אומרים שמטרת הבריאה היא להיטיב לנבראים - ללא יוצא מן הכלל ובצורה המושלמת ביותר
מצד שני אנו רואים מציאות שבה כולנו לא מי יודע מה מסופקים בחיים - וזו בלשון המעטה לעומת שלימות ונצחיות.
מספרים לנו שההסתרה שאנו חשים בהשגחה, שהבורא לא רק מיטיב כל הזמן לכולם, נובעת מעבודה שעלינו לבצע בכדי לתקן את עצמינו ולקנות לנו את השלמות בזכות עצמנו.
אחרת גם אם היו נותנים לנו כל מה שאנו רוצים היינו מרגישים פגם בקבלת הדברים הללו - כי הם מתנת חינם ולא קניינינו העצמו והיינו מרגישים בושה בקבלה ככה סתם ללא כל תמורה מצידנו.
מצד אחד, בכדי להנות ממש וטוב, אנו זקוקים לתאווה גדולה בכדי לחוש הנאה
ומצד שני בליעת התאווה מסתירה מאיתנו הרגשת נותן התענוג, שהוא הבורא והתאחדות עמו.
לכן יש מין תיקון שיש לקבל התאווה לא בגלל הטבע שברא בנו הבורא לקבל הנאה, בגלל שהוא רוצה להנות נבראים - אלא לקבל ההנאה כי הבורא נהנה כאשר הנבראים נהנים.
כלומר, ההנאה שאנו מקבלים חייבת להיות בכוונה להנות לבורא שנהנה מזה שאנו מקבלים ממנו. כאילו אנו לא איכפת לנו אם נקבל או לא, אבל בגלל שהבורא כל כך רוצה להנות לנבראים אז אנו מטיבים עימו בזאת שאנו מקבלים ממנו.
אי אפשר להגיע למדריגה זו - בלי להרגיש האלוקות וכיצד היא נהנית ממעשינו, שזו כבר התעלות רוחנית.
ואי אפשר להתחבר להרגשת האלוקות בלי לקבל אפשרות להתנתק מהתכנות הטבעי לקבל ההנאה לתוכינו בלי חשבון על מאיפה היא מגיעה ...
בכדי שהאדם לא יתמכר לתאווה בנו לו חבל הצלה - היסורים ...
שהיסורים מאפשרים לו להתנתק מההתמכרות לתאווה - ובסופו של דבר לחפש את הקשר עם נותן התענוג (או המונע תענוג)
אבל לא חייבים היסורים יש גם דרך תורה - חיפוש יזום על ידי האדם לקשר ותיקון היחס שלו לרצונותיו ולמה שבא אליו.
והשיטה כיצד אדם באמת יכול לקבל הטוב ועונג - מבלי להתמכר לתאווה ולהשאר בדביקות עם נותן התענוג מכונה
ק ב ל ה
:-)
הגב לתגובה זו