 |
/images/archive/gallery/110/392.jpg מאיר שניצר.
צילום: נעם וינד  |
|
|
|
|
|
|
| ועדה שחבר בה פרופ' אסא כשר מציעה לבטל הלכה שיפוטית חשובה של בג"ץ, שצמצמה את סמכויות הצנזורה. שובה של הריאקציה |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"צנזורה זאת לא בושה", פסק לפני חמישה שבועות פרופ' אסא כשר, בעדות בפני ועדת החוקה של הכנסת, שנחשפה לפני ימים אחדים בעיתון "הארץ". ומשום שצנזורה במאה ה-21 אינה מביישת עוד את בעליה, מציע כשר לחוקק חוק חדש, שיבטל את הוראת בג"ץ משנת 89', שצמצמה את סמכותו ושיקול דעתו של הצנזור הצבאי, בכל הקשור לפסילת דיווח עיתונאי לגיטימי.
כשר לא התייצב סתם ככה בפני ועדת החוקה. הוא הגיע לכנסת כחבר בוועדת בדיקה לנושא מערכת היחסים בין העיתונות לצנזורה, שמונתה מטעם שלטונות צה"ל, דווקא הם, וחברים בה גם השופט בדימוס אליהו וינוגרד ופרופ' גבריאלה שלו.
מסקנות הביניים של ועדה זו, גורסות שינוי מהותי, באמצעות חוק עוקף בג"ץ, שפסק בינואר 89' כי "ביטחון אינו מטרה העומדת בפני עצמה. ביטחון הוא אמצעי. המטרה היא המשטר הדמוקרטי, שהוא
משטר העם המגשים את חירויות הפרט. בין חירויות אלה תופסת מקום נכבד חירות הביטוי". ניסוח צלול, שאפילו התוספת הראשונה לחוקה האמריקנית, יכולה היתה להתהדר בו.
על מנת להבין את מקור התסכול הצה"לי, שהוביל לכינונה של הוועדה הזו, יש לחזור לעתירה לבג"ץ כנגד הצנזור הצבאי, שהוגשה מטעם עיתון "העיר" (אשר הוגשה על ידיי כעורך העיתון באותם ימים) בדצמבר 88'. זאת , בשל פסילה חוזרת ונשנית של כתבה שעסקה בסיום תפקידו של נחום אדמוני, ראש המוסד באותה העת.
הצנזור סבר שפרסום הכתבה יזיק לביטחון המדינה ועלול לסכן את חיי אדמוני ואילו בג"ץ, בהחלטה שמכונה מאז בז'רגון המשפטי "הלכת שניצר", קבע את היפוכם של הדברים, אישר את הפרסום ובכך נפתחה הדרך לעידן של עיתונות משוחררת ומתאימה הרבה יותר לעידן האינטרנט ואוטוסטרדת המידע.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
להשיב עטרה צנזוריאלית ליושנה
|
|
|
 |
|
|
|
והנה מגיע כעת אקדמאי מצפוני, מחבר סדרתי של קודים אתיים, ופורש הצעה ריאקציונית שנועדה להשיב עטרה צנזוריאלית ליושנה. מלכתחילה היה מקום לתמוה על מקור סמכותה של הוועדה - הצנזורה הצבאית שלעולם תרצה להרחיב תחומיה, ועל הרכבה האישי. בראשה השופט וינוגרד, ששמו נודע ברבים בעקבות פסיקתו בפרשת "הגביר", שפסלה מטעמי צנזורה ספר מאת העיתונאי אריה אבנרי, על אודות עסקיו של ח"כ אברהם שפירא, שהיה ממנהיגי אגודת ישראל. מיותר כמעט להוסיף שבג"ץ הפך על פניה את פסיקת וינוגרד.
גם לפרופ' כשר יש לא מעט כנגד התנהלותה של העיתונות החופשית, ולראיה אותם משפטי לשון הרע שניהל. פרופ' שלו, ידועה בעיקר כמומחית בדיני חוזים. עם כינונה היו שכינו אותה "ועדה עם תוצאה ידועה מראש". פרופ' זאב סגל, למשל, שבספרו "חופש העיתונות" מנתח על פני 40 עמודים את המהפכה התקשורתית שהולידה "הלכת שניצר", סירב להופיע בפני ועדה זו.
במגרשו הביתי, באוזני הח"כים שלא נודעו דווקא כאוהדים מושבעים של בית המשפט העליון, מנמק כשר את ההכרח בחקיקת חוק עוקף בג"ץ, בריבוי צווי איסור פרסום, שנפוצו מאז נכנסה לתוקפה החלטת בג"ץ מ-89'.
יש להודות, נימוק עקמומי משהו. במקום ללכת עם הקדמה ולשנות את הטקטיקה המשפטית, שכיום מציבה שופטים של בית משפט השלום - כאלה שאינם אמורים כלל לדון בנושאי ביטחון - בעמדה של פוסקים בנושאי איסור פרסום עיתונאי, מעדיפה הוועדה את הגישה הריאקציונית, את החזרה לעבר המכוער.
בלשון הקלישאה אפשר לומר: לשפוך את התינוק עם המים; בשפת המעשה המוכרת יותר, ניתן להשוות זאת להטלת פצצה במשקל טון על שכונת מגורים, רק כדי לחסל מפגע בודד.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | מבקר סרטים ("כל העיר", "העיר", "הארץ", "קול ישראל", "מעריב") ועורך ("העיר", "מוסף הארץ"). שימש במשך שמונה שנים כמבקר הטלוויזיה של "מעריב". ספרו "הקולנוע הישראלי" הוא הלקסיקון המקיף ביותר על סרטים ישראליים | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
