בקרב ערביי ישראל, מתרחש תהליך של תסיסה.
שנאה לישראל ש"מבשלת" את האוכלוסיה
הערבית, לקראת המרד הערבי הגדול.
בישראל ובמסרח התיכון, מתרחשים תהליכים,
שאנחנו, הישראלים, כלל לא מסוגלים וגם לא
רוצים, להיות מודעים להם.
אזכיר סימפטום בחברה הישראלית הנרקבת:
קבלני הוצאה לפועל, מיחזרו פקודות גביה
ישנות, וגבו שוב חובות מהמסכנם שנגזר
עליהם לההרס על ידי מערכת משפט שמאבדת
שליטה.
סבא אומר, שבישראל, לא קימת בקורת עצמית
ולא בקורת מקצועית.
פעם היו בישראל מבקרים פנימיים מקצועיים
ולא תלוים. סבא אומר, שכשמבקר הפנים מקבל
את שכרו מהגוף המבוקר, הבקורת שלו תלותית.
ואם סבא אומר, אז זו עובדה.
אבל פרנסי ישראל, לא מבינים את גודל
האחריות בניהל מדינה והנהגת עם.
כשראש ממשלת ישראל, לוקח מהעניים,
הוא לא יודע שהוא תורם להרס החברה
וקיצור מחזור החיים של האפיזודה שהשיג לנו
חיים ויצמן, תמורת תהליך ביצור אבק שריפה.
לא תמיד אנחנו מבינים את מוסר ההשכל.
ב"בגדי המלך החדשים", ילד הבין שהמלך
עירום, כי מוחו טרם עוות בעולמם של
המבוגרים, שהקימו מערכת משפט לעשירים
וחושבים שהזקן עשה את שלו כעת הזקן יכול
ללקט שאריות מזון באשפה.
סבא חושב, שהעם הזה לא התעורר כעבר ולכן
הסיכוי שיתעורר כעת, בטרם יקיץ הקף על
האפיזודה של מדינה לעם לא ראוי לה.
הגננת נהגה להגיד לי, שבישראל, לא כדאי
למתוח בקורת:
א. כי לא יהו לך חברים
ב. כי אנשים עסוקים בחליבת המדינה
ועושק החלשים ואין להם זמן לתקן.
חבל.
האם יקשיבו לי ?
כִּי לֹא אֶל עַם
עִמְקֵי שָׂפָה וְכִבְדֵי לָשׁוֹן.
אַתָּה שָׁלוּחַ אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל.
לֹא אֶל עַמִּים רַבִּים
עִמְקֵי שָׂפָה וְכִבְדֵי לָשׁוֹן
אֲשֶׁר לֹא תִשְׁמַע דִּבְרֵיהֶם.
אִם לֹא אֲלֵיהֶם שְׁלַחְתִּיךָ
הֵמָּה יִשְׁמְעוּ אֵלֶיךָ.
וּבֵית יִשְׂרָאֵל ?
לֹא יֹאבוּ לִשְׁמֹעַ אֵלֶיךָ
כִּי אֵינָם אֹבִים לִשְׁמֹעַ אֵלָי.
כִּי כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל
חִזְקֵי מֵצַח וּקְשֵׁי לֵב הֵמָּה.