 |
|
|
|
|
העיקר האיפור |
|
|
|
|
למה דווקא בישראל, בה הדיכוי הפך לנורמה, הופעות הדראג נטולות כל משמעות פוליטית? |
|
|
|
|
|
|
|
|
לפני כחמש שנים, במרץ 2000 ליתר דיוק, הוקרן במסגרת פסטיבל הסרטים ההומו-לסבי השני בירושלים הסרט "פנטזיה – ארץ אחרת", סרטם של אבי הרשקוביץ ושרון חמו. במשך 52 דקות טעונות ומבדחות הציגו השניים דיוקן כפול על סמי ג'אבר ומיכאל שמעון, המוכרים יותר לקהילת הגייז בתל אביב של שנות התשעים, כליידי סמנתה וליידי כריס, צמד דראג קווינז מהגיהינום.
אבל שלא תטעו. "פנטזיה – ארץ אחרת" הוא לא סרט על דראג, עקבי פלטפורמה, המאבק של אדיר שטיינר או שירים נוסטלגיים של עדנה לב, אלא מסמך דוקומנטרי המאגד מספר רבדים של שאלת הזהות האישית בה עוסקים ישראלים רבים והומואים בפרט. יתרה מזאת, "פנטזיה - ארץ אחרת" היה בעיני שירת הברבור של הדראג כאקט פוליטי בישראל.
ג'אבר, פלשתינאי יליד יפו, ושמעון, מזרחי ובן המושב הדתי בני דרום, נתבעו, מעצם היותם אזרחי מדינת ישראל, לאמץ שלל זהויות משנה בחברה בה התודעה הקולקטיבית בנויה על שלילת האחר: האחר הפלשתינאי, האחר ההומואי, האחר המזרחי.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
בין מועדון הפאודר למחסום צה"ל
|
|
 |
|
|
במדינה כישראל, עובדות מערכות הדיכוי מסביב לשעון, הן במישור החברתי והן במישור הפוליטי. ברשותכם, אדלג על הפרק "מבעי – ביצוע מיגדריים ודראג" בספרה של ג'ודית באטלר "קוויר באופן ביקורתי" (הוצאת רסלינג), כדי לומר את הפשוט מכל: דראג הוא אקט פוליטי ביסודו. גבר הלובש בגדי נשים או אישה הלובשת בגדי גברים (דראג קינג), חותרים, מהרהרים ומערערים על גבולות המגדר והדיכוי המיני, כמו גם על מערכות דיכוי נוספות.
ודווקא פה, בישראל, כשהקרקע פורייה ליצירת תנועות נגד איתנות, מפחיד לגלות שחיצי הביקורת נעדרים מן התרבות, הספרות, האמנות והמוזיקה, ואפילו פעולת הדראג כאקט פוליטי, אבדה לטובת הדראג של ההומו בשמלה, פאה, איפור מטורף ותזמורת בצורת לצלילי האחיות קיילי ודני מינוג.
יש שיטענו כי דווקא הנורמטיביזציה שעבר הדראג והפיכתו לבידור קל ומקובל גם בחברה הסטרייטית (ע"ע "בנות פסיה" ותוכניות טלוויזיה כ"ג'וני"), מעיד על פתיחות הקהל בישראל וקבלת האחר. זאת כאמור, כשבמרחק שלושים דקות נסיעה ממועדון הפאודר בתל אביב, נשים כורעות ללדת במחסומים צה"ליים.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
ג'ודית באטלר. דראג הוא אקט פוליטי ביסודו
|
|
|
|
|
|
לאונן על תמונתו של ראש אכ"א
|
|
|
|
|
לפני כשנתיים וחצי, צפיתי במופע של פולה דיסאסטר וגלוריה ויאגרה במועדון הפנורמה בר בברלין, במסיבות החתרניות של "שאנטל האוס אוף שיים", שמאז עברו מספר גלגולים וכיום נחתו במועדון אפלולי מול אלכסנדרפלאץ.
דיסאסטר, דראגיסט מטורף ופנקיסט לעת מצוא, עלה על הבמה באיפור כבד ומדי חייל גרמני, ולצלילי מוזיקת פאנק גרמנית (די מלחיצה, אני חייב להודות) החל להתפשט כשהוא נותר באוברול רשת קרוע ועקבי סטילטו אימתניות.
יש שיראו באקט הזה וולגאריות מחרידה, אבל עדין לא נצפתה בישראל ולו דראגית אחת שתעלה במדי צה"ל לבמה ותשחרר קיטונות של בוז נגד הכיבוש למשל, או תאונן על תמונתו של ראש אכ"א, האלוף אלעזר שטרן.
מן הסתם זה גם לא יקרה. גם אי אלו ניסיונות מעטים להציג בערבי הגייז האלטרנטיביים שמתקיימים בתל אביב דראג פוליטי, התגלו בבוקרו של לילה, כלא יותר ממופעים חיוורים עם אג'נדה חלולה, שגם אם כבר יוצאת בוטה, נופלת על הפן הביצועי, שלא פחות חשוב.
האמת? אני לא בטוח אם יש תקווה, אבל לאחרונה יצא לי לשמוע שבעיר מסתובב מופע בשם "מופע האימים של העכברות ולאה גולדברג", שמוצג על ידי צמד בנים, שמגדירים את המופע כ"הכלאה של מולטימדיה, פוליטיקה, נכסי צאן ברזל של הספרות העברית ופסטיבל שירי ילדות". מי יודע, אולי נגלה שם מה באמת עשו האיילות בלילות. מה שבטוח, הן ודאי לא התחננו לדרינק חינם משירזי.
|
|
|
|
|
|
|  | | התקווה?
| /images/archive/gallery/290/013.jpg  | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| | | | דווקא פה, בישראל, כשהקרקע פורייה ליצירת תנועות נגד איתנות, מפחיד לגלות שחיצי הביקורת נעדרים מן התרבות, הספרות, האמנות והמוזיקה, ואפילו פעולת הדראג כאקט פוליטי, אבדה לטובת הדראג של ההומו בשמלה, פאה, איפור מטורף ותזמורת בצורת לצלילי האחיות קיילי ודני מינוג | | | | | | |
|
|
|
|
|
|
