 |
/images/archive/gallery/113/481.jpg וילנאי והכפפות. החליטה להוריד אותן
(צילום: מיכה קירשנר)  |
|
|
|
|
| לאורלי וילנאי-פדרבוש, כתבת הרווחה המתפטרת של רשות השידור, נמאס מזה שאומרים לה לשתוק. אז היא פותחת את הפה |
|
|
|
 | דפדף בברנז'ה |  | |
בועז גריילסמר, ורד קלנר
25/5/2004 18:43 |
|
|
|
|
|
|
|
אורלי וילנאי-פדרבוש, עד לא מזמן כתבת הרווחה הלוחמנית של הערוץ הראשון, היא ממש לא בכיינית. אבל גם בחורה קשוחה כמוה, שמובטלים נטולי קצבה וילדים רעבים הם חלק מעבודתה היומיומית, לא הצליחה לעצור את פרץ הדמעות שליווה את הבעיטה שספגה מרשות השידור.
ההתמוטטות הראשונה היתה אחרי שיצאה משיחה קשה עם מנכ''ל הרשות, יוסף בראל, ימים ספורים אחרי שלקחו לה את תיק
הרווחה, והפכו אותה לכתבת משפטית. בשיחה, שהוקלטה על-ידי וילנאי, האשים אותה בראל בהדלפות לעיתונים, וטען שקלקלה את יחסיה עם ההנהלה.
''מערכת יחסים היא כמו פורצלן'', התפייט המנכ''ל, כשהוא דופק על השולחן, ''ואת סדקת את הפורצלן הזה ואותו אי אפשר לתקן - נקעה נפשי מההתנהגות שלך, את ילדה חצופה ומפונקת שלא עושה מה שאומרים המנהלים שלך''.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
הבכי הראשון
|
|
|
 |
|
|
|
וילנאי, 31, יצאה מהשיחה המומה. על הקיר בלשכתו היא עוד הספיקה לראות את הצילום המשותף שלה עם בראל ותת-אלוף איתן דנגוט, ראש מטה פיקוד העורף, בימי מלחמת המפרץ השנייה. זה נראה כל-כך מזמן. היא נכנסה למכוניתה ועלתה על הכביש לכיוון תל-אביב, הביתה.
ואז צלצל הטלפון שלה. על הקו היתה אם חד-הורית מכרמיאל. קול מוכר לוילנאי, שפיתחה לא מעט יחסים אישיים עם מושאי הסיקור שלה. קולה של האם נשמע שונה פתאום. מאושש יותר. ''רציתי להגיד לך תודה'', אמרה האישה לוילנאי, ''הכניסו לי לבנק את המענק של ועדת קמא. הצלת אותי''. זה המענק שכיכב באחת הכתבות שסיבכו את וילנאי עם הבוסים.
''התחלתי לבכות ולא הפסקתי'', משחזרת עכשיו וילנאי, ''הרגשתי שזה לא פייר. יש לי הישג עיתונאי, אבל אני עפה, ננזפת, מודחת''.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
שר המשפטים, טומי לפיד. סבא'לה (צילום: פלאש 90)
|
|
|
|
|
|
|
דורשת את החוזה
|
|
|
|
|
|
|
וילנאי רוצה שבית המשפט יקבע שהדחתה היתה פוליטית, ''ולמעשה, סתימת פיות''. אבל קצת לא נעים לה שכל העקרונות הנעלים האלו מסתכמים בסופו של דבר בדרישה כספית לא כל-כך צנועה: המשך תשלום משכורת עד סוף 2006, לפי החוזה שלה, לצד פיצויי פיטורין. ''כלי המאבק שלי הוא דרישה כספית'', היא אומרת במבוכה, ''אבל לא הכסף מניע אותי, אלא ההודאה בטעות שנעשתה כאן, ואין לי דרך אחרת. הכסף הוא רק האמצעי. האינדיקטור לצדק''.
-נתנו לך חוזה בכירים ברשות השידור, קידמו אותך, קיבלת מה שרצית. זה יפה לירוק על כל זה?
''כסף זה לא הכל. אז מה אם נתנו לי חוזה? לא נתנו לי לעשות את עבודתי העיתונאית''.
מעטפת הארכיון של וילנאי גדושה במחמאות לרשות השידור. ''פה מטפחים אנשים'', היא אמרה ל''זמן תל-אביב''. את ההצעה שקיבלה מחברת החדשות של ערוץ 10 לפני כשנה, וילנאי דחתה. היא העדיפה לשפר את תנאיה ברשות השידור, ולהישאר בבית. כי ככה היא ראתה את רשות השידור, כבית. עד לפני חצי שנה.
''רשות השידור היתה החלום שלי'', היא אומרת, ''כשהייתי קטנה עשיתי סיור בטלוויזיה והחלטתי שלשם אני אגיע. גם גדלתי עם אבא עיתונאי ב'קול ישראל' (שמעון וילנאי - ב.ג, ו.ק). אבא שהעיר אותי לשמוע מבזקים. תמיד רציתי להיות עיתונאית''.
חשוב לה להבהיר שהגיעה לטלוויזיה בלי עזרתו של אביה. מי שסחב אותה לעבודה היה דוד ויצטום, מרצה שלה בחוג לטלוויזיה ותקשורת באוניברסיטת תל-אביב. היא התחילה בפינת תרבות קטנה, עשתה קצת מבזקים ופלירטטה עם פינת צרכנות. אבל תמיד פזלה לכיוון ''מבט''. רפיק חלבי, מנהל חטיבת החדשות באותם ימים, נתן לה צ'אנס. הוועדים העצבניים של רשות השידור לא התלהבו מכניסתו של כוח צעיר וחדש לבניין, והחרימו אותה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"המנדט שלי היה רווחה"
|
|
|
|
|
|
|
המאבק נמשך מספר חודשים, ובשיאו זכתה וילנאי לגיבוי מופתי של המערכת. ''הייתי אמורה לצאת לשידור חשוב בקריית מלאכי, הוועדים נתנו הוראה לצוותי הניידות לא לצאת, והשידור בוטל. כתגובה, עורכי 'מבט' השביתו את המהדורה. הלכתי מבועתת הביתה. מבוהלת לגמרי. מבטלים בגללי 'מבט'. זה גדול עלי בכמה מספרים. אבל אז זה הסתדר. רפיק הגיע איתם להסכם, ואמר: 'צאי לדרך, תהיי כתבת רווחה לשלושה חודשים, ואז נקדם אותך'. זה היה התפקיד הכי לא נחשב. סתם תפקיד אפור כזה. אבל אני כבר לא הסכמתי לעזוב אותו''.
בעידן שבו מהדורות החדשות דוחקות את הסיפור הכלכלי לקצה, ושהעוני כבר יצא לכולם מכל החורים, וילנאי הפכה את סיקור הרווחה לדגל. לצד עודד שחר, הפרשן הכלכלי של הערוץ הראשון, שגם הוא לא בדיוק מחזיק בעמדות קפיטליסטיות, הפך ''מבט'' לאי כמעט בודד של דאגה לחלשים. ''ככה אמור להיות שידור ציבורי, לא?".
-רפיק חלבי נתן לך גיבוי?
''ביקרתי את כולם, תמיד. לא רק את בנימין נתניהו ומאיר שטרית. ביקרתי את שרי האוצר בייגה שוחט וסילבן שלום, ואת שרי הרווחה, אלי ישי, רענן כהן, שלמה בניזרי וזבולון אורלב. אף פעם לא היתה לי אג'נדה מפלגתית. המנדט שלי היה רווחה. בכל פעם שהיה צריך להצביע על עוולה, הצבעתי. כן, היו תלונות גם בעבר. בניזרי זעם, ישי כעס. אני תמיד קיבלתי גיבוי מרפיק. ככה אנחנו אמורים לעבוד''.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
התרפסות כללית
|
|
|
|
|
|
|
גם כשבראל נכנס ללשכת המנכ''ל, במארס 2002, המשיכה וילנאי לככב. כשברקע הכתבים המעונבים של הטלוויזיה הישראלית, היא התבלטה בקלות. מצוידת בשיער בלתי מרוסן, רוח גבית מובהקת, תזזיתיות ואסרטיביות. ''בראל היה גאה בי. ב'מבט' ביקשו כתבה כל ערב. נתנו לי יד חופשית''.
וילנאי לא חושבת שהשרים שטרית ונתניהו הביאו להדחתה. ''זה לא הסגנון שלהם'', היא מעידה. ''זה קטן עליהם''. היא רק יודעת לצייר השתלשלות עניינים שהתחילה בכתבות לא מחמיאות על משרד האוצר, נמשכה בשיחת נזיפה, איומים על מקום עבודתה, ונגמרה בנישולה מסיקור ענייני הרווחה.
''תלונות של פוליטיקאים הן דבר לגיטימי'', מוסיפה וילנאי, ''השאלה היא עד כמה המנהלים חזקים כדי לעצור את זה. בעבר הם היו. היום כבר לא. היום כבר יש התרפסות כללית שמוטמעת באנשים ברשות השידור. אנשים, בכל דרגות הניהול, יודעים מה מצפים מהם לעשות''.
הכתבה המלאה במוסף חג השבועות של מעריב
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
