 |
 |
|
|
|
|
| בשנים האחרונות, ספורט אתגרי הפך להיות אחד הדברים היותר חמים בקהילה הגאה. בועז שדלצקי, סטרייט מוצהר, יצא לבדוק על מה הרעש הגדול - וחזר מוקסם ומאותגר |
|
|
|
 | דפדף בגאווה |  |
|
בועז שדלצקי
9/7/2006 10:06 |
|
|
|
|
|
|
|
כמעט ארבעה ק"מ מעל פני הקרקע והמדריך הראשי פותח את דלת המטוס. אני מרגיש את הלב שלי פועם בחוזקה. מאוד בחוזקה.
המדריך שלי, אליו אני מחובר ברתמה שיכולה לשאת כארבעה טון, נותן לי מכה קלה על הכתף וגורר אותי לכיוון דלת המטוס. דפיקות הלב מתחזקות.
אנחנו מתייצבים בפתח הדלת ולפני שהספקתי לומר "מה אני עושה פה?", אנחנו באוויר.
נפילה חופשית במהירות של כ-200 קמ"ש לעבר הקרקע. Ground Rush מטורף. מנת אדרנלין חסרת תקדים. ואז המצנח נפתח וחמש דקות של שקט מוחלט.
למען הגילוי הנאות, אני חייב להודות שכששאלו במערכת מי מעוניין לעשות אייטם על צניחה חופשית, לא עברה במוחי המחשבה לענות "אני". בכל זאת, מדוע לקפוץ ממטוס תקין? מה רע לנו על הקרקע? אבל אחרי 30 שניות של מחשבה, קפצתי על ההזדמנות כמוצא שלל רב.
וכך, בבוקר יום שישי, הדלקנו את האוטו ונסענו למועדון סקיי-כיף בשדה תימן, סמוך לבאר-שבע. בכל מהלך הנסיעה ניסיתי לדמיין איך זה מרגיש ליפול נפילה חופשית ממטוס במהירות של 200 קמ"ש: האם אהיה בכלל בהכרה? האם אזכור משהו
כשאנחת? האם בכלל ננחת בשלום? מרוב מחשבות, השעה וקצת של הנסיעה חלפו להן ביעף ומצאתי את עצמי במועדון הצניחה.
סקיי כיף הוא פנינה בלב המדבר. במקום מדשאות רחבות ומוצלות, בריכת שחייה (בה מתאמנים צנחנים בקורס לקראת הדבר האמיתי) מוזיקה, פעילות של מטוסים ודאונים, בית קפה ומזנון בשעות היום ופאב אנגלי בלילה, בו מוקרנים סרטי צניחה. במהלך המתנה לצניחה, ניתן להעביר את הזמן בצפייה בסרטי צניחה בסלון ההמתנה המרווח והממוזג.
המועדון הוקם על ידי צנחנים ולמען פיתוח וקידום ספורט הצניחה. הוא מנוהל היום על-ידי רוי ריטר, סגן אלוף עולם בעבר. במועדון פועלים שלושה מטוסים, כשספינת הדגל הוא הדאש 6 – ה-Twin Otter, שמסוגל לשאת 22 צנחנים לגובה של 12,000 רגל בפרקי זמן קצרים ביותר.
אחרי התארגנות קצרה במועדון, הכירו לי את מי שגורלי נקשר בגורלו, לפחות לשעה וחצי הקרובות: מתן אורי, מדריך הטנדם שעתיד להצניח אותי. מתן הסביר לי אילו פעולות עליי לעשות ובאיזה שלב של הצניחה, הציג לי את הציוד שישמש אותנו ווידא שאני מרגיש טוב.
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
 |
|
 |
|
אחד הרגעים המרגשים בחיי
|
|
|
 |
|
|
|
אחרי עוד בקבוק של מים מינרלים לצנן את עצמי הגיע הרגע הגדול: העלייה למטוס. עלינו למטוס כ-20 איש: מדריכים, צנחנים, קורסיסטים ועוד שני גיבורים כמוני שעמדו לקפוץ טנדם. הטיפוס ארך כרבע שעה, במהלכו נהניתי מהנוף המדברי והתרכזתי בצניחה.
בערך בחצי הדרך – בגובה 5,000 רגל – מתן רתם אותי אליו. הוא וידא מספר פעמים שכל אחד מארבעת הווים מחובר לרתמה שלי היטב. הוא הרגיע אותי שכל אחד מהווים יכול לשאת טון. להגיד שהוא הצליח להרגיע אותי? נו, שיהיה.
בגובה 12,000 רגל, כמעט 4 ק"מ מעל פני הקרקע, המטוס האט את מהירותו. המדריך הראשי פתח את הדלת, העיף מבט למטה לוודא שאנחנו ממוקמים בסביבת המועדון וסימן לצנחנים להתקרב לכיוון הדלת.
סף ההתרגשות היה בשיאו: קצב הלב שלי לא היה מבייש רץ מרתון. הצנחנים הגיעו לפתח ופשוט קפצו להם החוצה. חלקם עשו זאת בסלטה לאחור, חלקם בזוגות. אחרי עשרה צנחנים, הגיע תורנו. מתן גרר אותי לכיוון הדלת והוא התייצב כשאני תלוי בפתח.
מתן ספר עד שלוש ולפני שהספקתי להבין מה קורה, מצאתי את עצמי מתעופף כמו ציפור. יש רגעים ספורים ברבים שלא ניתנים לתיאור במילים וזהו אחד מהם: עצמת החוויה של נפילה חופשית במהירות של 200 קמ"ש היא פשוט אדירה: 50 שניות של אדרנלין טהור. אחרי הטירוף של הנפילה בגובה 5,500 רגל נפתחה החופה ועברנו לשקט מוחלט.
רק המדריך ואני תלויים בין שמיים לארץ. ושקט.
בהתחלה קצת הרגשתי חוסר נוחות מסוים להיות תלוי בין שמיים וארץ, אך כעבור זמן קצר למדתי ליהנות מהחוויה. הנוף שנפרש תחתיי היה פשוט עוצר נשימה. מסוג הרגעים שנחרטים בזיכרון.
אחרי כחמש דקות של גלישה, מתן הנחית אותנו בצורה מושלמת בלב שטח הנחיתה. אנשי הצוות הקיפו אותי, צילמו, חיבקו והצטרפו לאחד הרגעים המרגשים בחיי. אז רגע, מתי מתחיל הקורס?
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הכותב היה אורח של מרכז צניחה חופשית סקיי-כיף
טל. 1700-705-867
אתר הבית של סקיי כיף: www.skykef.co.il
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
