אצלנו היו עליות וירידות אבל אף פעם לא ויתרנו והידרדרנו לשטחיות. היו תקופות שכולם מאוד נהנו ותקופות שחלק מהילדים סבלו כי היה ארוך ולא מעניין. כמו כל דבר זה מצריך הרבה עבודה ומחשבה. אם רוצים שיהיה מעניין כדאי לחשוב מראש. שמתי לב שילדים אוהבים מאוד שמשתפים אותם. אם הם לא הכינו - נותנים להם לקרוא בשולחן סיפורי צדיקים או דברי תורה - אבל חשוב לבחור דברים עם יופי עניין ועומק.

כשנותנים להם לבחור כל פעם את השיר הם שרים את אותם השירים אבל בהתלהבות וגם מחדשים ומביאים דברים חדשים.

כמו בכל דבר אפשר בהחלט לחנך לערכים. שזה יום קדוש. שזה ממש פספוס להעביר אותו כמו יום חול (רק בלי לחלל שבת ולנוח). שזה הזמן להרגיש קדוש יותר ועמוק יותר.

גם אם אומרים דבר תורה ארוך ושרים עשר שירים אבל הכל פורמלי בתבנית קבועה זה פספוס. התורה היא תורת חיים וצריך שתתייחס אל הילדים.

והכי חשוב לשמוח באמת. שהכיף הכי גדול זה זה. השולחן שבת הזה עכשיו.

אצלינו באמת שולחן השבת לוקח הרבה זמן, שירים, דברי תורה, סיפורים וכל הילדים משתתפים.
לפעמים זה יותר, לפעמים זה פחות, אבל הממוצע זה ככה.
לא יודע למה לאחרים זה קשה להגיע לכך.

כתבה מקסימה ונכונה, גם לגבינו החילונים.
גם אני רוצה שארוחת שישי תצא נעימה ובעלת משמעות, גם אני "לא יודעת איפה לקבור את עצמי" כשהילדים נעמדים על כסא ותוך כדי כך בטעות שוברים צלחת. והסבתא עוד נוזפת "למה אתם לא יודעים לחנך! כמו שאני חינכתי אתכם!" עד שפתאום נזכרים שגם אני נעמדתי על כסאות ושברתי כלים... (0:

'תורת משה'; 'תורת הגזע'; 'תורת מוחמד'; 'תורת ישו'; 'תורת הקומוניזם', ועוד כהנה וכהנה. אפשר להגיד שאנחנו משפחה אנטי תורתית, רחמנא ליצלן.

ואבא שלי בכוונה מזמין את התלמידים שלו כדי לראות: "משפחת הרב - לא מה שחשבת".
אפילו דבר תורה אין...

בדייטים תמיד הבחורים מופתעים מזה, שאני קוראת עיתונים באמצע הארוחה או פורשת לישון או הולכת לדבר עם חברה.
עד כדי כך שפעם אחת באמת שאלו אותי בדייט ראשון - "אז... איך יראה שולחן השבת שלך?..."

(אותו דבר, מבחינתי)