משפחת בוזגלו חיה בסרט, תרתי משמע
הסיפור סביב מאור, אביו והמשפחה כולה הפך כבר להרבה יותר גדול ממה שהם יכולים להכיל אפילו. הם עמוק בתוך התעשייה שממנה הם מרוויחים כסף, חשיפה, פרסום ותהילה - אבל משלמים מחיר כבד על אובדנה המוחלט של הפרטיות. וגם: פרידה מסטיב מקלארן
1. הפציעה של מאור בוזגלו הזכירה לי השבוע קצת את הסיפור המיתולוגי על איקרוס ואביו דדלוס, שיחד ברחו מכרתים אחרי שהדביקו לגופם נוצות של ציפורים בעזרת שעווה ודונג. למרות אזהרותיו של אביו, איקרוס הגביה עוף וחום השמש המיס את חיבורי הכנפיים, והוא נפל אל הקרקע.
במקרה של בוזגלו, לא ברור מי מזהיר את מי, האב את בנו או הבן את האב - אבל הסיפור סביב הבוזגלוס הוא קצת יותר מסתם טרגדיה ספורטיבית.
מאור בוזגלו וכל הסביבה שלו חיה בסרט, תרתי משמע. הסיפור סביב מאור, אביו והמשפחה כולה הפך כבר להרבה יותר גדול ממה שהם יכולים להכיל אפילו. הם עמוק בתוך התעשייה שממנה הם מרוויחים כסף, חשיפה, פרסום ותהילה - אבל משלמים מחיר כבד על אובדנה המוחלט של הפרטיות, כולל אירוע שיווקי שקשור בסדרה עליהם בערבו של יום שבו נודע כי נגזר על שחקן מכבי חיפה לשקם את ברכו מחדש.
וכל הרגשות, גם אם הם כלואים בפנים - מאור לא רגשן כמו אביו - צריכים להיות כל הזמן "טוטאל פאבליק". אין זמן איכות לעבד את רצף ההתרחשויות, לנוח (לא רק פיזית) - צריך לרצות את כולם.
ובוזגלו, בגלל מי שהוא וכיוון שהוא כבר חלק מקונגלומרט רב־זרועות כתמנון, כבר לא יכול לעשות את מה שכדורגלן סביר יעשה ברגע שהוא מרגיש את הכאב שאי אפשר לטעות בו - בברך: פשוט לעצור ולסמן לספסל שנגמר.
כי זה לא יכול להיות, כי הוא לא ייתן את העונג הזה לאוהדי ב"ש, כי אבא שלו יושב/עומד/כורע ביציע ושורף ניקוטין בתפוקה דומה לתחנת חדרה של חברת חשמל - ואיך הוא יכול לאכזב אותו, את הארגון, את אמא, האחים, ההפקה שבטח תוך רגע מתעשתת מההלם ויודעת שיש סיפור, שהפציעה הזאת רק מזינה את הגלגלים. והספינה שטה, אמר פליני.
2. מבין כל סוגי התקשורת שיש, תקשורת הספורט נחשבת למצליפה מכולן. אם בישראל הביקורת לרוב מגושמת ומסתכמת בקריאה לפטר או ללכת הביתה, באנגליה העיתונאים בעיקר מעליבים. סטיב מקלארן עמד עם מטרייה וכוס תה בזמן המשחק שבו הפסידה נבחרתו אנגליה לקרואטיה ונשארה מחוץ ליורו 2008.
בסיום כבר הודבק לו הכינוי "הטמבל עם המטרייה", במקרה שכמעט התחרה במטרייה שהחזיק ראש ממשלת בריטניה נוויל צ'מברליין בנמל התעופה בלונדון לאחר שחתם עם היטלר ומוסוליני על "הסכם שלום" במינכן.
מקלארן עוזב עכשיו את מכבי ת"א כשהיא במצב רגיעה אחרי חודשים גרועים. 10 שנים אחרי שהיה הדבר הבא בין מאמני אנגליה ונבחר לאמן את הנבחרת - מקלארן מבין ששהייה ארוכה מדי במזרח התיכון תסגור לו את הסיכוי לקבל יום אחד תפקיד אפילו באחת הקבוצות המקרטעות במולדת.
מקלארן באמת לא הגיע לכאן כדי להחליף את קרויף כפי שהעריכו אחרים, ובמחשבה נוספת זה היה אפילו אווילי לחשוב זאת, אם נזכור שקרויף שיחק ביונייטד של פרגוסון, כשמקלארן מסייע לפרגי.
אבל למקלארן יהיה לא פשוט לחזור לעניינים, כי בכל מקום זוכרים את המשחק האחרון שלך, ופחות מה היה קודם. בתרבות ההולנדית עבודת צוות של מאמנים בכירים היא מחזה נפוץ. ראיתי את זה במחנה האימון של הולנד בניס במונדיאל 98', כשעמדו שם פיגורות גדולות מסביב לחוס הידינק, כולל וים ואן הנחם ודיק אדבוקאט.
בישראל ההתנהלות חשדנית, והעוזר הוא בעיקר משרת אמון ונטול מעמד. המקום היחיד שמצליח באמת לייצר צוות שווה מעמד הוא מכבי נתניה של סלובודאן דראפיץ' ושי ברדה.
אקו"ם