עפ"י הפרשה דאז, המקבילה ימינו היום היא: ציבור החרדים דהיום הם ה"בר קמצא" של דאז, זה שהוציאוהו מהמסיבה של בעל הבית בבושת פנים.כך גם היום: על רוה"מ ושר האוצר ללמוד לקח מהפרשה עתיקת היומין- "קמצא ובר קמצא". הלקח למנהיגים הוא- אסור לנהוג כמו רבי זכריה בן אבוקלס דאש,מנהיג בדורו,שהביא עלינו חורבן מלכות ובית המקדש, בכך שמנע ("בשם התורה" /האידאולוגיה כביכול)מעם ישראל להגיש קורבן (שהיה בעל מום) לקיסר הרומי כפי שזה דרש, רק מחמת שהיה בו מום ובניגוד לשולחן ערוך (האידאולוגיה של פעם).כך גם היום-יש להתחשב בחרדים ולכבדם על אף הוצאתם מהממשלה (אמנם,לא עד כדי כניעה לדרישותיהם) ,חס וחלילה להעליבם ולהדחיקם עד כי מי מהם יעשו מעשי נקמה ויביאו עלינו חורבן, ממש בימינו אנו.

הרי דווקא נראה שלא הקפידו על קוצה של הלכה, כדי למנוע בעיות עם המלך - ודווקא זה נחשב כחנופה! מה שלכאורה סותר את הרעיון של קמצא ובר קמצא.
לכן סוגיות מסוג זה צריכות להילמד יותר לעומק. לא כל עמידה על ההלכה היא בעייתית. הכל תלוי בהקשר, ולכן יש כמה מדרשים בחז''ל ולא רק אחד. מכל אחד מהם ניתן ללמוד משהו ולעשות שיקול דעת.

ולכן הם גם השנואים ביותר בעם!

הרב יהודה לייב הלוי אשלג, בעל הסולם זצ'ל, היטיב לתאר את המניעים לסופו של הפרק המפואר בתולדות עם ישראל במאמרו 'הגלות והגאולה': '...ומשום שלא הקפידו ישראל על התורה, אלא רצו לערב שם גם את האנכיות הצרה, דהיינו, 'שלא לשמה', מכאן התפתח חורבן בית ראשון, שרצו לעשות הסגולות, של עשירות והרמת הכוח - על הצדק, כשאר הגויים. וכיון שעשו כך, התפוררו כוחות האומה: מקצתם הלכו אחרי המלכים והקצינים האנכיים, ומקצתם הלכו אחרי הנביאים. והפירוד הזה נמשך עד החורבן'.



ובבית שני הובלט הדבר ביותר, כי תחילת הפירוד הודגש שם בפרס, על ידי תלמידים דלא מעלי, שבראשם עמדו צדוק ובייתוס. שכל עיקר מרידתם בחז'ל, היה מטעם שלא רצו לפרוש מהאנוכיות. ועל כן הקהילו קהילות מסוג הגרוע הזה, ונעשו כת גדולה שנקראו צדוקים, אשר הם היו העשירים והקצינים, רודפי תאוות אנוכיות, שלא כדרך התורה, והם לחמו עם הפרושים, והם שהביאו את מלכות רומא והשליטות על ישראל, והם שלא רצו לעשות שלום עם התקיפים כעצת חז'ל על פי התורה, עד שנחרב הבית ונגלה הדר ישראל'.

ואז קבלנו ימית וגוש קטיף ועמונה. די לחנופה של הרבנים ובמיוחד ראשי ישיבות ההסדר הניו רפורמים וראשי המכינות הקדם צבאיות הפשיסטיות.

למקורבים אליו, לעצמו וסמכותו(גיטין נו/ב): ''תן לי יבנה וחכמיה ושושילתא דרבן גמליאל ואסוותא דמסיין ליה לרבי צדוק''.
''יבנה וחכמיה'' הוא מושג שמשמעותו איבון התושב''ע (עד אז הייתה בע''פ ומסורה לפרשנות החכמים.מיבנה התחילו לכתוב אותה, כמובא בתוספתא תחילת עדויות, עי''כ איבנו אותה - מלשון אבן - לדורות)
בדור שאחריו אמרו החכמים: ''קרי עליה רב יוסף ואיתימא רבי עקיבא משיב חכמים אחור ודעתם יסכל'' (שם).

אני מבין שדעת המחבר טוענת שעל בעלי-התורה אסור בהכרח להתעלם מעוולות, כלומר, מוטלת עליהם אחריות אישית.

אבל המחבר שכח לתחום (ואולי בכוונה) את הגדרת העוולה. האם מדובר רק בעוולה כלפי התורה או גם בין אדם וחברו? אן העוולה תחומה רק ביחס הפנימי שבין היהודים או שגם עיקרון הצדק האוניברסלי כלול בה?

בפועל, בעלי התורה (קרי הרבנים) התעלמו בעבר הרחוק, ומתעלמים בהווה, במופגן, מכל עוולה שאינה קשורה לחצר הקטנה שלהם.

צדק אוניברסלי הוא מונח שלא קיים כלל ביהדות ההלכתית.

ובלי קשר, אני מאמין שהרעיון שהאנושות כולה תהפוך ליהודית הוא חלום הבלהות של היהדות האורטודוקסית. מהטעם, שמועדון קטן, סגור ומתבדל - הוא תמיד יוקרתי יותר (לפחות בעיני החברים בו).

יש מצב שאריה רווק ?

אילו היתה נהוגה בעם ישראל בימי בית שני הפרדה בין דת לפוליטיקה, האסון היה נמנע.

נדמה שפעם קראתי את הדברים האלה
בקבצים של מוסד הרב קוק
נדמה לי בכינוס לתורה שבעל פה.
יש להם כאלה קבצים ששדם מסודרים השיעורים של נותני השיעורים בקיץ במוסד הרב קוק ושם יש מאמר כזה בדיוק. נראה לי שאת שאריה יואלי העתיק את זה משם.

הרעיון יפה אבל הפרשנות למדרש אינה מדויקת. כדאי לבדוק מי היה אותו רבי זכריה בן אבקולס - (במלחמות היהודים) - המדרש כפי שאני מבין אותו הוא דווקא בביקורת על קנאות שאינה יודעת גבול.

ההיסטוריה חוזרת והדתיים לא מתעוררים מהשנאה והגזענות למה אנו מחכים ?! לאובדן???
ואהבת לרעך כמוך