כמובן שגרוסמן צודק צריך להפסיק
עם הנסיעות האלה כי לי אישית היא עשתה טראומה נוראית הייתי צריך להקשיב למה שהוא אמר לי לפני שנסעתי

הגב לתגובה זו

פולין קיבלה אותם במעטה שלג, אפורה וקרה, בכל בתי הקברות שבקרו היו מכוסים בשלג. הם צעדו באושוויץ ובמיידנק קפואים מקור והיו מזועזעים. זו הייתה משלחת של כ90 תלמידים שניסתה לספוג את האוירה ויעיד על כך איש העדות שנלווה אליהם לסיור. הוא ציין את התנהגותם התרבותית , המכובדת לאורך כל הסיור ואת משמעת הדגל שצוותה מנהלת בית הספר ''שדגל ישראל לא ייגע באדמת פולין'' והוא לא נגע אלא נגע בליבות הילדים לעד!

הגב לתגובה זו

אומרים אין חכם כבעל נסיון. דברי גרוסמן על החשיבות והערכיות ומה נשאר לאלה שיצאו למסע שורשים זה,
הוא בבחינת הדיוט שלא היה ולא חווה את החוויה המצמררת ביותר שאפשר לחוות ליד הבורות הגדולים שם נרצחו עיירות שלמות, ליד תאי הגזים, במשרפות ,ליד תלי הר אפר האדם במיידאנק ליד שרידי הגיטאות בתי כנסת יהודיים, ההליכה בתוך מחנות ההשמדה היא מצמררת ,היא עולה אלף מונים על ספרים הרצאות או כל דבר אחר, ובעיקר עם אלה ששרדו את התופת ושבו אליה כדי לספר. היציאה לפולין היא לא חוויה חד פעמית, חוויה רגשית זו מופנמת והיא נטמנת עמוק בלב כל אחד שיצא למסע זה. שמרגיש כאילו הוא עצמו היה באושוויץ. עוד לא חקרו מספיק את התופעה הזו ההולכת ומתעצמת והשפעתה על בני הנוער.הצו הוא לזכור ולעולם לא לשכוח ואם כבר אז לצאת לתופת ההיא לדרוך על האדמה ההיא הרוויה בדם של מליוני אחינו ואחיותינו שנרצחו ונטבחו והועלו על המוקד חיים. יציאה למסע זה לא רק תורמת לרגשות אישיים היא מעלה את הלאומיות הישראלית על נס. וזה לא פחות חשוב. הלוואי שאפשר היה להוציא את כל בני הנוער המתבגרים למסע זה בטרם גיוסם לצהל.

אני אישית תומך בהמשך יציאת בני הנוער לפולין, ומערכת החינוך מטיבה לעשות את זה בדרך הראויה ביותר
יישר כח.

הגב לתגובה זו

גם הרב שלנו לפני שנים לארצה לתת את הכסף לארץ ואף לתושבים שהם בעצמם לפעמים היו אפילו שותפים. הוא העדיף ללמד על זה בישיבה התיכונית שלנו. עד שפעם אחת הוא נסע, ומאז הוא נהג ללוות את התלמידים כל שנה. אצלנו כמעט כולם היו נוסעים והיו מסייעים לתלמידים במצב כלכלי רע. גם הרב שהעביר את החומר מהספרים בצורה מאוד מרגשת והן איש העדות שלנו, הצליחו בעיקר בגלל ההרגשה שלוותה. זה לא שהיה גדר שהיה צריך לטפס מעל אלא אני רואה את הגדר, רואים את הרכבות. מבינים כאן זה קרה. רואים את הגודל הנורא של קברי האחים בעינים. עומדים ממש בתוך איפה שנצחו מאות אלפים מאחיי.
להרגשתי אין לכך תחליף ורצוי שיבנו מערכת תשלום שבמודע העשירים ישלמו מעט יותר ושכל תלמיד יעבור (ח''ו לא יזכה) את החוויה. כדאי גם לסכם לצלם. כל שנה ביום השואה אני רואה את הסרט מהמסע שלי. ככה שאולי יום אחד אני אוכל להעביר את זה הלאה לילדי

הגב לתגובה זו

בתור בן לניצול שואה שעבר על בשרו את זוועת העבדות עבור הנאצים והוכרז כנכה 49אחוז
נסעתי עם בני בשנת 2005 במשלחת נוער אבי נפטר חודשים לפני הנסיעה אליה היה אמור להצטרף
לראות את הנוער שעולה לטיסה לעבור איתו השלבים ולהסתכל אליו בעת הנחיתה בארץ אין דבר שווה מזה גדול מזה וחשוב מזה למדינת ישראל
אני נשבע להמשיך ולהילחם שהמשלחות ימשכו לצאת

הגב לתגובה זו

בקיץ השנה נסעתי למשלחת לפולין ואני יכולה להגיד ללא כל צל של ספק שהשנה יום הזיכרון לשואה עבורי הוא שונה לחלוטין.
יש הבדל בין לשמוע על דבר מזעזע שקרה בארץ רחוקה, לבין לעמוד שם, בין אותם 4 קירות בהם הזוועה השתוללה..
אני לא חזרתי רק עם פרספקטיבה שונה על המושג חיים ועל מה שבאמת קרה שם אלא גם עם חוויה מדהימה- להיות שם ולדעת שאתה ניצחת. תחושת הניצחון הזו שלי, בתור נכדה לניצולת אושוויץ הרגשתי גאווה לעמוד שם, בתור יהודיה ובתור ישראלית.

אני מאמינה שגם מי שאין לו משפחה שחוותה את הזוועות האלה צריך לנסוע לשם, כי המשמעות של מדינת ישראל לאחר המסע היא לא דומה אפילו בקצת למשמעות של המדינה לפי המסע. החיבור שלנו לאותו מקום ארור הוא כ''כ מאסיבי ושונה לאחר הביקור שם- סוג מסוים של אחריות. לפני זה השואה הייתה משהו נוראי ורחוק, שקרה לפני 60 שנה אבל עצם היותי וביקורי במקום הופך אותי לאחראית להעביר את הידיעה על הזוועה ולא לשכוח אותה גם כאשר לא יהיו פה עוד ניצולים...

המסע הזה הוא לא לחינם!

הגב לתגובה זו

כישראלי בריא בנפשו עליו ללמוד היטב את התקופה על מנת להפיק לקחים. אין צורך בשביל זה להתפלש בתוך המפלצתיות.

הגב לתגובה זו

קראתי את הכתוב, ותוך כדי קריאה הסכמתי כמעט עם כולו. תחילה לכל התיאורים בעד, ואחר כך לטיעונים נגד.
תמיד הייתי בעד ונגד המשלחות לפולין.

ורצוני להעיר דבר על המשפט
''יש לזכור ולהזכיר שואה יהודית ולקחיה. ''

אני מסכים עם ראשיתו. יש לזכור את השואה. לצרוב אותה בבשרנו, לפחות כמו ברית המילה שאנחנו עוברים. חייב כל אחד לראות את עצמו כאילו הוא היה שם.

אבל לא מסכים עם סופו. אין לשואה לקח.

היא עומדת כך, בלתי מובנת לעד ובלתי נתפסת. אין בכוחו של בן אנוש להבינה. השואה היא חור שחור. אין לה שום לקח.

הגב לתגובה זו

אנחנו מגזימים בכל דבר שאנחנו עושים וכך גם בנושא השואה. אנחנו עורכים אירועים כמעט כל חודש שמזכירים לעולם את השואה, משלחות צבאיות ומטוסים ישראלים טסים מעל שטח ריבוני פולני, מקימים אנדרטה מפלצתית בגודלה במרכז ברלין,- ואחר כך אנחנו מתפלאים שאנשים באירופה ממשיכים לשנוא אותנו. אני לא חושב שמדינת ישראל היתה מוכנה להסכים שמדינה אחרת תעשה בתוך תחומה הריבוני ככל שעולה על רוחה. הפכנו את אושויץ לשטח אקס-טריטוריאלי ישראלי שבו רק אנחנו רשאים לבנות אנדרטאות ולבכות את מתינו. כל ההתנהגות הזאת תחזור נגדנו כבומרנג!
למרות שכל משפחתי הושמדה בשואה אני לא סבלתי כי לא חייתי באירופה. אבל משך עשרות שנים של צפיה באירועי שואה, פיתחתי שנאה כלפי כל העמים: כלפי הגרמנים והאוסטרים הנאצים שהשמידו את העם שלי, כלפי הפולנים וקרואטים האכזרים שסיעו להם, כלפי הבריטים והאמריקאים שלא עזרו לנו, - בקיצור אני תוצר של חינוך שיטתי של שנאה כלפי כל העולם. זה צריך להיפסק. דוד בן גוריון אמר כאשר הסכים לקבל פיצויים מגרמניה שאסור לשכח את השואה אבל חייבים לפתוח דף חדש עם הגרמנים וכל אלה שסייעו ושתקו. הגיע זמן לחזור למקורות. את השואה צריך לזכור וצריך לחנך את הדורות הבאים שבמקום להיות מובלים כצאן לטבח צריך להילחם.

הגב לתגובה זו

סבי נלקח לאושוויץ מאתונה
אני לא נוסעת לפולניה והייתי נגד נסיעת ביתי לשם אבל לעומת זאת קראתי אינסוף ספרים על השואה האיומה
אין לי דיעה חד משמעית לגבי הנסיעות הללו ומה שהן עושות לאלה המתעצלים ללמוד ולקרוא

ןשאלתי היאהאם עלינו גם לנסוע אל מרתפי האינוויזיציה? אל הכיכרות בספרד ובפורטוגל בהם נשרפו חיים על מדורות עשרות אלפי יהודים בימי האינקוויזיציה?
האינקוויזיציה היתה חזרה כללית לשואה והשואה היתה חזרה כללית למשהו נורא מאוד - זהו הדבר שיש לדעת

הגב לתגובה זו

בנערות הליווי הפולניות ובלעשות שופינג בפולין.

הגב לתגובה זו

חזרתי משם לפני שלושה שבועות !
הנני מסכים עם כל מה שנכתב כאן יש צורך להפסיק עם קרנבל פולין. ולהשקיע יותר בחינוך כן בחינוך והנצחה בארץ. מה יקרה אם המדינה תעתיק את מחנה מיידנק על הר האפר שבו לנגב ?

הגב לתגובה זו

את שאונו של הבוקר פילחה הצפירה
והכל נעמדו אז לדום.
הם זכרו בדממה את השד הנורא
כי הן יום השואה הוא היום.
וקבוצת נעורים צעדה לה צעוד
באותם נתיבי האימים.
וגדול הוא הכאב וחזק עד מאד
בזכרם את אותם הימים.
אך היום יצעדו במצעד החיים
וישאו את דגלם בגאון.
כי למרות שבלב עוד ישאו האימים
כל כוךם רק אומר: נצחון.
ועמך ישראל אז יצפה בדממה
ועולה על גד'ותיו הוא הלב.
ולרגע נדמה שתשוה החמה
ותזרח, אף למרות הכאב.
ויראה העולם את העם העיקש
שמזימת כל צורר יסכל.
את אותם האודים שניצלו מן האש
והיו למדינת ישראל.

הגב לתגובה זו

1. לא-יהודים יכלו לבקש אישור ולבקר בגטו ורשה.
הסיפור האישי שלי הוא על יהודי שחי בורשה עם ניירות מזוייפים (כפולני לכל דבר). הוא ביקר בגטו וסיפק ניירות מזוייפים ל- 4 בני משפחה (הורים + שני בנים). הבן הבכור (אז בן 12) הוברח מהגטו והועבר למשפחה פולניה באחד הכפרים. הבן הצעיר (אז בן 10) נתפס ונרצח בעת ניסיון ההברחה, והוא קבור בבית הקברות היהודי של ורשה. גם הברחת האם הצליחה והיא המשיכה לחיות בורשה, אך במסגרת המרד הפולני באוגוסט 1944 היא הועברה יחד עם עוד עשרות אלפי פולנים לעבודות כפיה בגרמניה (מה שמעניין הוא שהיא היתה יהודיה ייקית שאפילו לא דיברה פולנית).
האב בחר לא לקחת סיכון - הוא נשאר וגטו ועיקבותיו נעלמו.
הבן ששרד המיר את דתו ושינה את שמו, ונשאר בפולין יחד עם אימו.
בספטמבר האחרון איתרתי אותו ונפגשנו בורשה.

2. בחודשים הראשונים לקיומו של גטו לודז' (החל ממאי 1940), יכלו היהודים שבגטו להתכתב עם העולם החיצון, כולל עם אנשים מחוץ לגרמניה, וכך יכלה אמי (שחייה אז בברצלונה) להתכתב עם אחיותיה שבגטו.
ביולי 1940 נודע לאמי מאחיותיה שאימם (סבתי) נפטרה.

3. ראשי הקהילה היהודית בגטו לודז' היו מאד מסודרים, והיה רישום מדוייק של היהודים שחיו שם (תאריך לידה, מועד ההגעה, כתובת בגטו, ולכל מי שנפטר בגטו היתה תעודת פטירה שכללה את התאריך ואת מקום הקבורה המדוייק בבית הקברות).
כל הרישומים הנ''ל שרדו ושמורים כיום בקהילה היהודית הקטנה של לודז'.
גטו לודז' היה סמוך לבית הקברות היהודי החדש של העיר (שהוקם במחצית השניה של המאה ה- 19), שהוא גם בית הקברות היהודי הגדול ביותר בארופה.
רבני הגטו הקפידו בשנים הראשונות (הגטו חוסל לאחר למעלה מ- 4 שנים) שלכל נפטר יהיה קבר משלו. בתעודת הפטירה הם ציינו את מספר החלקה שבבית הקברות, את השורה ואת מספר הקבר בשורה.
בחודש ספטמבר האחרון ביקרתי במקום, קיבלתי העתק מתעודת הפטירה של סבתי, והצבתי שלט ארעי על קיברה של (עד להכנת מצבת הקבע).

העובדות שציינתי לעיל לא ידועות לציבור הרחב (וגם לי הן לא היו ידועות עד לפני מספר חודשים).
בבית הקברות של לודז' קבורים אלפי קורבנות שואה שמקום קבורתם המדוייק ידוע, אך קרובי משפחתם לא יודעים על כך. אין לי ספק שאילו ידעו, אז רבים מהם היו מציבים שם מצבה ובאים לאמר קדיש על קבר יקירם.

הגב לתגובה זו

דברך נפל משום מה כמה ארוך ככה תפל והיה העקב למישור פשוט להשמיד כל ההיסטוריה ולתת לאויבנו גושפנקא להכחיש רצח עם ולגיטימציה לשואה נוספת-ראה תגובת הטייסים מעל אושביץ דמעות גאוה דבריך לא נפלו על אוזן קשבתS

הגב לתגובה זו

שואה.
מאז ומתמיד שמענו את המושג הזה. מילה, שבעצם בילדותנו תמיד הייתה רק מילה. ידענו שזה משהו נורא, לא ידענו כמה.
אפשר לומר שהתרגשתי לקראת הנסיעה לפולין. סוף סוף לראות על מה כולם מדברים. מה שלא הבנתי זה שאנחנו נוסעים לא רק לראות, אלא גם כדי להרגיש. להרגיש את הכאב, הצמרמורת שעוברת בגוף כשהולכים בדרך המזעזעת הזו. כי לראות בעצם לעתים לא נשאר הרבה. בטרבלינקה למשל, רק אנדרטות במקום. אך התחושה הייתה כל כך אמיתית, כל כך חזקה שפשוט אי אפשר לתאר אותה. הולכים עם חמש, אפילו שש שכבות ולא מצליחים להבין איך עשו את הדרך ההיא בדיוק יהודים כשבקושי שכבה אחת לגופם.
את יום השואה בילדותי תמיד עברתי באמצעות סרטים מקלטות, מחשב ובקיצור כל פעילות אחרת שלא קשורה לשואה. כשגדלתי ראיתי יותר סרטים הקשורים לשואה אך עדיין לא עסקתי בזה באופן אינטנסיבי ביום השואה, או בעצם בכל יום אחר. זה לא כי לא ידעתי מה קרה, פשוט לא הבנתי. אולי זה אמצעי המדידה הכי טוב איתו אפשר להבחין בשינוי שחל לפני ואחרי המסע לפולין. כעת, בפתח יום השואה, אני משתוקק לראות כל סרט, לקרוא כל מאמר ובעצם להיות מודע לכל אמצעי תעודה אפשרי אשר יהיה ביום הכל כך קשה אך הכל כך חשוב הזה.

הגב לתגובה זו

עמדה ראויה לעיון אם כי לא מובנת מאליה . ניתן להניח כי יהיו בינינו כאלו שירימו גבה ואולי אף יזעיפוה לנוכח הכתוב, אלא שהקורא בעיון מבין כי סוף סוף יש כאן התיחסות ראוייה ומכבדת ל''סבי ולסבתי'' שנשארו שם.
תודה.

הגב לתגובה זו