ימיני כרגיל מבריק בכתיבתו.
מזכיר לי כל הנושא של קדושת חופש הביטוי, ויותר מכך - הצביעות שמתלווה לכך (אשר ימיני מתייחס אליה בראשית דבריו), שבימים שלפני ההתנתקות, בזמן מסע ההכפשה, הביזוי וההסתה הגדול בהיסטוריית מדינתנו המתחדשת נגד ה''מתנחלים'' (אולי הגיע הזמן לחזור ולקרוא להם בשמם האמיתי - ''מתיישבים''- גם כאשר הם מתיישבים במקומות שלא לרוחנו), הזיכרון הסלקטיבי היכה בציבור הישראלי כמו מגפה:
כאשר קראו אי אילו לסרבנות פוליטית, לסירוב ''פקודה'' לפינוי יישובים, זעקו ונזעקו רבים שיש להעמיד לדין לא רק את מי שבפועל מסרב פקודה, אלא אף את אלו הקוראים לסרב! לפתע נשכחו הטייסים הסרבנים, וסירוב מ''טעמי מצפון'' (זוכרים אותם?) הועף ''קיבינימאט'' (בלשון העם), וכל סרבן, כל קורא לסרבנות, ובניהם ובני בניהם אינו אלא פורע חוק, ''משיחי'' (מאוד פופולארי להשתמש בגנאי הזה), מסוכן לדמוקרוטיה ולעצמו.
חופש הביטוי שהיה קדוש כשסירבו לשרת ב''צבא הכיבוש'' (גם כן פופולארי...) או לחסל מחבלים שכל חטאם שהם מנסים להרוג יהודים, לפתע נעלם כלא היה. האם באמת מאמינים הם שיש הבדל בין קריאה לסרבנות מסיבה אחת לזו מהסיבה המנוגדת? האין זאת ששניהם מסוכנים לדמוקרטיה שלנו באותו אופן?
חבל שלא השכילו ולא משכילים רבים משמאל ומימין להבין שהקריאה לסרבנות (ללא קשר לסיבה) וקידוש חופש הביטוי באשר הוא (ללא קשר למציאות) הינם מקלות בגלגלי הדמוקרטיה. אם מעשה או אמירה מסכנים באיזו צורה את הדמוקרטיה, הרי שיש להוקיעם ולעוקרם. הקושי כמובן הוא בהבנה ובהחלטה של מה אכן מהווה סיכון לדמוקרטיה. לשם כך אמורים להיות שופטים חכמים שיקבעו את הגבול, וראוי לזכור שגם הגבול הזה חייב להיות מותאם לרוח התקופה והציבור.
היום, לדאבוני, יש יותר מדי אג'נדות פוליטיות בכל מקום - פרקליטות, משטרה, בית משפט עליון, תקשורת, חברות ממשלתיות, שלטון מקומי וכו'. בדיוק אותם גופים שאמורים לייצג את כולנו, אמורים להגן על הדמוקרטיה עבור כולנו, ללא הקשר פוליטי/מפלגתי זה או אחר, אותם גופים נגועים במחלת ה''מי שאינו איתי (=בדעתי) - נגדי!''
יישר כוח בן-דרור ימיני! צדיק בסדום...
הגב לתגובה זו