בילדותי למדתי בחו''ל ובישראל. עברתי מסביבה של משמעת אבסולוטית לסגל החינוכי (חו''ל) לסביבה של חוצפה הולכת וגוברת (כאן בישראל) עד שהרקיעה שחקים.
מכיוון שהתחנכתי ב-2 סביבות כה שונות, אוכל להעיד על מאפייניהן:
1. למורה קוראים: ''המורה'', או ''אדוני'', או ''רבי''. הדבר משרה אווירה של חוסר סימטריה בין המורה ללומד. תורם ליראת כבוד והרכנת הראש של התלמיד כלפי מורהו.
2. המורים היו כולם מורים גברים (בבית ספר לבנים). לא היתה אפילו מורה אחת. כח גופני מופגן, של מורה זכר, ולפעמים של כלל המורים - עשה את שלו.
3. היתה מותרת אלימות גופנית מצד המורה כלפי התלמידים. הרמת יד של ילדים זה על זה, שלו לדבר כלפי מורה - לא נראה ולא נשמע.
4. יום לימודים ארוך.
אוסיף ואומר כי ילדים מושפעים מחינוך כופה ומיצריהם. חלק מהערכים ניתן להקנות בכפייה בלבד, שכן הם מאוד מנוגדים לייצר הטבעי שלהם. למשל: עצם הלמידה, הישיבה בשקט בכיתה, הכנת שיעורים, שמירה על סדר ונקיון, רחיצת ידיים, הופעה מסודרת ועוד. כל הדברים הללו צריכים להיות מוקנים בכפייה תחילה. במהלך התבגרותם, מפנימים הנערים את ההגיון שבכל זה.
לעומת זאת, בישראל החינוך ניתן ע''י מורות.
החינוך ניתן תוך אימוץ הגישה של מדינות המערב של שלילת כל איום גופני על התלמיד.
כל זה הביא אותנו לחברה אלימה, לא מוסרית, נטולת נימוסים וכבוד הדדי.
בורים ועמי ארצות המזלזלים בידע ולמדנות, המביאים אדם כמו פרץ לתיק הביטחון (''שר ביטחון אזרחי''. אל תדאגו הכל יהיה בסדר), ואין ספור בורים - לראשות מועצות ועיריות.
חיים
לפי דעתי, אנשים כמו ד''ר יחק קדמן ושאר מחנכים שתרמו לפסיקה נגד
הגב לתגובה זו