 |
 |
|
|
|
|
|
|
| אסף שניידר, מבקר הטלוויזיה של מעריב, אומר שהחלטת הרשות השנייה לאסור על פרסום סמוי רחוקה מלפתור את הבעיה |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ביום חמישי שעבר נפל דברצ'יק בישראל. מועצת הרשות השנייה החליטה לאסור לחלוטין שימוש בכל סוג של "תוכן שיווקי." מה זה? למשל, כשמנחה טוק-שואו מוביל מתעקש להשמיע נעימה של מחזה שבו הוא מככב. או כשבמהדורת חדשות אלמונית עוברים לפרשנות פיננסית שמספק עובד של בנק מסוים. בטוח שתיזכרו בעוד דוגמאות.
זה טוב או רע? כמו בכל החלטה של הרשות השנייה, גם הפעם הדחף הברנז'אי הוא לקפוץ ולזעוק "צנזורה! בולשיביזם."! כמו תמיד, האמת מתנדנדת באמצע. מצד אחד, זהו ניסיון לעשות סדר בתחום שגבולותיו נמתחים בלי הפסקה. הטכניקה של הזכיינים היא "תנסה - ואם נתפסת על חם תתווכח." האיסור הוא מעין יישור קו אתי: מעכשיו, עסקאות מתחת לשולחן של "שים את המוצר שלי, קח משהו בתמורה" הן לא חלק מכללי המשחק. מצד שני, זה לא סוד שלצופים נשבר מהפרסומות המסורתיות, והמפרסמים מחפשים במרץ פתרונות אחרים. חסות היא פתרון עתיק שנולד בראשית ימי הטלוויזיה. בהוליווד זאת תעשייה לגיטימית.
ומצד שלישי... על מי הם עובדים? יחצ"נות - גלגול נוסף של הפרסום הסמוי (ללא רכיב התמורה המיידית) - היא נשמת אפן של תוכניות הבוקר, הפטפטת, סגנון החיים, הבריאות, הלייט נייט ותזכירו אם שכחתי איזה ז'אנר. איזה זמר/ת יטריחו עצמם לאולפן אם לא יוכלו לדבר על האלבום המקסים החדש שלהם? איך יסתדרו מהדורות החדשות בלי האייטם הסוגר על "הלהיט של החורף: פומלית?" נכון, הרשות התייחסה למקרים בעלי זיקה עסקית ישירה. אבל דווקא זה מה שמראה שאחרי כל הכרזות המלחמה של המפרסמים והפרסומאים, התחום עדיין רחוק מלהיות הרמטי.
|
|
 |
|
 |
|
|
|
| |
| |
|
| |
|
|
|
