הצריכה העירונית, הכוללת את הצריכה הביתית והציבורית, מהווה כ-60% מהמים השפירים במדינה והיא אשר נמצאת בגידול מתמיד בניגוד למגזר החקלאי שעיקרו מבוסס על מים מושבים וצריכת המים השפירים בירידה מתמדת.

הצריכה העירונית מהווה רק כ 20% מכלל הצריכה והחיסכון בה משמעותי ככל שיהיה לא מהווה את הפיתרון היעיל ביותר.
נכון אולי שזה יתרום לאגמון הכנרת עוד כך וכך- אך לאקוויפרים החשובים יותר שבהם הנזק מירידת המפלס חמור יותר מהאכנרת שהיא אחרי הכל אגם אשר מפלסו עולה ויורד ואין נזק ניכר מכך (עד מפלס מסוים).
ההתפלה היא הפיתרון-היצע בדומה לארצות סקנדנביות כגון דובאי וערב הסעודית, שם חוסכים אך ההיצע/התפלה הופך אותן לארצות פורחות.
לסיכום- קשה להלחם ברצון האזרח הצורך מיים בצורה הגיונית.

1) הקטנת הילודה - בין הים לנהר יכולים לחיות ברווחה כ3-4 מיליון נפש. עכשיו יש כ10 מיליון, וללא התפלה מסיבית ירדו כל שנה כמיליארד קוב ממה שנשאר עד שכולנו נמות
2) להחליף את כל צמחיית הנוי, כולל דשאים, בחורש טיבעי שיכול לשרוד עם 300-400 מילימטר גשם בשנה (נכון עד לצפון הנגב). השקאת גינות ודשא זוללת מים
3) לבטל את כל גידולי השלחין שצורכים מים, למעט ירקות בסיסיים ועצי פרי חסכניים. את הירקות והפירות הבזבזניים ליבא (אין צורך לעקור פרדסים ומטעים - לתת להם לצמוח בר בלי השקייה ובלי יבולים)
4) רוויזיה בכל מערכות ההשקייה בערים - מנסיון יש שם בזבוז מים עצום ומיותר
5) התפלה - לעשות ולא רק לדבר
6) חסכון בצריכה ביתית - למשל מערכת שצוברת מי קולחין לשימוש לשרותים.