ישראל היא הישגה הגדול והמשמעותי ביותר של התנועה הציונית לדורותיה, ללא קשר לשאלה ההיסטורית-עובדתית העוסקת בתרומותיהם של אישים ותנועות חברתיות ופוליטיות שקמו, פעלו ונפלו לאורך הדרך.
ביסודו של דבר, השאלה אינה משפטית כי אם מהותית ונוגעת למטרותיה של תנועת ההגשמה הלאומית בזמן המודרני של העם היהודי, שבאה להחזיר לעם את האחריות לגורלו ולצור תנאים שיאפשרו לו הגנה עצמית אפקטיבית וחידוש החיים הלאומיים, חברתיים, דתיים ותרבותיים העצמאיים שלו.
סיכום תמציתי ומרוכז של מטרות הציונות מתמצה לשני אלה:
א. הקמת מדינת-לאום יהודית וריבונית במולדת ההסטורית של העם היהודי.
ב. ריכוז העם היהודי, רובו ככולו, במדינת הלאום שלו לכשתקום.
עצם העובדה שנושאים בסיסיים אלה מוצאים עדיין כיום - לאחר שואת אירופה, לאחר כל מה שקדם לה במאה ה- 20, וכל מה שמתפתח כיום מחדש כנגד היהודים, על יסוד אנטישמיות בוטה, הכחשת שואה, נסיון להדיר את העם היהודי מזכיותיו הלאומיות והמשכם של נסיונות פיסיים לחסלו - "מליצי יושר" הכופרים הן בצורך בפתרון והן באופי הפתרון הנחוץ, ולמעשה היחיד האפשרי, מוכיחה ש"והגית בו..." היא מצווה ראויה לכל ערך אנושי בסיסי.
לפיכך, אף שחשיבות הציונות ברורה לכל מי שעיניים בראשו ושנאה עצמית אינה בליבו, ומשום שמטרות הציונות טרם הושגו במלואן, צריך כל אחד מאיתנו לראות עצמו ..."כאילו הוא יצא ממצרים..., וחובת הידיעה וחובת המעשה גם יחד מוטלות עליו באופן אישי. זה תפקידו של החינוך בישראל, זה תפ]קידו של המשפט בישראל וזה תפקידו של העם היהודי, לפחות של כל מי שהתבוללות או גלות אינם חלק מהלקסיקון המקובל עליו.