 |
/images/archive/gallery/214/440.jpg אודי מירון.
צילום: אירית זילברמן  |
|
|
|
|
| אודי מירון, איש עסקים טלוויזיוני בנזונה, החליט לעשות פוס. הוא מבסוט ממקומו בראש "ענני תקשורת" ובוחר לחזור אחורה ולחטט בהיסטוריה של משפחתו ברומן אוטוביוגרפי |
|
|
|
 | דפדף בברנז'ה |  | |
אורית הראל, סופשבוע
3/12/2004 9:09 |
|
|
|
|
|
|
|
כשהיה קטן חשב הילד אודי מירון שהחיים מתנהלים בין בית הספר לקן של התנועה ולפסי הרכבת שעברה בקריית חיים, ושחיפה היא מקום שנוסעים אליו לאכול פלאפל ותל אביב היא פלנטה אחרת, כמעט הירח, שבטח לא חיים שם אנשים שדומים במשהו לקרייתים. היום מירון כבר ילד גדול שמזמן לא גר בקריית חיים, אבל הקריה, או ליתר דיוק הקרייתיות, עדיין שוכנת עמוק בנפשו.
"הרבה אנשים אומרים עלי,'אתה איש עסקים בנזונה'", אומר מירון,
מבעלי חברת "ענני תקשורת" ומנכ"לה, "אבל בתוך תוכי אני עדיין ילד קרייתי נפעם".
"על החיים ועל המוות" (כתר) נקרא ספרו, שהוא בעצם מין סיפור שורשים סמי-בלשי, מסע חיפוש בחיי אמו ומשפחתה. מסע שמתחיל בילד קרייתי שנולד במעברה, דיסלקט בימים שדיסלקציה היתה עדיין סוג של מום מכוער, לא ברור, שבעיקר מסתירים. רק כשאמו מתה הוא עוצר לברר מי היא היתה לפני שהוא היה, מי היו הוריו לפני שהיו הוריו, מי הוא.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
פעם כדורגל היה הדבר הכי חשוב
|
|
|
 |
|
|
|
היא נפטרה לפני 12 שנה. אתה מתגעגע אליה?
"היום אני במקום אחר ממה שהייתי כשהיא נפטרה או מהמקום שהייתי בו לפני חמש-שש שנים. היום יש בי הרבה יותר השלמה. באנלוגיה לטיול של החיים, כל כמה שנים אנחנו בקטע אחר שלו. אז אם פעם כדורגל היה הדבר הכי חשוב בחיי וישנתי עם כדורגל, יש משהו יפה בלשמור אלבום תמונות מהתקופה הזו ומשהו פאתטי כשלא נפרדים מזה באמת. פרידה מהורים זה אותו הדבר. יש משהו פאתטי בסטגנציה של התהליך, בהישארות בתוכו, ומשהו יפה כשמשמרים משהו ממנו, למשל בזיכרונות
"אולי כי אני איש תחרותי והנורמות אומרות שורות תחתונות וכסף, ושקעתי בתוך זה בלי לחשוב יותר מדי ועכשיו אני קצת מתפכח".
איש העסקים המצליח בעצם רצה משהו אחר?
"אין לי רגע של תסכול. המסלול שעברתי ממלא אותי, הצלחתי, אני חושב, להכניס מעצמי לביזנס ואין ספק שיש סיפוק בעסקים ואפשר גם להגיד שאני איש עסקים מצליח. ועם זה תמיד ידעתי שיש בי את היצירה, אבל לא ידעתי לאן אני רוצה לקחת אותה. אני בטוח שאם הייתי מתחיל לכתוב את הספר לפני שנים, כשסיימתי לימודי קולנוע, לא הייתי נוגע בדברים כמו עכשיו".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
דייג , מהנדס ומר תוכן ישראלי
|
|
|
|
|
|
|
מירון, 53, אמנם מפגין שוב ושוב מבוכה עצמית מדברים שהוא אומר וחשש שמא המראיינת אינה קולטת את דקויות דבריו, אבל אינו חוזר בו באמת. קצת כמו הילד שהוא בספר, שבעצם כל הזמן משחק ב"על החיים ועל המוות", גם הדיאלוג הזה הוא סוג של משחק כזה, מין התרסה של מי שהחליט להראות לכולם, ובדרך גם להראות שהוא לא מתבייש.
ספק אם רבים ממי שמכירים אותו מעולם העסקים ותעשיית הטלוויזיה היו מצפים ממנו למונולוגים גלויי לב מהסוג שבספר, כמו למשל המונולוגים על קשייו עם בנות ונשים, על הקושי לטפח אהבה ויחסים ארוכי טווח מעבר לכיבוש הראשוני. מירון כבר היה במסלול הגיוני-פולני מהקריות לטכניון, אלא שביקור מקדים שם גרם לו להרהור שני: "נכנסתי לקפטריה, וזה כל כך הזכיר לי את הצבא שאמרתי 'לא', אני צריך משהו יותר פרוע. היה אז טרנד לנסוע על ספינות דיג לאלסקה ולקנדה, אבל זה נראה לי נורא לא תכליתי, ואני חיפשתי הרפתקנות עם פן תכליתי וככה, דרך קרוב-רחוק שלימד בקולג', נזרקתי לשם".
הוא שטף כלים במקדונלד'ס, למד קצת מכל מיני דברים, היה קצת נהג משנה במשאית שהובילה בירה לברים, ואז חזר לארץ למלחמת יום הכיפורים. אחריה נסע לקליבלנד, התפרנס בין היתר מצבעות, ולמרות שבעצם רצה ללמוד קולנוע, שמע לעצה ללמוד קודם מקצוע.
זה נגמר בתואר ראשון בהנדסה ותואר שני בקולנוע. טיול בפארק יוסמיטי אחרי לימודי התואר השני בסטנפורד, כולל מפולת שלגים קטנה שנקלע אליה (עם בחורה), הביא להחלטה לחזור הביתה. הוא חזר עם המון אמביציה, כתב כמה רשימות כפרילאנס ל"מעריב", התברג לעבודה בטלוויזיה החינוכית של שנות השמונים ועזב אחרי מספר שנים לטובת מיזם שהיה בחיתוליו: הטלוויזיה בכבלים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
'כוסית' זו מילה סטנדרטית
|
|
|
|
|
|
|
לפני כמה שנים נחשבת לאחד האנשים הכי חזקים בברנז'ה. היום אתה פחות.
"מנהל, בהרבה נקודות בחייו, עומד בפני דילמה: האם להמשיך להיות מנהל חזק בחברה שאינה שלו או לנהל חברה קטנה יותר משלו. היה לי קשה להיפרד מאיי-סי-פי, אבל בהמשך חשבתי שהאתגר בחברה קטנה נכון לי. מצד שני, אם תעשי דירוג של מי שתרגמו את העשייה להצלחה מקצועית והצלחה כלכלית לביתם, תמצאי שאני במקום טוב, למרות שאני יודע שזה נשמע תירוץ".
ובכל זאת, זו לא אותה עמדת כוח.
"אף פעם לא הרגשתי נורא חזק ומשפיע".
קצת מצטנע למי שעיצב את ערוץ הילדים והפך אותו לאימפריה.
"טוב, אז ידעתי לעשות ערוצים פופולריים ואני רוצה להאמין שגם ערכיים. אבל למשל, כל סיפור המנחים שנהיו כוכבים בערוץ הילדים היה פתרון של ערוץ עני יחסית לשטף חומרים שיש לערוץ מחו"ל. במקום חומרים, הערוץ מייצר כוכבים, שיוצרים פופולריות. אולי זה נשמע צבוע, אבל באמת לא הרגשתי אז ואני לא מרגיש היום שאני נורא משפיע.
"עכשיו אני מתכוון לעשות ערוץ מסחרי בערבית, ואם אצליח זו תהיה גולת הכותרת של העשייה שלי. התלבטתי קשות, ואני יודע שרבים חשבו שאין בזה פוטנציאל עסקי, אבל פה הרגשתי שהיכולת להשפיע באה אלי, ולסובב לזה את הגב זה להתעלם. עם כל הכבוד לערוץ הילדים שעשינו, פה באמת יש אפשרות לייצר משהו אחר באמצעות התקשורת".
בעבר נאלצת לא אחת לסנגר על ערוץ הילדים שהיה בראשותך. איך אתה מגיב עכשיו לביקורות על הפרובוקציות של "אקזיט"?
"'אקזיט' היא תוכנית מצליחה, וכמו כל דבר מצליח היא מושכת אש. להורים יש תמיד בעיה עם מה שמצליח אצל הילדים שלהם. אז כמו שאז, בערוץ הילדים, אמרו שהמנחות הן דוגמניות אנורקטיות ולכן אנחנו חוטאים, ולא טרחו בכלל לבדוק מה הערוץ משדר מבחינת תכנים, אותו הדבר עכשיו עם 'אקזיט'. יכול להיות שהשפה והסגנון זרים להורים, ואני מודה שגם אני מתחלחל מהמילה 'כוסית', אבל זו מילה סטנדרטית בלקסיקון של הנוער. ומי שקשוב לתוכן ב'אקזיט' יראה שאלה תכנים מאוד חיוביים וערכיים. אז זה אולי קצת מרד, אבל מרד מבוקר".
ומה לגבי הרפתקת ערוץ 10?
"עם ערוץ 10 זו היתה טעות, כי במילייה הקרוב של הערוץ הוא היכה המון גלים וכולם חשבו שמיד תהיה תחרות אדירה עם ערוץ 2 והוא ישתווה אליו, אבל מעבר למעגל עושי התקשורת קיימים הרבה מעגלים, בפריפריה, במושבים, בקיבוצים, שכל זה לא היה חלק מחייהם. המהפכה הרבה יותר איטית, למרות שהיא מתרחשת. לא היה אז מספיק ניסיון להבין שתקופת החדירה תהיה הרבה יותר ארוכה, במונחים של שנים".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
"תכנים מאוד חיוביים וערכיים". מנחי אקזיט מקבלים את "מסך הזהב". צילום: רועי בכרך
|
|
|
|
|
|
|
המהפכה הדיגיטלית רחוקה מסיומה
|
|
|
|
|
|
|
בעבר דיברת הרבה בזכות ערוצי נישה, אמרת שבהם טמון העתיד. אתה עדיין סבור כך?
"יש הרבה רשומון בחיים, ודברים נראים אחרת מזוויות שונות. כמו שהקולנוע לא נעלם בעקבות הטלוויזיה, גם ערוצי ברודקאסט לא ייעלמו בגלל ערוצי נישה, כי יש בהם כנראה אלמנט אוניברסלי מאוד חזק. הם מין מדורת שבט שחזקה יותר בפריים טיים, עוד יותר בחגים והכי באסונות. הערוצים החדשים לא יחסלו את הקודמים, אבל הם נוגסים בהם, יוצרים צורך בשינוי, ומי שיוכל להשתנות ישרוד".
איך אתה מתמודד עם איבה ושנאה בביזנס?
"גם האהבה בהקשר הזה אינטרסנטית, לא רק השנאה. זה חלק ממארג התדמית של איש עסקים. אין לי ספק שבסביבה תחרותית חיצונית, בטח בעיני מי שלא הצליחו, אתה בנזונה, אחרת לא היית שורד. ונכון שביתי והחברים שלי הם מבצרי, אבל כשצריך לצאת החוצה אני לא חווה את עולם העסקים כמקום שיש בו רבים ששונאים אותי. יש כאלה שבתחרות איתי, שיש להם אינטרסים מנוגדים, אבל לא שונאים. וברגע שאתה עוזב את הענף גם האהבות והשנאות האלה נעלמות".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ספר נשאר. תוכנית טלוויזיה לא
|
|
|
|
|
|
|
איך התחלת לכתוב?
"בדיוק כמו שאני מספר בספר, בנסיעת עבודה לחו"ל, כשמצאתי את עצמי כותב בלי היגיון. זיכרונות, הגיגים, הכל. אחר כך התחלתי לעבד את הדברים למשהו יותר מסודר ואחרי שפגשתי במקרה, באירוע חברתי, את העורך של כתר ושלחתי לו פרק, זה נהפך לעבודה על ספר ממש ".
אתה ער לפערים העצומים בין פידבקים לספר, אפילו מצליח, לאלה שמקבלת תוכנית, שלא לומר ערוץ טלוויזיה מצליח?
"אבל ספר נשאר ותוכנית טלוויזיה לא. וחוץ מזה, הספר נכתב יותר מכל עבור הילדים שלי (יש לו שני בנים ובת). למרות שאני גם רוצה שהוא יצליח, שיהיה מסחרי. הכתיבה היתה גם משהו מעבר לכל זה. אני למשל רואה בפנטזיות שלי כל מיני אנשים קוראים את הספר. אני רואה את אמא שלי, שתמיד נטעה בי את ההרגשה שאני צריך להמשיך ולא להאמין שאני טמבל, כמו ששידרו לי לא מעט בבית הספר, בגלל הדיסלקציה. והיה בכך גם משהו בשביל אבא שלי, שאולי רציתי להוכיח לו איזשהו דבר. ובמעגלים סביב זה, בשביל החברים מפעם, המשפחה".
שורה תחתונה: במה אתה הכי גאה?
"מעבר לספר?".
למה התגובה הזו לא מפתיעה?
"אבל זה נכון, זו חוויה מאוד ייחודית כי זה משהו שעשיתי באופן אינדיבידואלי, לא בקבוצה, ואני לא יכול לברוח מזה, אין את מי להאשים. אני גם תמיד חושב שמה שעשיתי עד כאן זה עוד כלום. נכון שלפעמים אני מביט אחורה ואומר, וואללה, עשיתי מסלול, אבל אני לא יכול להגיד שזה ממלא אותי גאווה".
הכתבה המלאה מופיעה היום במוסף "סופשבוע" של מעריב.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
