 |
/images/archive/gallery/238/211.jpg אושרת קוטלר.
צילום: רועי בכרך  |
|
|
| העידן החדש של אושרת קוטלר |
|
| לפני תשעה חודשים היא עזבה את חברת החדשות בתחושת מיצוי גדולה, ונרשמה ללימודי פילוסופיה. בחיים לא תאמינו מה יצא - סדרה דוקומנטרית על טרנד הקבלה |
|
|
|
 | דפדף בברנז'ה |  | |
פוריה גל, פרומו
11/2/2005 11:06 |
|
|
|
|
|
|
|
אושרת קוטלר היא האישה הראשונה בטלוויזיה שהפכה לשלוש נקודות בשם של תוכנית, כשהיא מותירה אחריה ואקום גדול ב"שש עם", מנחים זמניים ומתחלפים כמו ביצי קוקייה, עד שרק לאחרונה נמצא לה מגיש קבוע.
אחרי קריירה של 13 שנה, שהחלה בערוץ 2 הניסיוני ועברה משם למגוון תפקידים בחברת החדשות - החל מכתבת לענייני תרבות ועד להגשת מהדורות חדשות, הגשת "פגוש את העיתונות", והתחנה הסופית ב"שש עם" - עזבה קוטלר את חברת החדשות והתמסרה בעיקר לעצמה. לא עוד ראיונות אמפתיים עם ניצולי אסונות, פיגועים, קיר מתמוטט או דליפת גז. הכתבת הנמרצת, שזכורה תמונתה עטופה בצ'אדור שחור ומראיינת את השיח' אחמד יאסין, נטשה את האקטואליה לטובת תחומים עם מעט יותר מבע ופנאי.
לפני תשעה חודשים היא אמרה "איני יכולה עוד", ממש כמו בגין בשעתו, אחזה במקל הטיולים המטאפורי, והתייצבה בפתח החוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב. היא פרגנה לעצמה ימים נטולי אקטואליה, חיפוש עצמי ופתיחת הראש לכל מה שבא, פריווילגיה שרבים חולמים עליה, אבל לא לעתים קרובות מממשים.
לאות מחאה היא אפילו הפסיקה להתאפר: "שמונה חודשים לא התאפרתי, גם לא בערב, זו היתה
המחאה הפרטית שלי נגד כמויות המייק-אפ שמרחו עליי בימיי בחברת החדשות. וגם הלבוש, סוף סוף אני יכולה להתלבש כמו שאני באמת מתלבשת, בלי כל הז'קטים המגוחכים האלה. זה היה די מנדנד, למרות שגם לזה התרגלתי".
והנה זה קרה: אושרת קוטלר מעלה סדרה דוקומנטרית ב"קשת", "הקבלה החדשה", שלושה פרקי מסע בנבכי הקבלה החדשה וזרמיה. התוכנית מתבססת על הנתון המדהים, שלמעלה מחצי מיליון ישראלים עוסקים או נחשפים לקבלה בדרך זו או אחרת. המסע מתחיל בביקור במרכז לקבלה - כן, ההוא של מדונה. בפרק השני היא בוחנת קבוצות קטנות ועצמאיות של לימודי קבלה, למשל קבוצת "בני ברוך", הכוללת את ארקדי דוכין ואת השחקן סשה דמידוב, וקבוצת "המקום" האלטרנטיבית, שלומדת קבלה במצוקי דרגות. בפרק השלישי היא עוסקת בגילויי הקבלה המסורתית, כל מיני צדיקים ומקובלים מדרום הארץ, ועושה טבילת אש בבריכת הקבלה העממית.
הנה לפנינו תוכנית מכרזית לעילא ולעילא, שמגישה את הקומפוט המושלם: גם כזה שיעורר צקצוק שפתיים מרוצה אצל ניסן שריפי, אבל גם מעוררת סקרנות וחושפת תופעות שאלמלא המכרז היו זוכות בעיקר לכתבת צבע אזוטרית של חמש דקות באולפן שישי, ולא יותר.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
"עד פה הגיע לי המצב"
|
|
|
 |
|
|
|
"ברור שהמכרז עזר פה", היא אומרת. "ערוץ 2 עבר דרך ארוכה וזה עניין של התפתחות. אם הייתי באה לזכייניות לפני שלוש-ארבע שנים ומציעה להן לעשות תוכנית על רוחניות, אני לא חושבת שמישהו היה מתייחס לזה ברצינות. עכשיו היתה לזה אוזן קשבת. אני מקווה שזה לא ישתנה. לי, באופן כללי, בכלל לא קשה עם כל הטלוויזיה המכרזית הזאת. למרות שאני חייבת להודות שאני בקושי רואה טלוויזיה".
- דרוש המון אומץ לקום ולעזוב משרה בכירה.
"זה משהו שמצטבר. ברגע שאתה מרגיש שאתה קם בבוקר ורע לך, וזה לא קורה פעם בחודש אלא יום אחרי יום, עד שזה נהיה מצב קבוע, אתה מחליט לעשות מעשה. תמיד היה לי ברור שאני לא חיה בשביל שיהיה לי רע. זה היה 'המצב'. כבר אי אפשר היה לדבר על המצב, עד פה הגיע לי המצב. חברים שלי כבר ידעו שלא מגיעים לשבת במקום ביום שישי ומדברים על המצב. הייתי צריכה להסתכל למקום אחר, ובחדשות אתה מסתכל כל הזמן לאותו מקום. אז נכון שזו פריזמה נורא רחבה, אבל יש גם דברים אחרים בעולם, והנה אני מסתכלת עליהם עכשיו. עניין זה גורם מפתח אצלי. אני לא מבינה איך אנשים יכולים לעבוד 30 ו-40 שנה באותו מקום עבודה. יש לי אמא כזאת, שתהיה בריאה, בכירה בענף הביטוח, 45 שנה באותו מקצוע. והיא גילתה את עצמה מחדש כשהיא יצאה לפנסיה. אבל אני לא רוצה לגלות את החיים בגיל 65".
- כשיושבים מולך רואים אישה קרת רוח, מתנסחת בבהירות. ולעומת זאת ב"שש עם" נאלצת להתמודד על בסיס יומי עם כל טרגדיות העולם. זה לא היה קשה לייצר כמויות של אמפתיה כל יום מחדש?
"מה שהיה קשה זה לא לייצר אמפתיה אלא לבלום אותה. כמגישה של תוכנית אקטואליה, המאבק שלי היה כנגד הנטייה הטבעית שלי להפגין אמפתיה. כי זה נראה לי לא מקצועי. במשך השנים למדתי, כמו הרבה נשים אחרות בתקשורת, פחות לשחק משחק אלא יותר להביא את עצמי ולהיות אמיתית. להרבה אנשים היה קשה לעכל אותי בגלל זה, כי פעם הייתי כזאת ופעם כזאת".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הפעם הראשונה שלי
|
|
|
|
|
|
|
- מה שבר אותך? את יכולה לחשוב על איזה רגע שבו אמרת די?
"בפעם הראשונה שתפסתי את עצמי בוכה בשידור, הבנתי שזהו. מבחינתי נפל דבר. היה צריך לעצור וללכת להתארגן מחוץ למסך. זו היתה תוכנית יום הזיכרון ב-2003. הבעיה היא עם הקור והאסרטיביות המקצועית שנדרשים מאישה-מגישה בחברה כל כך גברית-מיליטנטית, ואפילו אלימה. האסרטיביות היא דבר הכרחי אם את רוצה לשרוד כעיתונאית, את חייבת לעטות על עצמך את הקשיחות הזאת. אז נכון שזה קיים בי, אבל יש בי גם את הצד השני, ומול המצלמה זה מאבק נורא קשה לשמור על האיזון הנכון. זאת עבודה שוחקת נפשית. כשהרגשתי שאני לא יכולה יותר לעצור את האמפתיה, הבנתי שאני חייבת לעצור את עצמי ולקחת פסק זמן ארוך".
- יש גבול לכמות הטרגדיות האנושיות שאדם יכול להכיל?
"מצד אחד טרגדיות, ומצד שני תסכול על זה שאין שום מוצא מהטרגדיה, מה 'מצב'. בניגוד לכל מה שנוהגים לחשוב על טלוויזיה, גם כשכבר היתה לי אג'נדה, אתה מבין שהיכולת שלך לשנות דברים היא כמעט אפסית. אתה יכול לעזור רק בקטן, לאנשים בודדים. ההשפעה של התקשורת היא מזערית. הבאתי מקרים קשים אליי כדי לעזור רק בדברים נקודתיים, אבל כמה אפשר לשמוע את אותן תשובות כל הזמן. זה כבר נהיה פאתטי. יש עיתונאים שהכיוון נורא ברור להם, ויש להם עמדה נורא מוצקה על מה שצריך לעשות. אבל אני חייבת להגיד שבכל הסבך הפוליטי-בטחוני-חברתי אין לי תשובות חד-משמעיות".
- ובסוגיית המגישות הבלונדיניות? נעשו ניסיונות לבלנדד אותך במהלך הקריירה?
"אה, את מתכוונת לערוץ 10", היא צוחקת. "זה משעשע אותי. לפעמים אני באמת שמה לב שהן כולן בשטנץ מיקי. אם הן מרגישות יפות, והן ברובן כאלה, אז שיהיה להן לבריאות. באופן אישי תמיד היתה לי רתיעה מבלונד, אני אוהבת ברונטיות הרבה יותר. ובאמת, כל עניין המראה פחות עניין אותי. אף פעם לא חשבתי שיש פה הרבה מה לעשות, הייתי מסתכלת על עצמי במוניטור כמה דקות לפני השידור ואומרת, או-קיי, דוגמנית אני כבר לא אהיה, בואו נתקדם".
הכתבה המלאה מתפרסמת היום במוסף "פרומו" של "מעריב".
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
