פעם היו אהבות וגם היום יש.
פעם היו זוגות אומללים וגם היום יש.
החיים בביצה מחזקים באופן טבעי את הקשרים של הבנות עם חברותיהן ושל הבנים עם חבריהם.
רוב החברים נשואים אז כל אחת ואחד מתבצרים בקהילת הרווקים למגננה אך גם להתקפה (שהיא, כידוע, דרך מצוינת למגננה).
וכך, כל מין עורך לעצמו רשימת קניות לגבי המין השני ובגלל שהוא חלק מהחבר'ה הרשימה הופכת ל-MUST- התנ''ך לרווק או לרווקה:
הוא חייב להיות אקדמאי מסוג X.
בוגר מוסד מכובד מסוג Y.
ללבוש בגדים מסוג W.
שתהיה לו כיפה סטייליסטית בקוטר H
והמקומות המועדפים עליו יהיו R.
חשוב מאוד מה החברות חושבות עליו והאם הוא עומד בקריטריונים (המבולבלים במקצת) של גבר-גבר, אך רגיש (ולא חנון), פמיניסט (אבל שרמנטי), משכיל ((אבל לא פלצן), דתי (אבל לא יותר מדי וגם לא פחות מדי) גבוה (אבל לא גי'רפה) ספורטיבי (אבל לא שרירי מדי) ועוד ועוד דברים שאין לזלזל בהם כשלעצמם, אלא שאם כל אחת תביט בעצמה היא תראה שגם היא לא בדיוק עונה לכל הקריטריונים באופן מלא (כך אני מקווה לפחות. רק בגיל ההתבגרות לכולם אותה תסרוקת ואותם בגדים ובכל זאת הם בטוחים שהם נורא מיוחדים. או שמא גיל ההתבגרות אכן הולך לו ומתארך עד בלי די?).
הדברים נכונים גם לגבי בנים.
לא כתבתי אותם מתוך שמחה לאיד, נהפוך הוא.
אני רואה את הרווקים והרווקות במשפחתי מכלים ימיהם בשיחות בנות ובשיחות בנים שאינם מובילים לכלום. וחבל לי.
חשבו מה היה קורה לאיתמר בן אב''י אם הוא היה יושב עם החבר'ה ומספר להם על לאה, שאינה משכילה, לא מהעדה הנכונה, וכו' וכו'.
להתחתן ולאהוב הם יכלו, לשבת עם החבר'ה בארומה או לצאת כזוג יונים מאוהל נחמה - לא כל כך.
שיהיו שמחות, במהרה בימינו.
הגב לתגובה זו