 |
 |
|
|
| המאמר נשלח בסיב אופטי מגוש עציון |
|
|
|
| בעקבות המסמך הפנימי של "טלעד", מבהירה חיותה דויטש, חברת מועצת הרשות השנייה: אנחנו לא קריקטורות של דתיים ויש לנו ציפיות רציניות מהמכרז. לא רק תוכניות פרשת שבוע. מיוחד ל-NRG יהדות |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
בכותרת ראשית בעיתון 'הארץ' פורסם אתמול מסמך פנימי, שחובר
על ידי האחראי על המכרז של אחת הזכייניות המתמודדות. במסמך זה תוהה המחבר, אם כדי להתכונן למכרז יש לשלב, למשל, הנחת תפילין בשידור חי בתוכניות הבוקר, ועוד כהנה הצעות היתוליות שמשתקף מהן לעג קל עד לא מתון, לעולם הגזירות החדש הממתין לצופי ערוץ 2 בשל נציגיו התמהוניים של המגזר הדתי ברשות השניה.
כחברת מועצת הרשות השניה, וכמי שנמנית על אותו מגזר תמוה, בקשו אמצעי תקשורת שונים את תגובתי. תגובתי, יש לציין, היתה משועשעת למדי. בדיחות הן דבר מצחיק גם כשאתה המושא שלהם.
חשבו לרגע על המצב ההפוך - יש לי הכבוד להיות חברת מערכת 'נקודה'. ובכן, שני דברים היו קורים לו היה דולפת לציבור קלטת מישיבות המערכת של מה שמכונה "עיתון המתנחלים". האחד – כמה מהבדיחות המוצלחות ביותר על שמאלנים היו זוכות סוף סוף לרייטינג המגיע להן, והשני – פאדיחות רציניות למי שאמר אותן. אוהו, איזה רעש היה בתקשורת אם עיתונאי ימני פלוני היה מצוטט כמי שאמר... טוב, למה לירות לעצמי ברגל. השלימו את המשפטים והבדיחות בדמיונכם.
דרכן של בדיחות פנימיות, שהן מוצלחות ביותר, מפני שהן נטולות עכבות פוליטקלי-קורקטיות שהורגות את חוש ההומור. קחו, למשל, את דודה זלדה. כל משפחה יש לה את ה"דודה זלדה" שלה, אשה טרחנית ונרגנת המשמשת מושא לבדיחות. כל משפחה משתדלת מאד להתייחס בנימוס רב לדודה זלדה שלה, ומקפידה שזו לא תשמע את הבדיחות שמספרים עליה.
אבל הנה מה שמבדיל בין משפחה טובה למשפחה לא כל כך: במשפחה טובה יודעים שדודה זלדה שווה יותר מסך הבדיחות עליה. ומאחורי הטרחנות שלה מסתתרות עוד כמה תכונות, שבשלן, בסופו של דבר, זוכה הדודה זלדה וסיפוריה למקום של כבוד. במשפחה קצת פחות טובה הולכת דודה זלדה לאיבוד, איש אינו מזמין אותה לשולחן, אף נכד לא ישמע את סיפוריה ולא יכיר את תרומתה לסך הכל המשפחתי. המכרז רוצה להכניס למטבחון שבו עושים תרבות ישראלית ומספרים בדיחות גם את זלדה. זה כל הרעיון.
אלא שהמעשה הזה עצמו – הכנסת זלדה למרכז העשייה התרבותית - נוטל מזלדה את 'זלדאותה'. ומי שהופך אותה לקריקטורה נודניקית חובשת שביס, ואת ירחמיאל סרוג הכיפה לטרחן המבקש לדקלם לך מהבוקר עד הלילה פרקי אבות באוזן, בוחר לעשות לעצמו חיים קלים במקום לפגוש את הדמויות האמיתיות, בשר ודם, על מעלותיהן ומגרעותיהן. כלומר, לבדיחות זה בסדר, כל עוד במציאות מבחינים שמאחורי מסכת הזלדה והירחמיאל מסתתרים אנשים נורמלים (בדרך כלל), אינטליגנטיים (רובם) שאוהבים טלוויזיה (למדי) ושבכל שעה נתונה יעדיפו סדרת דרמה משובחת, על פני שעת מסורת עשויה רע.
כמה נעים, כמה נדיר, לפגוש מאמרים שאינם נגועים בטרנד הלעג המקומי, שמצליחים לראות את הדבר האמיתי ואינם בורחים אל הקריקטורה. מאמר כזה כתב לאחרונה באחד המקומונים העיתונאי רון מייברג. להלן מבחר ציטוטים שבהם הוא מתייחס למנכ"ל הרשות, חובש הכיפה:
"שנותיו בעין הסערה והמצב בו הוא נתון כעת – נקודת האקופנטורה הלחיצה ביותר ברגע ייחום תקשורתי מהמעלה הראשונה – לא פגמו בעמדותיו הערכיות, תובנותיו האסטתיות ונחישותו להרים את רף השידורים של ערוץ 2 לפני שידרדר אותנו לתהומות של רסידיביזם פרימטיבי שפס הקול שלו הוא נהמות ניאנדרטליות".
לא טקסי הדלקת נרות שבת מרוכזים, אלא "עמדות ערכיות", לא פסוקו של יום אלא "תובנות אסטטיות" ו"נחישות להרים רף שידורים". איפה אתה חי, רון מייברג? סחתיין על האומץ, ותודה שראית. אמנם באופן אישי לא הייתי קוראת למה שאני לא אוהבת לראות על המסך "נהמות ניאנדרטליות". אבל בשביל זה המציאו את מייברג.
"שקלאר אינו מופקד על תחום שההכרעה בו עלולה, חלילה, לדרדר את ישראל למלחמת אחים. שקלאר מופקד על בחירה שתבונתה או טיפשותה תגדיר אותנו בעשור הבא. השפעתו ומעורבותו של ערוץ 2 בחיינו היא כה גדולה, ומשיכתו כה נטולת תחרות אמיתית, שבלי שהשגיח בכך, נשאב שקלאר ללבה של החלטה שאין כל דרך להמעיט בערכה, חשיבותה ותוצאותיה"...אכן, אין להמעיט. הלוואי ונצליח.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
תעשו טלוויזיה טובה
|
|
|
 |
|
|
|
ולסיכום, חברים יקרים, הנה ארבעת סעיפי ה'מוסר השכל':
א. בספרכם את בדיחותיכם הכמוסות ביותר, אל תשכחו להגיף את התריסים, (ולמען השם, אל תדפיסו אותן!).
ב. מאחורי כל בדיחה מסתתרת אמת קטנטנה. אל תנפחו אותה.
ג. 'פרקי אבות' הם אחלה טקסטים, נסו בזמנכם הפנוי, בבית המדרש הסמוך למקום מגוריכם.
ד. תעשו טלוויזיה טובה. זה כל מה שביקשנו.
חיותה דויטש, תושבת נווה דניאל בגוש עציון, וחברת מועצת הרשות השנייה. | | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
