התדהמה אוכלת בכל פה. הנה שוב זה קורה, היצר האנושי להרוג שוב פה. ומה חדש, ממתי הוא לא היה פה? אנחנו יושבים או בורחים, מסתתרים או יורים, מאשימים ומואשמים, ואיזו מפלצת עלומה זוללת את כל הכאב הזה ומשמינה. ממתי לא היתה מלחמה? אם יש משהו שהמין האנושי פיתח ושכלל ומינף זה את היכולת להרוג. מה בשם הרוחות קיים בו במוח האנושי או באישיות האנושית שמאפשר לגוף אחד להרוג או לנסות להרוג גוף אחר? אתם באמת חושבים שהעניין הוא פוליטי? השרדותי? תוקפנות היא תכונה שמאפשרת לאדם לנוע קדימה ולהשיג את מבוקשו. אגרסיה פרושה לנוע קדימה. היא לא הריגה. אלפי שנים של היסטוריה מתועדת מראות שלחימה והרג הם העניין סביבו סובב קיום. אימפריות, כיבוש, אינקוויזיציה, רדיפות, התעללות, רצח עם, מאיפה כל זה בא? איך לעזאזל אפשר להפסיק משהו שהקיום האנושי כמעט מתבסס עליו? האם אותו אחד שיורה רקטה על אשקלון שונה מנער שדוקר חבר במועדון? המערך הכימי והעצבי באמת אחר? לא, כשגוף אנושי פועל כדי להרוג זה כך בכל מקום אצל כל אדם. שנאה ישראלית שווה לשנאה פלשתינית. שנאה היא שנאה. רגש הוא רגש. אם פלשתיני היה מוחלף בטעות בבית יולדות ביהודי, וגדל במשפחה ישראלית הוא לא היה יודע בכלל. הוא לא היה שר את ההמנון? מתגייס לצבא? ולהיפך, יהודי שיורה קסאמים? לאום ודת, תרבות ושייכות, נרכשים. הם לא באים בתוכנה בילד אין עם התינוק. הוא פשוט יונק שנאה, אז הוא שונא. אני לא מצדיקה אותם בכלל, ולא אותנו. אני נדהמת מול הרצח האנושי בכל מקום אשר הוא, ותוהה האם יש עתיד למין הזה. האלימות מקורה באינדווידואל בתוכו, ורק שם הוא יכולה להפסיק. שום מפלגה לא תביא שלום. אולי אם נקום בבוקר ונחייך אחד לשני, נחייה מתוך נתינה, נקשיב ונראה זה את זה, כל שבעת המיליארדים, או לפחות חצי מזה, מלחמה תהפוך באמת להיסטוריה ולא להיסטוריה שחוזרת על עצמה.