שולחן ערוך: החדשה של עומר מילר
עומר מילר מצליח להבריק גם ב"שולחן", והופך לאלוף ישראל הרשמי בטוויסטים
ביצת שניצל של מסעדת שולחן דן פרץ
סופרים חוששים מתסמונת הספר השני, אמנים רועדים מפני תסמונת הדיסק השני. ושפים? האם גם ביציהם משקשקות כשהם פותחים את המסעדה השנייה שלהם? עומר מילר עומד בפני צומת מילר: אחרי "חדר האוכל" עטורת השבחים, שזכתה בעיתון זה בתואר "המסעדה הטובה ביותר בתל אביב" שנתיים ברציפות, הוא פותח את "שולחן", מסעדת מטבח ישראלי חדשני, ומסתכן בהכתמת שמו הטוב.
וכי כיצד ניתן להגיע שוב לרמות דיוק ויצירתיות כאלה שאפיינו את "חדר האוכל"? במה עוד ניתן לחדש? למה לא לעשות זאת במסגרת "חדר האוכל"? עד כמה הציפיות הגבוהות עלולות להיות בעוכרי מילר? ובכלל, האם הסיכון להפסיד את המכנסיים לא גדול לאין ערוך מהסיכוי להפתיע שוב?
ובכן, החדשות הטובות הן ש"שולחן" לא עושה פדיחות לבעליה. מי שמצפה לשמוע שיש גם חדשות רעות עלול להתאכזב. "שולחן" היא המשך ישיר ל"חדר האוכל", ומילר מוכיח שוב שהוא אלוף ישראל בטוויסטים. מרענן, חדשני וטעים. טעים מאוד.
אבל יש גם "אבל". הוא "אבל" קטן, אך ראוי לשים אותו על השולחן של "שולחן" ולגמור איתו מהר. קוראים לזה האובר-ישראליות של עומר מילר, פשטותה של הדוגריות, מעין תחושה מתריסה של "זה מה יש, תתמודדו עם זה". ב"חדר האוכל" אלה הספסלים הלא נוחים שמחליפים את מקומם של הכיסאות המרופדים, וכאן זהו תפריט הספיישל שמוגש כדף נייר A4, כתוב בכתב יד של ילד בכיתה ג' ומצולם במכונת צילום. למה לא לכבד את הסועדים שמשלמים כסף לא מועט ולהשקיע קצת יותר? דווקא, להכעיס, כי זה עומר מילר ומותר לו.
גם הצמדת השולחנות לחלונות השקופים הופכת את הסעודה האינטימית לסוג של ארוחה להמונים בכיכוב העוברים ושבים ברחוב רוטשילד. הם כל כך קרובים לסועדים, עיניהם חודרות לתוככי הצלחות - ממש הושט יד וגע בם - שהם מעקרים כל תחושת התנתקות. במסעדה השלישית של מילר, בעזרת השם, נרצה לראותו משמש כשף של מקום רומנטי, חצי מפונפן, מקושט בווילונות תחרה ובמפות לבנות וברקע אדית פיאף.
דג דניס עם מולים בשולחן של עומר מילר דן פרץ
התפריט כאן מגרה חושים, ובכל מנה יש טוויסט מסקרן. זה מצליח בסיגר ים (32 שקל) - בצק פילו אפוי (ולא מטוגן) המצופה סילאן מתקתק ותוכו דג מוסר ים (32 שקל); זה מפתיע במנה פשוטה ובסיסית כמו סלק אפוי במלח (28 שקל), שבה העשבים, ובהם נענע ובצל ירוק, הופכים את הצלחת לאטרקטיבית וממכרת; ודווקא ביצת השניצל (28 שקל), המסקרנת מכולן, הופכת למנה אנמית: הביצה מצופה בפירורי פנקו ונותרה עלומה - אכן, תעלומה - אולם טעמה כטעם ביצה ותו לא. גבינת פטה, ירק מסעיר או תיבול דומיננטי יותר היו הופכים אותה לאחת המנות הראשונות האהובות בעיר.
העיקריות שטעמנו מסעירות, לא פחות: סוכריות הדלעת (62 שקל), כהמלצת המלצרית, הפתיעה בעדינותה. למעשה זה רביולי, המוכן במקום (כמו יתר הפסטות פה), ממולא דלעת וריקוטה ומשכשך ברוטב חמאת מרווה, בטטות לבנות, כרישה ופרמזן. עמיתנו לארוחה בחר בדג דניס על הגריל, מלווה בחלב שקדים, תפוחי אדמה צעירים, כמות נדיבה של מולים ועירית (108 שקל). הקינוחים אכזבו מעט. כשהמלצר סיפר שהקינוח המומלץ הוא תותים טריים בקצפת, אולי היינו צריכים להבין לבד ופשוט ללכת לקנח בגלידה ב"אייסברג". בכל מקרה, עוד נשוב.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב
נא להמתין לטעינת התגובות
