תגובות

עד כה: 13 תגובות, ב- 4 דיונים.

4. לשני המתדיינים מתגובה 1
נדב, צוללת צהובה, 24/08/04 02:39

במיוחד ל''סתם אחד'', שאני חושד בו שאיננו אלא אותו אדם, שכינה עצמו בשם ''אוניברסליסט'' בתגובות לכתבה אחרת:
בלי להיכנס לכל הדיון, רציתי רק להעיר על נימוק המלנכוליה.
הטענה שהספקנות מוליכה למלנכוליה - יש בה אמת. קשה לחיות ללא תשובה. קשה מאד, במיוחד לנפש חקרנית, להגיד לעצמה - ''עד כאן''. אך האם זהו נימוק משכנע לחוסר התקיפות של הספקנות?

נניח שאני נמצא על רפסודה, העומדת ליפול לתהומו של מפל, ואני יודע זאת. האם נראה סביר, שאהיה שמח? נניח גם, שעל הרפסודה שלי ישנם אנשים נוספים, אלא שהם אינם יכולים לראות את המפל (לא חשוב מדוע. נניח שהם קצרי רואי). אותם אנשים - שמחים וטובי לב, ומארגנים להם מסיבות כיד המלך. גם הם וגם אני עומדים למות. אני יודע זאת, ואני מלנכולי בשל כך. הם לא יודעים זאת, ולכן הם מאושרים. הם גם מחליטים, שהרעש המתגלגל שהם שומעים, הוא קולו של אלוהים הטוב, העסוק בעבודתו החשובה - לקחת נשמות מעולמנו שלנו, ולהעביר אותן לגלגולן הבא. בעקבות זאת, אף גדל אושרם.
ניגש אליי אחד מהם, ואומר לי: אתה כל הזמן אומר שאנחנו הולכים למות, ואתה נהיה דכאוני מזה. לעומת זאת, אנחנו, שמאמינים שהקול שאנו שומעים הוא קולו של אלוהים - אנחנו מאושרים. לא יתכן, הוא מוסיף, שהאמת מובילה אותך למלנכוליה, ולכן - לא יכול להיות שאנו הולכים למות, וברור שאנו צודקים.
אז אני שואל אתכם: איזה מין נימוק זה?
הגב לתגובה זו

בטרם תצלול
אוניברסאלי אחד, ת''א, 24/08/04 10:09

אין טוב מהמשל שהצעת על מנת לסתור את טענותיך.

שכן, הרפסודה המתרסקת שתיארת אינה קיימת מחוץ להכרתך, הכרתו של אדם שאינו מאמין שהמציאות - או האמת - אינה זו אותה הוא חווה באמצעות החושים, אלא משהו שמעל ומעבר לה.

בדבריך, אתה עצמך מכיר באפשרות לחוות משהו שמעבר לחושים: אם לא היה כן, מאין אתה שואב את הידיעה לגבי המוות בהתרסקות הקרב אל יושבי הרפסודה? את המוות כשהוא לעצמו הרי אינך חווה עדיין, ומעולם לא חווית באמת. את תובנותיך לגביו אתה מסיק רק על סמך צפייה במותם של אחרים, או משהו ששמעת על כך, אך החוויה החושית של ה''סוף'' אינה קורה אלא למי שמת בעצמו.

הדמויות האחרות שתיארת במשלך, אותם ''קצרי רואי'' שמפספסים את העיקר - מאין אתה כל כך בטוח שהם אלה הזקוקים למשקפיים ולא אתה? - היושבים לצדך, נוכחים שם למען האמת כדי להעיר אותך מהחלום בו אתה נמצא, על מנת שלא תמשיך באותו ככון ותתרסק, שכן, בחלום או מחוצה לו, חוויה זו - לפחות עפ''י תפיסתך, תפיסת החושים המקובלת - כואבת!

הכי חשוב: המשל מתאר היטב את כולנו: אותה רפסודה אינה אלא המירוץ הטכנולוגי, התת-תרבותי, פסאודו-פילוסופי, בו נמצא העולם כולו, בהנהגת המערב המודרני, שאתה מייצג בסיפור, בעוד שהיושבים לצדך, הם אחרוני צלולי ההכרה המצויים עוד כאן, שמאז ומתמיד נגזר דינם להישמע רק ע''י בודדים. אם יורשה לי: לעתים גם כאלה הדומים לך בחריפותם השכלית!
הגב לתגובה זו

לא סינגרתי על המערב
נדב, צוללת צהובה, 24/08/04 12:35

תשובה
א''א, ת''א, 24/08/04 15:06

גם לא קיטרגתי על המערב
נדב, צוללת צהובה, 24/08/04 17:06

3. ריבוי האלים היהדות
דותן, 20/08/04 07:54

2. יום יבוא והם יגלו
בעתיד, 19/08/04 15:05

1. תיקון שלפני חצות
סתם אחד, ת''א, 19/08/04 11:54

ה''קשר'' - או נכון יותר: השוויון - הקיים בין אחדות לריבוי, כלל אינו שאלה של תקופה. האונטולוגיה (מדע ה''יש'') היא כידוע תחום על-זמני.

אנשים חיפשו תמיד, ומחפשים עדיין מה שקיים מעבר לכל ספק, מה שהם יודעים בבירור - כשלא מדובר בידע מנטאלי, או לא בכזה בלבד - גם אם בצורה לאטנטית ולא ערה לעצמה, כאמיתי: אלוהים, הוא אחד, יחיד, אחיד, טרנסנדנטי, אך מצוי גם בתוכנו.

זהו בסופו של דבר מה שכולנו מחפשים - על גבי ריבוי האנשים, היצורים החיים, העצמים הדוממים, המראות, החוויות והתחושות - משום שזו ה''מציאה'' היחידה שיש לה קיום יציב ובלתי משתנה. השאר, כל מה שלא נכיר ונדע בצורה חושית, נאהב ונחפוץ להחזיק בו, אינו אלא בר כלייה, כפי שמדגים היטב הבודהיזם, ויחלוף ויעבור יום בהיר אחד, אם לא מידינו אנו, מן העולם.

הבעייה היא שאותה אחדות אחריה כולנו מגששים כסומים, אותו יחיד נסתר - שרק הוא יקנה לנפש המחפשת אותו שקט ושלווה, יחסיים או מוחלטים, בהתאם לרמת קירבתה אליו - אינו ניתן לתפיסה חושית-מנטאלית. הבעיה מסתבכת בימינו, משום שסוג תפיסה כזה, הוא צורת ההכרה היחידה בה הכירה המחשבה המודרנית, שלא לדבר על ה''פילוסופיה'' בת ימינו, שהפכה גם את המנטאלי - לו קיים תפקיד חשוב בהעברת אותה אמת על-חושית - למשהו לא ממש מוגדר (דוגמא לעבודה מסודרת וראויה עם המנטאלי והחושי, יתן למצוא אצל אריסטו)...

ההינדואיזם, על ריבוי האלים שבו, בדיוק כמו הבודהיזם, בהתאמה מלאה עם שלושת הדתות המונותיאיסטיות, מכירים כולם כאחד בצורות הכרה אחרות מזו המקובלת במקומותינו, כאלה שיכולות להביא את ה''יוגי'', את ה''מודט'', את ה''מתבונן'', או במילים אחרות: את החכם האמיתי, לתפיסה ישירה, אובייקטיבית לחלוטין - משום שמעבר ל''אני'' האמפירי של קובע הקביעות - של אותה אחידות, המתקיימת מעבר לכל ריבוי, ולו גם זה של ''מימידיה'' הזכריים והנקביים של האלוהות, ה''ספירות'' או ה''האצלות'' הנגזרות ממנה, השייכים כולם לתחום החלום והאשלייה, בעוד שהאל, הוא ורק הוא, הינו המציאות.

מעבר לתיקון העקרוני, תודה לכותב המאמר ולמערכת, על הוספת חומר מחשבה נחוץ מאוד בימים אלה.

יום-טוב.
הגב לתגובה זו

ואולי לא ?
כתר מלכות, 20/08/04 14:18

אחד ועוד אחד
תל, אביבי, 20/08/04 15:59

לא ולא! עצם השאיפה ''לסלק'' את התופעות, עד האחרונה שבהן, על מנת להגיע ל... (אתה יודע למה!), מניחה סוג מסוים של ידע המצוי בידי המסלק, לגבי מה שמצפה לו אם אכן יצליח לחדור מעבר לעולם התופעות, אם יצליח לחצות את נהר האשליה - זו המכונה ''מציאות'' - בו הוא חי עד כה, אל ה''גדה האחרת'', היא המציאות -הנחשבת ע''י בני אדם שלא יוצאים לאותו מסע מפרך כ''לא יותר מאשלייה'' - אותה אינו יכול עדיין לתאר לעצמו - משום שאינה נגזרת מן הניסיון החושי, וככזו, חומקת מכל דמיון - מציאות שאינה אלא האמת האחת או האלוהות, עליה מדברות הדתות השונות.

כל אדם שואל את עצמו מגיל צעיר שאלות אודות הפלא של קיומו. אם עובדת הקיום לעולם לא מתקבלת אצל מי מבינינו - כל עוד אינו מסומם ע''י חומרים נרקוטיים מסוכנים כמו סמים, אלכוהול וטלוויזיה - כמובנת מאליה, הרי זה משום שכולנו משוכנעים בדרך כלשהי ביכולתנו לפתור את בעיית המצאותינו כאן, להבין מאין אנו באים ולאן אנו הולכים. במילים אחרות: אם אנחנו שואלים, אין זה אלא משום שהתשובה נמצאת כבר בידינו, גם אם איננו מכירים אותה בצורה בה אנו מודעים לעניינים אחרים. כן, כולנו יודעים מבראשית את התשובה לשאלה המציקה לנו לכל אורך חיינו, משום שלמעשה, היא נמצאת בתוכנו, תשובה שאינה אלא מהותינו, החורגת מאיתנו, מהות אלוהית: עובדת היותנו ''עשויים בצלם''.

עם זאת, יש משהו בדבריך! כשאתה שואל: ''ואולי אחרי שמגרדים, מקלפים ומסלקים את התופעות, את הריבוי, את הזמני, המשתנה והחולף, לא נשאר בעצם כלום?'', אתה עצמך נוקט באחת הדרכים החשובות ביותר בה תואר - לאוזן אנוש שלא השתחררה עדיין מן התלות ביצוג פנומנאלי של האובייקט המתואר - אותו יסוד אימננטי ובו בזמן טרנסנדנטי, אותה אלוהות, אותו ''מצב בודהא'' (Buddhahood): המטאפורה של הריק המוחלט, המופיעה אצל מיסטיקאים נוצריים (כמו מייסטר אקהרט למשל), הוגים בודהיסטיים (נגארג'ונה וה-shunyata שלו), אצל הטאואיסטים הגדולים (אצל לאו-טסה זו התמה המרכזית), לצד מטאפיסיקאים מוסלמים (אבן-עראבי או ג'ילי וה''אל-פאנה'')... אותו ''ריק'' בא לציין את העובדה ש 'ספירת מלכות', שגם אותה הזכרת, שונה בתכלית השינוי מכל ''יש'' אמפירי, הניתן להכרה ע''י החושים.

בהתאם לכל מה שנאמר עד כה, צדקת גם כשטענת ש''אם להיות עקבי'' (עם קו המחשבה שהצגתי), אז ''צריך לסלק ולקלף אפילו את הכמיהה לטרנסצדנטי, לנצחי לאחד''. וודאי, רק כשאין שואפים עוד לשום דבר, יכול להופיע מה שאינו שום דבר: דבר האל.

תודה על דבריך.

הגב לתגובה זו

אחד פחות אחד
כתר מלכות, 21/08/04 13:23

ובכן -
''לא איך הוא העולם, הוא המיסטי, אלא זה שהוא ישנו''

וגם-
''השיטה הנכונה בפילוסופיה תהא, אכן, זו: לא לומר אלא את מה שניתן להיאמר, כלומר משפטים ממדעי הטבע, כלומר משהו שאין לו כל שייכות לפילוסופיה, ואז, כשמישהו אחר ירצה לומר משהו מטאפיסי, להוכיח לו שהוא לא נתן משמעות לסימנים מסויימים במשפטיו. שיטה זו לא תמצא חן בעיני אותו אחר - לא תהיה לו ההרגשה שלימדנו אותו פילוסופיה - אך זו השיטה היחידה הנכונה במדוייק''

ובעיקר -
''מה שאי אפשר לדבר עליו, על אודותיו יש לשתוק.''

כל הנ''ל מתוך - מאמר לוגי-פילוסופי/ לודויג ויטגנשטיין
---

אם מסכימים שאפשר להגות בשפה (בכל שפה אפילו בעברית...) ביטויים ומילים חסרי מובן והוראה (השפה הרי מלאה בסתם צלילים שמתחפשים לרצף משמעותי) אז גם מבינים שאפשר לשאול שאלות חסרות מובן ומכאן שלא לכל שאלה שאנו מעלים מוכרחה להיות תשובה - גם אם השאלה בסיסית, דחופה ועמוקה.

אני גם חושב שלא באמת צריך את המטאפורה הזאת של ''אין'' שהוא ''אל''
שהוא ''ריק'' ', גם לא את ''בצלם'' ''דבר האל'' וכו', שהרי המסתורין הגדול טמון דווקא בעובדה הפשוטה והגלוייה שיש בכלל משהו ולא לא-כלום. אם מקבלים (לוגית לפחות) ש ''היש ישנו והאין איננו'' אז האין איננו, כלומר הוא לא-יש, הוא כלום ולא משהו, הוא צליל בשפה שלא מצביע על כלום, או נכון יותר מצביע על (לא-כלום).

לא האחדות הרוחנית, המשוערת והפרסונלית שמאחורי הריבוי העצום והנשגב של התופעות (הקרוייה ''אל'') אלא, עצם קיום הטבע, חוקיו ואחדותו הלא פרסונלית (המשוערת גם היא) הוא הוא הסוד הגדול באמת. לא מה ש''מעל הטבע'' אלא הטבע עצמו - שהוא קיים ממש כחומר וכרוח חושבת. גם דקרט חשב שהוכיח את קיום האל מתוקף מציאותו של מושג האינסוף בתודעתו הסופית. אבל ה''מלכות'' היא ה''כתר'' ולהפך. הכל השתקפויות בתוך השתקפויות והכפלה עצמית לאינסוף. הסופי והפגום, במצוקתו ובחוסר יכולתו לקבל את זמניותו וחלקיותו, כמה ושואף לאינסופי ולמושלם, ומעניק לו את פני כמיהתו. הגאולה היא בקבלת היש הזמני ולא בכמיהה לאין הנצחי.

וכך ''האחד'', ''השלם'' ו''האינסופי'' אינו אלא סך כל היש והאין (היש, כמובן, מעיד גם על מה שאיננו למשל - יש פה משפט בעברית אבל אין פה קרנף) ואילו המכלול האחד השלם, גרעין ההוויה, קיים לעצמו וכשלעצמו, מאז ועד עולם, בחומר וברוח, כפי שאמר בנדיקטוס החכם (בערך)

''אפשר לאהוב את הטבע אבל מגוחך לצפות מהטבע שיאהב אותנו''.

צריך רק להתבונן החוצה, פנימה,
ושוב החוצה ואז לשאול: לא מספיק ?

חן חן.
הגב לתגובה זו

שלושה שהם אחד
אחד, תל-אביב, 21/08/04 19:14

חכמת אמת אינה יכולה להיות מתוחמת לשום מבנה סגור, וה''שיטתיות'' שהצעת יחד עם ויטגנשטיין היא אחת הבעיות הקשות ביותר של הפילוסופיה המודרנית, שיחד עם נטייתה להיצמד למדעי הטבע, הביאו אותה למבוי סתום.

''לא לומר אלא את מה שניתן להיאמר'', הוספת. ובכן, מה עם עצם העובדה שניתן להגיד: כיצד אומרים אותה, כיצד מסבירים את מהותה, וחשוב מכך, מה משמעותה?

האין מהווה גם ''חוסר התשובה'' בו הצעת להסתפק סוג של תשובה, שבמידה שמוצאים אחרות, העונות על אותן שאלות המוליכות למקומות אודותיהם מציע ויטגנשטיין לשתוק, נאלצים לקבוע את עליונותן על קביעתו - האנטי פילוסופית במפגיע -החד-סיטרית : ''עד כאן''?

אכן, ''היש ישנו והאין איננו'', אלא שכדי להבין את הלוגיקה העומדת מאחרי אמירה ישנה זו, יש להכיר את מחשבת העולם העתיק באופן שהפילוסופים המודרניים, שלא לדבר על בני ימינו - לא ידעו עוד. פירוש קביעתו הנ''ל של פרמנידס, בקצרה, הוא זה: ה-'יש', הוא המציאות הנקלטת ע''י החושים (מה שהיידגר, פילוסוף בעייתי, אך בעל אינטואיציות נכונות, קרא לו המימד ה''אונטי''), ישנו, בפשטות, בעוד שה-'אין', המטא-פיסי (הוא המימד ה''אונטלוגי-רדיקאלי''), ''איננו'' כנוכחות אמפירית, אך חבוי מאחרי הפנומנים. הדברים מקבלים משמעות יתרה כשמתייחסים למציאות הפנומנאלית עצמה כאל אשלייה (maya של ההינדים), ולמימד המטאפיסי, ובעיקר לפרינציפ העומד בראשו, כמציאות עליונה. או אז, מה ש''איננו'' הוא דווקא מה שנדמה לנו שישנו, ומה ש''ישנו'' הוא מה שנדמה - לחלק מאתנו לפחות - שאיננו. [האינטרנט, אגב, הוא מקום מעניין לדבר על רעיונות כאלה: מה ''ישנו'' כאן באמת ומה לא?!]

''המסתורין הגדול טמון בעובדה הפשוטה שיש בכלל משהו'', טענת (עפ''י שאלתו המפורסמת של לייבניץ: ''למה יש משהו ולא לא-כלום''?) בצדק, אלא שאותה פליאה (ה-thaumatzein של היוונים) על הימצאות הקיים הביאה בני אדם משך אלפי שנים לחקירה שהוליכה אותם לקבוע קביעות פרטיננטיות לגבי המימד המטאפיסי של היקום, ואחדים מביניהם, סוג נדיר ביותר של אנשים, להיכרות אישית עם היסוד המוחלט של הקיים, סוג של ראייה ישירה (ה''קונטמפלציה'' האפלטונית של ה''אידיאות'') של האלוהות.

מעבר לכל, השוואה פשוטה של התוצאות - פסיכולוגיות, סוציולוגיות, אסתטיות ואחרות - שהניבו התפיסות המערביות לאורך הזמן, לעומת הסדר היחסי, אישי וחברתי, שהתקיים עד לא מזמן במזרח (בטרם נכבש ע''י הקולוניאליזם התרבותי המערבי), ושנשמר גם במערב בקבוצות דתיות מסוימות, ועימות בין אורח חייהם של הפילוסופים המערביים הספקניים עצמם (מפרוטאגורס צפונה) עם דמויות חכמי הדת הגדולים - המלנכוליה הבלתי נמנעת של מי שאינו יכול להיות בטוח בשום דבר, או זו הנובעת מן ההכרה הבלתי נמנעת בדעיכתה של ''ארץ השמש השוקעת'', מול האושר (ananda בסנסקריט) שהפגינו ומפגינים חכמי המזרח, או גדולת ההקרבה העצמית של קדושי דתות המערב - כל השוואה ערכית שכזו אמורה להביא לתובנות חד-משמעיות באשר לשאלה - עליה בהחלט קיימת תשובה! - ''מה עדיף''.

ומכיוון שאני בכל זאת מסכים חלקית עם הקביעה ש''מה שאי אפשר לדבר עליו - במקומות מסוימים! - חייבים לשתוק אודותיו'', אעצור את הדיון בשלב זה. אם תרצה להמשיך, השאר את כתובת הדואר האלקטרוני שלך.

שבוע טוב.
הגב לתגובה זו

המשך
כתר מלכות, 21/08/04 20:18