אני כילד, חשבתי שאני תמים.
בכל משרד ממשלתי אליו התלוויתי לסבא, ראיתי סחבת, חובר יעילות, אדישות וקושי להבין מה שמבקש האזרח בצורה ברורה ומובנת.
במשרד התחבורה, ישבנו שעות בתור.
הפקידה היתה יעילה ונבונה.
במשרד אחר, שלחו אותנו לסניף אחר.
ניכר היה שאיש שיחנו מתעצל להתעמק בבעיתנו.
במשרד שלישי אמרו לנו שאין תקציב.
במשרד רביעי, הסבירו לנו שזה לא בסמכותם.
אני יצאתי מהבילוי הזה מתוסכל.
תחילה התלוויתי לסבא, כי כיף לשוחח איתו, כיף שאכול איתו קרמבו וסופגניות, וכמובן הוא תמיד יודע כיצד לשמח את נכדיו בתשורות צנועות.
ואת סבא שאלתי, מי האנשים האלה שאצלם בקרנו.
''אלה עובדי ציבור'' הסביר לי.
השתוממתי.
זה היחס לה זוכה ה''ציבור'' בישראל מאנשים שהתמנו כדי לסייע לאזרח ?
סבא אמר שזה ישתנה.
2000 שנה חיינו בין הגויים ופיצחנו כלפיהם שנאה, תעוב וזילזול.
כעת הרגשות האלה משתמשים באזרחים כשקי חבטות.
מאחר ובג''ץ הוא כנראה הגוף היחידי בישראל שמבין שיש כאן סחבת חולנית, אמרתי לסבא שיכתוב לבג''ץ, שבג''''ץ יבקר יום אחד במשרדי השלטון הישראלי ויראה במו עיניו את פקידי השלטון הזה ואת הסחבת.
סבא אמר, שילדים הם תמימים.
יש ביניהם ילדים שחושבים יותר מדי ומסוגלים להתעמק בחשיבה מעבר ליכולת המבוגרים.
סבא הסביר לי שהישראלי הממוצע מסוגל להפעיל רק כ-2% משכלו בעוד ילדים מסוימים מפעילים עד 7% ויותר.
סבא הציע שנימנע מלהעיר לאנשים שסחבת מאפיינת אותם, כי יבולע לנו.
הגב לתגובה זו