GUILT
נטלי קריסקאוצקי סטודנטית לעיצוב במחלקה לעיצוב פנים ב-HIT מכון טכנולוגי חולון, מנהלת כל חייה מערכת יחסים מורכבת ומלאת רגשות אשם עם אוכל ולכן החליטה להקדיש את פרוייקט הגמר שלה לנושא המורכב
בעידן שבו דוגמניות העל מכתיבות את מודל היופי האידאלי, גורמות לנו לקנא בגוף החטוב והבטן השטוחה ומהוות מודל לחיקוי לנערות וגם לנשים בוגרות יותר שלוקחות מהן השראה מדיאטות אלו ואחרות או שגרות אימונים קורעות, זה לא סוד שרוב הנשים ביקורתיות כלפי עצמן וכלפי איך שהן נראות. רובן חושבות טוב טוב מה הן מכניסות לפה, ויש כאלו שמרגישות צורך להעניש את עצמן אחר כך במידה וחטאו.
גם אני מגדירה את עצמי כחלק מהסטטיסטיקה הזאת. מערכת היחסים בין הנאה מאוכל מצד אחד ורגשות האשמה מהצד השני, הוא נושא שקרוב ללבי מאוד ומהווה עבורי התמודדות יומיומית.
בערך עד גיל 15 שקלתי 15 קילו יותר וסבלתי מהפרעות אכילה כאלו ואחרות. אף פעם לא אהבתי את איך שאני נראית, ותמיד קינאתי בבנות עם הבטן השטוחה והגוף המעוצב. הייתי חסרת בטחון באופן קיצוני, דבר שליווה אותי עד ממש לפני כמה שנים והשפיע על מי שאני.
אוכל תמיד היה הדבר שמנחם אותי והרגיע אותי במשברים. אם הייתי עצבנית, עצובה או ריחמתי על עצמי תמיד אמרתי לעצמי "הכל בסדר, תאכלי שוקולד וזה יעבור לך, מגיע לך", וזה לא היה מסתכם בשתיים-שלוש קוביות, אלא לפעמים גם בחפיסה שלמה. לא היו לי גבולות והייתי אוכלת ואוכלת עד שהייתי מרגישה רע - פיזית ונפשית.
כשקיבלתי את ההחלטה שאני רוצה לרזות, זה היה כרוך בוויתור על מאכלים שאהבתי, במיוחד מתוקים, ואכילה מסודרת ובריאה יותר, וכניסה לשגרת אימונים בחדר כושר של לפחות 5-6 פעמים בשבוע. בהתחלה, היה לי מאוד קשה, לא ידעתי איך לשלב ולאזן בין מה שמותר ומה שאסור לי לאכול. אם הייתי מרשה לעצמי לפעמים לחטוא באכילת משהו מתוק, הייתי נשברת. הגוף שלי התקשה להתמודד עם התהליך. אני חושבת שהשנה הראשונה הייתה הקשה ביותר בשבילי. כל פעם שהרגשתי שאכלתי משהו שאני לא אמורה או יותר מדי ממנו הייתי קורעת את עצמי על ההליכון בחדר כושר וממש "מענישה את עצמי".
עם הזמן רזיתי ולמדתי איך לאזן בין הדברים, ולמרות שעדין אני מנסה ללמוד לקבל את עצמי כמו שאני, תמיד מהדהד אצלי הנושא הזה בראש, ורוב האנשים לא מבינים למה בכלל אני כל כך קשוחה עם עצמי.
כשהתחלתי לחשוב על הנושא לפרויקט הגמר שלי, לא היה לי ספק שאני רוצה לעשות משהו שקשור באוכל מצד אחד ובקונפליקט התמידי הזה בין הנאה מאוכל לרגשות אשמה. היה לי חשוב מאוד ליצור פרויקט קונספטואלי לצד תודעתי ולהעלות את המודעות של האנשים על נזקי הסוכר.
לפרויקט שלי קוראים GUILT, יצרתי סדרה של אובייקטים זמניים העוסקים במערכת היחסים המורכבת בין אוכל ורגשות אשמה, הנראים ככלי הגשה מזכוכית מנופחת בהשראת צמחים טורפים, אך בפועל עשויים מתערובת של סוכר לבן וסירופ תירס.
ההחלטה שלי להשתמש בחומר גלם שיודע להשתנות הייתה מתוך מחשבה שאני רוצה לייצר משהו שנוכח ונראה כמו זכוכית שהיא אחד מהחומרים העמידים ביותר בטבע, אך עם הזמן הולך ונעלם. הסוכר היה חומר הגלם הטוב ביותר לזה, כי הוא ההיפוך המוחלט של הזכוכית, בהתאם לרגשות השמחה והנחמה שמרגישים באותו הרגע נצחיים אך עם הזמן הולכים ונעלמים והופכים לרגשות אשמה.
ההשראה לפרויקט היו הצמחים הטורפים. בדומה לסוכר, שניהם מפתים באמצעות המראה, הטעם והריח שלהם וככה מפתים את הטרף, וברגע שלוכדים אותו הוא נעלם פנימה. לכן הגדרתי את הסוכר כ"הטורף חדש", הוא מפתה אותנו בכל מיני צבעים וצורות. בדומה לסם אפשר גם להתמכר אליו, ומהווה את אחד מגורמי הסיכון המשמעותיים ביותר למחלות לב, השמנה וסוכרת. ישנם בשוק ממתיקים מלאכותיים שמהווים תחליף זול יותר לסוכר אך בפועל מזיקים לא פחות ממנו. כמו סירופ התירס, שנשמע כדבר תמים אבל בפועל משמש את רוב תעשיות יצור המזון ומצוי במאכלים מתועשים ורבים אינם מודעים לקיומו. (גם האנשים שקוראים בקפידה את התוויות על גבי המוצרים, לא מבינים כמה שהוא מזיק).
היום אני יודעת להציב לעצמי גבולות ויודעת מתי לעצור ומבינה שזה בסדר מדי פעם ליהנות ולאכול דברים שעושים לי טוב לנפש. אך עדין לפעמים במצבי לחץ או חוסר מצב רוח אני נוטה ליפול, ואני יודעת שהקונפליקט הזה ילווה אותי לתמיד. בסופו של דבר הכול עניין של פרופורציה, לדעת לשים גבולות, לשמור על אורח חיים בריא ולאהוב ולקבל את עצמי כמו שאני.
****פרויקט הגמר של נטלי קריסקאוצקי הוא חלק מתערוכת הבוגרים של HIT במכון טכנולוגי חולון שנפתחה ב17/7 ותימשך עד 9/8
מנחה פרויקט גמר- גל גאון
קרדיט צילומים- מירי דוידוביץ
לעוד כתבות באתר אונלייף היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם