רובם בורחים לקבן תוך שנה.
ןלמה ? כי מערכת שלמה בנויה על כסת''ח מחד וניצול מאידך.
ניצול - הם עובדים בפרך בלי סוף, שעות על גבי שעות, בלי שינה או תנאים (מפספסים ארוחות וכו'). לפני שהקרביים קופצים ואומרים ''ומה איתנו?'' אז זו בעיה כבר מההתחלה. הגישה שחייל הוא משאב, שצריך לשחוק עד עפר ובסוף מתפלאים שיש תקלות בגלל טעויות של טכנאים. חלם. חיפוש אובססיבי בלמצוא אשם במקום פתרון - התגלמות הטמטום.
כסת''ח - כי בסוף מי שחותם זה המכונאי - לא המפקד שלו שקורע אותו בלי סוף, אפילו לא חתימה ליד החתימה של המכונאי.
ובסוף החתימה לא שווה את הגריז שנמרח על הנייר עם הדיו.
בואו נאמר ככה - אם הייתי טייס לא הייתי עולה על מטוס בחיל האויר.
לפחות עד שלא יכפילו את התקנים של המכונאים, כי אפשר לקרוע אותם לגמרי, ולהעניש, ולעכב ביציאה הביתה, או אפילו לשכנע אותם ולהחדיר להם מוטיביציה (כן בטח) אבל בתכל'ס תקלות קורות, ואם היתי טייס, היתי רוצה להיות בטוח שהמכונאי שטיפל במטוס שלי היה רענן ועירני, ולא גמור ושחוק.
אבל אני לא טייס, אפילו לא קרבי (את המסקנות שלי הסקתי לגבי הצבא בשלב מאוד מאוד מוקדם)
הגב לתגובה זו