 |
/images/archive/gallery/274/931.jpg רונאל פישר.
צילום: אריק סולטן  |
|
|
|
|
| הוא מגמגם והוא מגיש את "עשרת הדיברות", סדרת הדגל המכרזית החדשה של קשת. כאן בדיוק נגמר הדמיון למשה רבנו. רונאל פישר, התחקירן המהולל והמשפטן המשגשג, מתוודה שלא הוטרד אף פעם מ"זכות הציבור לדעת" אלא מעניינים חשובים בהרבה, כמו מי יממן את הסלון החדש לאשתו. רון מיברג, האיש שהמציא את פישר, מראיין את התלמיד |
|
|
|
 | דפדף בברנז'ה |  | |
רון מיברג, ''סופשבוע''
18/3/2005 10:09 |
|
|
|
|
|
|
|
אם תזכה קשת במכרז על ערוץ 2 ייאלצו אורי שנער הנשיא ואבי ניר המנכ"ל, להכניס שינוי דרסטי בשגרת יומם. מדי בוקר יזדרזו השניים לשיכון ל', יעלו במעלית, ידפקו בדלת, יאמרו "בוקר טוב" למיכל פישר, מנהלת בית ספר "אורנים" ברמת השרון, יפרעו בחיבה את תלתליהם הזהובים של טלי ועומרי, יסחטו מיץ תפוזים טרי ואת כוס הנספרסו הראשונה של הבוקר (קרואסונים הם יאספו מ"לחמים" ברחוב החשמונאים) ויישאו את מגש הכבודה אל מיטתו של רונאל פישר.
אם ישעו להמלצתי החמה, הם ימתינו עד שפישר יסיים את הטואלט של הבוקר, יעלה על חליפה, שעון ועט נובע, יישאו אותו על כפיים אל הב-מ-וו ויניחו אותו בזרועות נהגו.
ומדוע אני מתערב בסדר היום
של אנשים ריבוניים כניר ושנער? משום ש"עשרת הדיברות", הסדרה שמוביל רונאל פישר בקשת, שעלתה לשידור ביום שני השבוע בהמולה שאינה שונה מהספקטקל שליווה את ירידתו של משה רבנו עם לוחות הברית מהר סיני, היא אותו מוצר טלוויזיוני נחשק, חמקמק ולעתים בלתי מושג, שנוצק, נוצר ועוצב בשטאנץ התפישה הרב תרבותית, פריפריאלית, מסורתית ורוויית היידישקייט של דרישות המכרז.
מכל התעלולים הנכלוליים, פתיחת הרגליים, החנופה למולך והניסיון לפצח את הקוד הגנטי של חברי מועצת הרשות השנייה, שנערכו בחודשים האחרונים כדי לשתות מהגביע הקדוש, "עשרת הדיברות" (מפיק: עמי אמיר, במאי: יורם זק) היא יצור הכלאיים המכרזי ביותר שחלף בשמינו.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
מי המציא את פישר
|
|
|
 |
|
|
|
קשת לא המציאה את פישר. את הקרדיט הזה אני שומר לעצמי (באישורו של פישר, כמובן). אני מתבונן בפישר כמעט 20 שנה. עבדנו לא מעט ביחד, בעיתונות ובטלוויזיה. הוא תמיד הקפיד לתת לי כבוד, הערכה ובכירות, אבל מהיום שבו התעקש ליירט אותי במסדרון "חדשות" ולהביע את הוקרתו, לצד מה שהוא כינה "קנאתו", בנסיבות קיומי המזליסטיות, ידעתי שאין לי את הזכות להתענג מטפטוף חלת הדבש שהניח על ראשי. איפה שההיסטוריה וזרימת האירועים הישראלית משכיחות את פועלם של עיתונאים שלא דפקו לחיים את הצורה, רונאל פישר, בנם של הורים קשי יום יוצאי שואה ויליד פתח תקווה, שלח יד לגרון.
הוא מנע את מינויו של עמוס גלבוע למפקד גל"צ; דובב את יצחק רבין על התמוטטות67' והתגנב לחוג האינטימי של החוזרים בתשובה של הרב אורי זוהר; אינך יכול להחזיק ביד קרטון של חלב עמיד מבלי לזכור שפישר מצא בו סיליקון; אינך יכול לראות את פרופ' רחמילביץ' בטלוויזיה מבלי להיזכר בצער במותה של דסי רבינוביץ', נערה חולת סרטן שרחמילביץ' חדל לטפל בה; אינך יכול להתמודד עם קליטתם הקלוקלת של האתיופים מבלי להרהר במעשה הנפשע של שפיכת תרומות הדם שנתנו משום שנחשדו כנשאי איידס.
כאשר הכשיר "המוסף" בערוץ 8 (שלמגינת לבי משודרים פרקיו המעטים עד היום בלולאת שידור נצחית שהיא הדבר הקרוב ביותר לפרפטואום-מובילה תקשורתית) את פגם הגמגום שלו ופישר זכה בהערכתן של ביקורות טלוויזיה מפרגנות עד זרא, היתה זאת שאלה של זמן עד שמישהו משחקני הטלוויזיה האמיתיים בארץ יפנה אליו בהצעה שאי אפשר לסרב לה.
בד בבד עם השקתו הטלוויזיונית, סיים פישר בהצטיינות לימודי משפטים, הצטרף למשרד עורכי הדין של אחיו ופרש ממנו בשל חילוקי דעות מקצועיים: גדעון, האח הבכור, סירב להניח לרונאל לעסוק בפלילים. פישר חצה את האיילון, שכר משרדים בקומה ה-17 של בית "גיבור ספורט" בבורסה ברמת גן ומיד התפנה להציל את יעקב העליון אחרי שרעייתו יעל התאבדה בקפיצה מחלון דירתם.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
בין ניאנדרתליות למצח
|
|
|
|
|
|
|
את ההתמודדות עם "עשרת הדיברות" כמוצר טלוויזיוני אשאיר למבקרים. הם החלו לומר את דברם השבוע. אינני מתכוון לנחש אותם רטרואקטיבית. בפרקים שראיתי לא איבד פישר מחינו ומהקסם המסוים של נוכחותו על המסך. יחסית ל"המבקרים", הוא מתון, שקול וממלכתי יותר, כמתבקש ממי שנבחר לשמש כאיל הניגוח שיפרוץ את חומת המכרז עבור קשת. הגוון הזליגי של אישיותו, יכולתו להתעלק על כל סיטואציה, למצוץ כל מצב ולשכנע את בני שיחו כי ינקו מאותה פטמה עצמה, הם התכונות הממקמות את פישר בנישה הדמיונית שבין דודו טופז לקובי מידן ובין יאיר לפיד לארי שביט.
קשת כה חרמנית על "עשרת הדיברות", שבסופו של כל פרק בן כ-40 דקות בהשתתפות פישר היא שיבצה דיון אולפן בדיבר הערב בהנחיית ארי שביט. אין כל מפגש אפשרי ונראה לעין בין פישר, שיש לו לא מעט תכונות ניאנדרתליות, ובין שביט שכולו מצח. פישר גם לא מעוניין בחיבור. חוץ מעריכת דין, הוא ראש קטן. מקבל תדריך. סר למרות הבמאי והמפיק. עושה מה שאומרים לו. יושב בוואן עם הצוות ולא בב-מ-וו, אוכל את הכריכים היבשים של יום הצילומים ומוחא איתם כפיים בעוז בשירת "הבאנו שלום עליכם", כמו הברווזים של דודו גבע ז"ל בדרך למשחטה.
מי שחפץ בהצצה מתחת למכסה המנוע של קשת, כדאי שיידע כי בינתיים צולמו חמישה מתוך 11 פרקי הסדרה (יהיה דיבר 11). מכיוון שכל פרק מחייב ארבעה ימי צילום, הדעת נותנת שקשת תירה את הדיברות שיש לה במחסנית, לתפארת שקלאר, ואחרי ההכרזה על הזוכים. המבול.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
סלון תמורת סיליקון
|
|
|
|
|
|
|
לכמה מעשרת הדיברות אתה מחובר באמת?
"אף לא לאחד מהם. אני כמובן לא רוצח ולא גנב. החיבור שלי לדיברות הוא חיבור מוסרי. לא מוסר ציבורי אלא פרטי. אני מגיע לכינוס גדול של סטודנטים למשפט ולתקשורת באוניברסיטה. יושב פאנל של פרופסורים, מומחים ואנשים נשואי פנים ומזמינים גם את הפרֵח, כפי שאתה נוהג לכנות אותי, הניאנדרתל. . .".
פרא אציל.
"אני יושב שם והקהל לא מוותר לי. אומרים: כל הפרופסורים המכובדים כבודם במקומו מונח, אבל אנחנו רוצים תשובה מעו"ד פישר. תגיד לנו בבקשה, איך חשפת את הסיליקון בחלב של תנובה ואת פרשת הדם האתיופי ואז עזבת את העיתונות ואת זכות הציבור לדעת והפקרת אותנו? ואז אני מחליט לחשוף פן קטן מהייסורים שלי בתחום המוסר. אני אומר להם: 'הסיבה היחידה שאתם יודעים שהיה סיליקון בחלב היא משום שרעייתי זרקה אותי מהמיטה ואמרה לי שהיא רוצה ריהוט חדש לסלון. הלכתי לעופר נמרודי ואמרתי לו שאני צריך עשרת אלפים דולר, כי אשתי בחרה סלון ב'הביטאט'. הכי יקר. אז הוא אמר לי: 'אתה רוצה עשרת אלפים דולר? אין בעיה. תביא סיפור גדול'. אז הלכתי והבאתי. מה זה קשור אליכם? ".
לא הציק לך שהם שתו סיליקון?
"מאוד היה אכפת לי, אבל עשיתי את זה כדי לקנות סלון לאשתי".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
איש הפיל
|
|
|
|
|
|
|
לא קמת בוקר אחד ואמרת, "דחוף לי לעשות סדרה על עשרת הדיברות".
" אתה צודק לחלוטין. הסדרה אינה שלי. לא אני יזמתי את הרעיון. אני לא הלכתי לטלוויזיה. לא רציתי להיות בטלוויזיה. אני לא קובע את התכנים שלה ואת מי אני מראיין. המפיק עמי אמיר ומנכ"ל קשת אבי ניר באו עם הרעיון ואמרו: 'אנחנו רוצים שאתה תעשה את זה'. אחד הדברים שמציקים לי וגם שאלו אותי את זה, למה אתה? כדי להוביל סדרה שאפתנית על עשרת הדיברות, לא פחות, צריך קצת כישורים. את העובדה שאתה מגמגם כמו משה רבנו שהוריד את לוחות הברית מהר סיני, איש לא ייקח ממך. אבל מה עוד יש לך? עניתי אמת. זו טעות גדולה שבחרו בי".
ההתחבטות הפומבית שלך עם הגמגום, הצורך שלך לשווק פגם דיבור מולד כנכות מגבילה למרות הישגיך, לא הגיע הזמן לרדת מזה? כל פעם שאתה מגיע בסדרה לפסיכולוגית איריס רייצס, מאוד דחוף לך להתוודות ולהניח על השולחן את העובדה שאתה מגמגם. סו פאקינג ווט? מה התועלת בדיון הזה בגמגום מטעמך וביוזמתך?
"זו בעיה שלי. זו לא בעיה שלך ולא של הפסיכולוגית וזו לא בעיה של הטלוויזיה. משעשע אותי הרעיון שמוכנים לשלם לי כדי לגמגם על המסך. מתעסקים כאן עם פריק. לאורי שנער אמרתי את זה כך: כשאני חוזר הביתה מיום צילומים, בשיח האינטימי שלי עם עצמי, אני מרגיש כמו איש הפיל. אני מרגיש כמו אדם ששמים אותו בכלוב בקרקס. יש ליצן, פיל, אריה ולוליין. אצלי פותחים את הפרגוד ורואים איש שנראה כמו פיל. לשאול אותי למה אתה עוסק בזה? זה אני, רון. זה פצע שאי אפשר למחוק בשום צורה".
כשעזבת את "מעריב"הכרזת שאתה עוזב את עולם התקשורת. טלוויזיה, בפעם האחרונה ששמעתי, היא תקשורת.
"אני מוכן להיהרג על זה שהעיתונות זה פרק שתם ונשלם ושלא אחזור אליו לעולם. אין שום הצעה, מפתה ככל שלא תהיה, שתחזיר אותי לעיתונות. מה זה בכל זאת'עשרת הדיברות'? מה הן ההופעות שלי ב'בולדוזר'? אתה רוצה, תקרא לזה תחביב, אבל לא תגרור אותי לעשייה עיתונאית. אני לא שם ואני לא רוצה להיות שם".
גם אם אני קונה את ההפרדה השרירותית בין עיתונות לטלוויזיה, מה גם שאתה לא משתתף בתחרות דוגמניות, אתה עדיין מרוח על המסך בגדול. אתה בטלוויזיה כדי לעשות לך קליינטים בעריכת דין?
"ככל שזה נוגע לעריכת דין, הקליינט הישראלי הממוצע בא מפה לאוזן, בא מהצלחתך בעבודה ומהרצינות שלך. הוא לא בא אליך כי כתבו עליך בעיתון והוא לא בא אליך כי ראה אותך בטלוויזיה. מה עוד שבינינו, לא הייתי אנונימי לפני כן. לא הייתי צריך סדרה בטלוויזיה כדי שכשיזכירו את שמי יידעו במי מדובר. יכול להיות שאני פוגע בעצמי ככל שזה נוגע למקצוע שלי".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
צ'ה ואני
|
|
|
|
|
|
|
אתה בוכה בסדרה. זה אותנטי ומתוך סערת רגשות של הרגע או שזה משהו שמחרמן את עמי אמיר ואבי ניר ואתה נותן להם את זה?
"אני מייחל לכך שיכול הייתי לבכות כשמורים לי, אבל אני לא יודע לשחק. אני בוכה כמו שייקספיר. כשצובטים אותי כואב לי".
תכחיש את התזה הבאה: עשור עיתונות, עשור משפטנות והעשור הבא: פוליטיקה.
"ומה אני אעשה שם?".
חבר כנסת, שר. השמים הם הגבול.
"אני מאוד לא מחובר באישיות שלי למקום שנקרא 'ציבוריות'. אני לא יכול לומר משפט כמו 'כיצד ההתנתקות תשפיע על כלכלת ישראל'. זה לא מעניין אותי. לא ההתנתקות ולא הכלכלה".
מה תעשה עוד עשר שנים? אני לא רואה אותך יושב אצל לונדון וקירשנבאום ונותן חוות דעת משפטית.
"ואני שואל, למה לא? בוא נלך למקום הכי נקי. בכל העניינים שחשובים אין לי דעה. מה אני אמכור לאנשים? אני יכול למכור אהבה וחום, אבל זה לא מספיק כדי להיות שר".
אני זוכר שהיתה תלויה תמונה של צ'ה גווארה במשרד שלך ב"מעריב". אם היית חי לפני 40 שנה, היית מצטרף לצ'ה בבוליביה; היום הסי-איי-אי היו שולחים אותך לחסל אותו.
"אתה טועה בגדול. תעשה מהפכה ותראה מי יעמוד שם".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הכתבה המלאה מתפרסמת היום במוסף "סופשבוע" של "מעריב".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
| |
|
|
|
