 |
 |
|
|
|
|
| דרור בן-חור חושב שהנשיקה בין עופר שכטר ליהודה לוי ב"אלופה" איננה אקט של אהבה, גם לא של תשוקה. היא אקט של השפלה |
|
|
|
 | דפדף בגאווה |  |
|
דרור בן-חור
28/5/2006 13:40 |
|
|
|
|
|
|
|
הפרק האחרון של הדרמה היומית של HOT, "האלופה", ששודר ביום חמישי, הסתיים בשיאה של דרמה: נשיקה צרפתית לוהטת בין עופר שכטר ליהודה לוי. לכאורה, עוד רגע הסטורי של הטלנובלה העברית: נשיקה בין גברים בפריים טיים.
יהודה לוי כבר עשה את זה פעם, ב"יוסי וג'אגר" של איתן פוקס – סרט שהצליח לגרד את המיינסטרים ולהוריד לא-מעט דמעות מעיניהם של סטרייטים כשרים לחלוטין.
לעופר שכטר, ככל הידוע לי, אין ניסיון קודם בתחום. לפחות לא לאור הזרקורים. מכיוון שבמקרה זכור לי שבאחד הראיונות איתו שהתפרסמו בעבר הוא דיבר (או שמא התפאר?) על כך שיש לו אבר מין קטן, ייתכן שההומואים שבקרבנו לא צריכים להצטער על היעדר הניסיון הזה.
אבל הנשיקה הצרפתית הלוהטת ב"אלופה" איננה אקט של אהבה, גם לא של תשוקה. היא אקט של השפלה.
הסבר קצר לטובת הגולשים שטרם טעמו מפריה הממכר של "האלופה": עופר שכטר ויהודה לוי הם שחקנים באותה קבוצת כדורגל, "הכוח ירושלים", ומתקיימת ביניהם יריבות של זכרים-תרנגולים למי יש יותר גדול, כלומר מי יותר
דומיננטי במגרש. (סוגיית הכדורגל כזירה הומו-אירוטית תצטרך לחכות לדיון נפרד). יהודה לוי מטריף את שכטר, כשהוא מגלה לו שזיין את חברתו. שכטר רואה אדום בעיניים אבל אמרו לו שהתפרצות-זעם נוספת שלו תגרום לגירושו מהקבוצה. לפיכך הוא בוחר באסטרטגיה אחרת: נשיקה.
רק מכיוון שידיו כבולות – הוא יודע שאם יתנפל על לוי באגרופים הדבר יוביל לפיטוריו – הוא מתנפל בנשיקה.
נשיקות הן עניין מורכב. קשת הרגשות שנשיקה יכולה לנוע בין נימוס קר לחיבה, לאהבה, לתשוקה רוטטת, לבוז, לשנאה, אפילו להשפלה.
כן, שכטר שבסדרה מתנהל כמו תרנגול מצוי. למרות שדמותו שם מתאפיינת בכמה קווי אופי רכים – למשל הוא מטפל באהבה בסבא שלו, בביצוע מזהיר של מוסקו אלקלעי, מה שהופך אותו כמעט-מועמד לשם-החיבה הנפוץ במחוזותינו, "נושך כריות" - בכל זאת, כשהוא בא לנשק את יהודה לוי, זה עם רצח בעיניים. לי זה הזכיר סצינה מתוך סרט בית-כלא, כשהזכרים הכלואים נאבקים על שליטה ועל דומיננטיות, דברים שבבית-כלא יש להם בהחלט משמעות מינית מיידית.
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
 |
|
|
|
התסריטאי של הסדרה, דרור נובלמן, כבר הוכיח יותר מפעם אחת את מידת כשרונו ואת עובדת היותו גיי-פרנדלי. אחת מן הדמויות בסדרה, בביצוע שי קדימי, היא של גבר ששינה את מינו לאשה.
כך שבעצם אין לי כל סיבה להתלונן על נובלמן. במסגרת הנתונה של הסדרה, יש בזה אפילו מידה של הפתעה ושל הברקה: שכטר בוחר בטקטיקת-התקפה יוצאת-דופן, מתנפל בנשיקה. מה שהופך את הנשיקה להצהרת מלחמה. לאקט של כיבוש. וכמובן, השפלה. שהרי כל הסצינה מתרחשת בחדר ההלבשה של קבוצת הכדורגל, וכולם רואים.
מה בדיוק הם רואים? שעופר שכטר הוא "הגבר". שהוא השולט. הוא זה שבא וכפה על יהודה לוי את הנשיקה הצרפתית, מה שמייד הפך את דמותו של לוי בעיני חבריו הכדורגלנים לאחד ש"מקבל". הכניעו אותו. דפקו אותו. הכניסו לו לשון לפה. רק אלוהים יודע מה עוד יכניסו לו.
בקיצור, פגעו לו במקום הכי כואב: בשורשי הגבריות. הוא כבר לא גבר יותר. עופר שכטר יצא גבר, יהודה לוי יצא פראייר.
אבל כל זה לפני הפרק של היום בערב. להזכירכם, הפרק הקודם הסתיים בעיצומה של הנשיקה. הפרק היום יצטרך להביא את ההמשך, שעוד מסוגל, מי יודע, להפתיע.
אני לא יודע מה אתכם. אני היום בערב מול "האלופה", עם צרור של ממחטות נייר לידי, למקרה שזה ייגמר בבכי.
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
