'ינובילי אחרי עוד הופעה ששילבה גאונות ושטויות בטווח של ננו־שניות. וזה בדיוק העניין עם האיש, שהרגיל את הצופים להמתין לערבוב המענג הבא של הטוב, הרע והמאנו.
אחרת, מה הטעם לצפות? "ברור שהוא אלים, זה סרט של טרנטינו", ענה פעם קוונטין טרנטינו כשנשאל על מינון האלימות ב"להרוג את ביל", "אינך מגיע להופעה של מטאליקה ומבקש מהממזרים להנמיך את המוזיקה".
ג'ינובילי, שמעולם לא חש צורך להנמיך או למתן מינונים, הוא במובן מסוים כישלונו הגדול ביותר של פופוביץ' המאמן. עבור האחרון, שחקנים הם כמו יריעה ביד הרוקם - ברצותו מיישר, ברצותו מעקם. את ג'ינובילי, לעומת זאת, מעולם לא הצליח לעקם. בטח לא ליישר.
"פופ אוהב 'לתקוע' שחקנים בתבניות, אבל במקרה הזה הוא נכשל", סיפר פעם טים דאנקן, "מאנו נלחם בו לאורך כל הדרך". שהרי אם יש משהו שאי אפשר להציב לו גבולות, זה הדמיון. זו הסיבה לכך שבמובן אחר, ג'ינובילי יכול גם להיתפש כהצלחתו הגדולה ביותר של פופוביץ' האדם.
"בשנה השנייה או השלישית הוא עשה משהו שלא אהבתי ושאלתי אותו 'מי אתה חושב שאתה?'", סיפר פעם המאמן, "הוא ענה לי 'אני מאנו, זה מה שאני עושה'. בערך מאותו יום נתתי לו לעשות מה שהוא רוצה".
פה נפל דבר. כי אם הצלחת לגרום לפרד דוגמטי כמו פופוביץ' להיות סבלני קצת יותר ולחשוב מחוץ לקופסה, מה הפלא שהינך אוקסימורון בנעלי כדורסל; ג'ינובילי יירשם בדברי הימים של הענף כמי ששבר את התבנית באחת הקבוצות הממושמעות בהיסטוריה, ובד בבד גילם בצורה מושלמת את תמציתה - משחק אלטרואיסטי והקרבת היחיד לטובת הקבוצה. ובמשך השנים הוא הקריב הרבה למען הספרס גם מחוץ לפרקט, בכסף ובמעמד.

בניגוד לפופוביץ', לאנשים שלא אימנו את ג'ינובילי מעולם לא היתה התלבטות - להכין לו ארוחת בוקר, ודאי, כולל פנקייק ארגנטינאי עם סמיילי מסירופ מייפל. כי בלתי אפשרי לאהוב כדורסל ולא לאהוב את ג'ינובילי. גם בגלל צורת המשחק שלו, אבל לא פחות מכך בזכות מה שהוא מסמל - שזה בערך כל מה שכוכב ממוצע איננו.
הוא לא אנומליה פיזית, אתלט־על או השחקן הכי שלם. גופו נשבר והתאחה בערך 2,347 פעמים בשני העשורים האחרונים, שבמהלכם ביקשו רוב איבריו להתגרש מבעליהם מטעמי הזנחה. הוא לקח חלק ביותר מ־1,000 משחקי אן.בי.אי ופתח בחמישייה בפחות משליש מהם. אף פעם לא קיבל יותר מ־31 דקות בממוצע ולא הגיע ל־20 נקודות בעונה.
אבל בקטגוריות החשובות, כאלו שנמצאות בעיקר בדמיון, ג'ינובילי הוא מהגדולים בכל הזמנים. חיוכים שהוא גורם לצופה בו בממוצע למשחק, רמת פתיחות במסיבות עיתונאים, גודל שריר הלב. זה לא שלברון ג'יימס או סטפן קרי משחקים בלי לב, אלא שאצל ג'ינובילי כמעט אפשר לראות אותו מבעד לגופייה, מתרוצץ על הפרקט, מזנק על ריבאונד מול שחקן גבוה בהרבה או לוקח את השומר שלו לסל - מאנו־אה־מאנו - עד הדאנק המהדהד ביד שמאל. אם ייתנו לאוהד הממוצע להרכיב חמישיית שחקנים שנותנים הרגשה כי ימכרו כליה למען קבוצתם, אין סיכוי שג'ינובילי לא יופיע בה.

וזה לא שהוא חף מהישגים. הוא סימן "וי" על הופעות באולסטאר, בחירות לחמישיות העונה ואפילו זהב אולימפי נדיר עבור שחקן שאינו אמריקני, אבל ייחודו מעולם לא היה תלוי רזומה. בהיבט הזה הוא לא קרוב לטוני פארקר, שלא לדבר על דאנקן. העניין הוא שבניגוד אליהם, סביב ג'ינובילי קיים גם סוג של פולחן אישיות. איך לא יהיה, כשמדובר בבן אדם שתפס עטלף במו ידיו במהלך משחק.
אפשר לדבר על תרומתו המשמעותית לארבע אליפויות של הספרס, אבל ראוי להזכיר את חלקו גם בשאר הזמן. אפילו בתקופות האפורות יותר של סן אנטוניו, ג'ינובילי היה הממתק האסתטי שאפשר פופוביץ' להתקפה, בין היתר כי סיפק במקביל שפע של מזון בריא - אנרגיות, הגנה, חוכמה, קשיחות וביצים מברזל. כלומר, בערך. "נתתי את האשך הימני", סיפר פעם ג'ינובילי בחיוך על פציעת מפשעה שהשביתה אותו לחודש, "עכשיו אני יכול לומר ברצינות שבאמת נתתי הכל לספרס".
היום בו יפסיק לתת יהיה היום בו כדורסל יהפוך למשחק קצת יותר משעמם.
הטקסט לקוח מתוך "נבחרת החלומות" - ספר אן.בי.אי חדש בעברית של שרון דוידוביץ' ואלעד זאבי, אשר יצא בימים אלה לאור וסוקר את 50 השחקנים הגדולים בדור האחרון
