תגובות עד כה: 53 תגובות, ב- 10 דיונים. הוסף תגובה 10.  אין ''אני''     אריה,  מבשרת,    11/05/05 10:36 ברגע שתבינו את זה - מתוך הריקות - אז תראו שאין שום הבדל מי קיבל את הכרטיס הזוכה ! בנוסף הויפסנה היא רק דרך - היא לא ''הכל''. בהשגת הריקות - אז גם הכעס יתפוגג וכן כל שאר רגשות ''החולות''. הגב לתגובה זו          מהקביעה שלך עולה שאתה מואר.         אלפונסו,    11/05/05 17:16 ולצערי, לי יש כלל ברזל. אני לא מדבר עם מוארים. הגב לתגובה זו 9.  לתום     אלפונסו,    11/05/05 05:27 אני לא בטוח שהבנתי אותך, אבל אני חושב שאתה מערבב בין שני דברים שונים. ההזדהות שאתה מדבר עליה היא זו שגורמת לנו לשכוח בשניה אחת את כל האידיאלים הנעלים שלנו על אהבה כשמישהו עוקף אותנו בתור בבנק ולאחל לו שישרף בגיהנום. בכל רגע נתון מעסיק אותנו דבר מסוים ואנחנו שוכחים את כל השאר. אבל ב''אני'' שדיברנו עליו למטה התכוונו לעצמיות שכוללת את כל אותן נטיות הבנות ידע קשרים וזכרונות שיש לכל אחד מאיתנו, על אף שבכל רגע נתון רק חלק קטן מהם נמצא במרכז העניינים שלנו, ובעיקר התכוונו לתחושת העצמיות הנפרדת והנבדלת שיש לכל אחד מאיתנו. עם כל ההזדהות שיש לכל אחד מאיתנו עם ה''אני'' המשתנה של כל רגע ורגע, עדיין יש הבדל עצום אם מי שזוכה בלוטו הוא אלפונסו או תום, וזו העצמיות שאליה התכוון תומר כשהוא אמר שהשחרור הוא לא עבור העצמי אלא מהעצמי. ( ותעשה לי טובה, אם בעינייך אין הבדל, שלח לי את הכרטיס הזוכה בדואר:)). הגב לתגובה זו          מי אתה שאתה כבר לא עצמך         תום,  בקעת הירדן,    12/05/05 04:12 אני לא מצליח להבין מה אתה הופך להיות כאשר אתה משתחרר מהאני שלך מעצמך מי אתה?מה מניע אותך? מה זה אומר זה בעצם להשיל את כל שלימדו ולמדת בחיים של מה נכון ולא נכון מה צריך להיות ואיך צריך להיות אתה משיל הכול עד שאתה חוזר להיות הגרעין של המהות שלך ללא כל המלבושים שעטיתי או עטו עליך במשך כל חייך. ??????????? אלה החיים ????? ועוד קצת ?????????? הגב לתגובה זו              ברוך הבא לקהילת ה''לא יודעים''             אלפונסו,    12/05/05 15:48 עכשיו נותר לך רק לבדוק כמה זמן תוכל לשאת את החברות בקהילת המנודים. אלו שמתעקשים להבין כל דבר מההתחלה עד הסוף ולא מוכנים להסתפק בנוסחאות רגשניות של אושר, נחשבים לעוכרי שמחה אובססיביים ולהורסי מסיבות. הפיתוי לחשוב ולומר ''אני יודע'' הוא עצום (ראה תגובה 10), ואם תביט סביב תראה שאתה חי בעולם שיש בו יותר מורים מתלמידים. וכל כך הרבה סימני שאלה. האם אפשר לחיות חיים מלאי סימני שאלה ולכן גם חסרי ''יציבות'' ? בלי מקום להניח לרגע את הראש ולנוח ? בלי למצוא נחמה במורה כזה או אחר ? בהצלחה. הגב לתגובה זו                  לאלפונסו                 פרח,    12/05/05 22:12 להתעקש להבין כל דבר מהתחלה עד הסוף ולעומק זה נפלא. אבל זה תמיד סובייקטיבי. הרבה שנים מחיי הקדשתי לנוסחה התנהגותית הזו. ולא שהרמתי ידיים או נכנעתי, כי אלו מילים שלא קיימות אצלי בלקסיקון, אלא ששיניתי מעט נתיב חשיבה, כי האמת שלי ומעל לכל היכולת שלי להתמודד עם המציאות ודרך הישר כפי שאני רואה אותה, שונה מהמשקפיים שמרכיבים אנשים אחרים הסובבים אותי. ולא תמיד זה כי הם לא מוכנים להתמודד ולהתעמת עם האמת. אלא ובעיקר היא שהאמת שלי - שמסבה לי אושר היא לא האמת שמסבה להם אושר. עולם החי בנוי מבעלי שלד פנימי (עצמות) מבעלי שלד חיצוני (כיטין) ומרכיכות שהן נטולות שלד . לכל אחד צורה שמחזיקה את גופו ומכילה אותו. אנחנו משתמשים בשם : ''רכיכות'' כשם גנאי. מסתכלים בבוז לעבר בעלי ה''שלד החיצוני'' שנאחזים בנוסחאות רגשניות לאושר ונתלים על מורים אלו או אחרים, ומחזיקים מעצמנו כהאמת הצרופה, הצדק והאור. שהרי רק לנו השלד הפנימי, המוצק והיציב, ומותר לנו ליידות מושגים מעליבים, מיצורים נטולי יכולת חשיבה השלכתית לעבר אחינו האנשים. אבל עובדה ביולוגית היא שלא בטוח חייהם של מי מבין כל שלושת הטיפוסים טובים יותר וכן, מילת הקסם: מאושרים יותר.(אני עדיין מדברת על אנשים ולא על מדוזות...) מעולם לא הוצאתי עצמי מן הכלל. וכל מה שכתבתי לך מתאים כמובן גם לי. אלא שאני הורדתי שיפוט ושמחה בשמחת אנשים אחרים סביבתי, גם אם בטנם מלאה סיבים (זה טוב לדיאטה). שיהנו ממסיבתם אפילו אם היא רגעית. פעם למדנו בביה''ס את משל השועל והכרם. וכמובן המסקנה: רעב נכנסתי ורעב יצאתי - אמרה המורה ואנחנו הנהנו בראשינו בהסכמה. היום אני חושבת שזה נפלא שהשועל מילא את ביטנו בענבים טעימים, וחווה רגעים של אושר ונחת ואור בעיניים. נכון שאח''כ הוא היה צריך להרעיב את עצמו ולחזור ולהיות רזה (מצב שבו הוא היה במילא) , אבל עד אז הוא נתן לעצמו לחוות טעם מתוק של ענבים ולו לזמן מה... נ.ב. תראה - עברו עשרה ימים, חזרתי לכאן ועדיין מתנהלים פה דיונים רוחניים בכרם של תומר. הגב לתגובה זו                      איזו אנאלוגיה יפהיפיה.                     אלפונסו,    13/05/05 02:08 אבל כדרכם של משלים שנועדו להמחיש ולהבליט נקודה מסוימת, הרי שעם כל היופי שלה היא חד צדדית ובעייתית, ואינה מתחשבת במורכבות של החיים האנושיים. בעולם החי אין מעבר בין צורות החיים השונות. רכיכה אינה מפתחת שלד, לא חיצוני ולא פנימי. יונק או דג לעולם לא יהפוך לרכיכה ואין לו כל דרך ל''החצין'' את שילדו. חרק בעל שלד חיצוני יכול אמנם להפוך לרכיכה אך רק אם יונק גדול דיו ידרוך עליו, ולכן זו אינה ממש טראנספורמציה אלא שחרור כפוי שלו מה''עצמיות'' שלו, (ומכיוון שהשחרור כפוי כנראה שאותו חרק לא יזכה באמצעותו להארה המיוחלת) . בעולמנו הדברים שונים באופן קיצוני. מבחינת היחס לאמת ולאושר תמצאי בכולנו שילוב של כל שלושת הטיפוסים שהזכרת כשההבדל הוא רק במידת הדומיננטיות של כל אחד מהם. המורכבות עולה אם ניקח בחשבון שגם מידת הדומיננטיות של כל תכונה משתנה בהתאם לנסיבות חיצוניות ופנימיות. הגישה הדוגלת בהימנעות משיפוטיות, ושמחה בשמחתם של אחרים יכולה להגן גם על אדם שרואה אדם אחר מתמכר לסמים קשים ואינו עושה דבר על מנת למנוע זאת. אחרי הכל, אותו מסכן עושה בדיוק את מה שמסב לו את האושר הרב ביותר בנסיבות הספציפיות של חייו ( וסליחה על היעדר התחכום והיופי האומנותי בדוגמא שלי, וכן, זו אכן דוגמה קיצונית וחד צדדית על מנת להמחיש נקודה מסוימת). אם כך, האם הימנעות מהתערבות באושרו של הזולת היא ערך עליון ? זו אינה שאלה רטורית. התשובה שלי לא בהכרח שוללת את האדישות למצבו של הזולת, גם אם ברור לך שהוא טועה, ובלבד שלדעתו יהיה מאושר, שעלולה לנבוע מהיעדר השיפוטיות שהופך לאחרונה להיות יותר ויותר לא רק פוליטיקלי קורקטי אלא נחשב אפילו למעלה מוסרית. התשובה שלי דווקא אומרת שעבור אנשים מסוימים יהיה נכון לא להתערב לעולם באושרו של הזולת, עבור אנשים אחרים יהיה זה נכון להתערב מידי פעם, ועבור אנשים אחרים יהיה זה נכון להתערב תמיד. זה לא אומר שהמתערבים חסינים מטעויות (מי כן ? ). זה לא אומר שהם חפים ממניעים אישיים (גם אהבה לזולת היא מניע אישי). זה לא אומר שהיכן שהם רוצים להועיל אין ביכולתם להזיק. וזה כמובן לא אומר שאין ביכולתם להועיל !!! אבל יותר מכל, התשובה שלי אומרת, ובעיקר אם אנו עוסקים בהימנעות משיפוטיות, שאת היעדר השיפוטיות צריך לקחת צעד נוסף, דהיינו לא לשפוט את המתערבים !!! הרי בהחלט יתכן שאושרם ושמחתם הם ההתערבות עצמה, ואלו שרואים בהיעדר ההתערבות והשיפוטיות מעלה מוסרית, או מסקנה הנובעת מניסיון ומחוכמת חיים, צריכים לדבוק בה בכל הנסיבות. שהרי אם לא כן הם מיד נכנסים, גם אם בלי לחוש בכך :), לקטגוריית ה''מתערבים לפרקים'', ולכן ודאי תסכימי איתי שהם מאבדים בו ברגע את זכותם המוסרית לתקן את ה''מתערבים מכל הסוגים'' באשר הם. הגב לתגובה זו                          הדלתות פתוחות לרווחה                         היושבת בגנים,    13/05/05 06:05 בשום אופן לא דגלתי בהימנעות משיפוטיות. ולעזור לאלו שלא יכולים לעזור לעצמם זהו ערך עליון של ואהבת לרעך כמוך, גם אם הוא ממניע אישי, הוא היפה שבהם. ואוי לחברות שאין בהם אנשים בעלי יכולת שיפוט כי אין מי שיבצע בהן מהפיכות חברתיות וסוציאליות . נתחיל מעובדה בסיסית ואקסיומית שאתה מכיר מקרים קשים וקיצוניים יותר משאני מכירה ונפגשת בהם, מאחר וכל נושא הגורואים והמסעות למחוזות ה''הארה'' הלא מוארת זרים לי לחלוטין. אני דיברתי על הדברים הקלילים שבחיים ואתה לקחת זאת חזק מאוד לליבת העניין. אין דבר נורא בעיני יותר מהאדישות, אדישות מובילה למוות. ונלחמתי מספיק באדישות סביבתית במציאות, רק לא על אותם נושאים חברתיים שאתה מעלה כאן. בדרכך אתה - הנפת את הנבוט כשאמרת : ''..ואלה שרואים בהיעדר ההתערבות והשיפוטיות מעלה מוסרית''... משום שאני התכוונתי למקרים הקלים ואתה למקרים הקשים כפי שהצגת כאן. טוב, אתה צודק. חד משמעית . נקודה. ואחרי שאיבדתי את זכותי המוסרית ומעלותי המוסריות לתקן את המתערבים , אהיה מתערבת לפרקים רק בעניינים שאני מבינה בהם או לפחות חוויתי על בשרי . :) הגב לתגובה זו 8.  לידידי     י,    08/05/05 23:06 דמיין לך מצב של פתרון זמין ופשוט לכל שאלות הקיום. גלולת פלא, שתביא אותך אל כל הידע והתשובות שרק חלמת ושערת (או לא שערת) את קיומן. (כנראה שמפיקים אותה מפרותיו של עץ הדעת). ויש לפתרון הפלא הזה מחיר פשוט. מחיקה מוחלטת של המהות הנוכחית (הזיכרון?) שלך. כשתתעורר לא תזכור, לא תכיר ולא תדע דבר מעברך, אישיותך, הזהות שלך. הכל חדש. האם תבלע את הגלולה? ואם אתה מעיז לבלוע אותה, האם יש בך עדיין פחד מהתפרקות האורגניזם? האם אתה רואה שוני בין גלולה הפלא לבין הפתרון של ''האני החדש''? הגב לתגובה זו          הדוגמא לא שלמה         אריה,  מבשרת,    09/05/05 11:56 כדי להשלים את הדוגמא - תאר לך כי הגלולה לאחר לקיחתה, מביאה אותך למצב המתואר - אלה שבדרך היא לא מוחקת את זכרונותך - אלא משאירה אותם ואתה ער ומכיר את כולם - כולל מהכל הגילגולים - רק שההתייחסות העכשיווית היא מוארת. במקרה כזה - אני כן הייתי בולע את הגלולה. הגב לתגובה זו              של מי הדוגמא הזאת?             י,    09/05/05 16:25 א. אל תגע לי בדוגמא, ואל תמתיק את הגלולה. ב. מה שאתה מציע זה לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. ברור שבמקרה כזה תבלע אותה. ג. אפילו הגלולה שלי לא קיימת במציאות. הגב לתגובה זו              אבל אז אתה מתעלם בגסות             אלפונסו,    09/05/05 16:19 מהשאלה המרכזית שעלתה בדיון 7. מה שאתה מתאר היא הארה שרק מוסיפה ל''אני'' ולא לוקחת ממנו דבר. אתה מתעלם מהתפיסה הבודהיסטית של ה''אני'' כחסר ישות קבועה ויציבה שמהאשליה שלו יש להשתחרר. אם תקח גולה מברזל ותקשור אותה לחוט, ואז תסובב אותה במהירות של מאה סיבובים בשניה, אתה תראה טבעת ברזל. הבודהיסט יאמר לך שאין טבעת, היא לא קיימת, היא אשליה, יש רק גולה שמסתובבת במהירות גבוהה מאד. והוא צודק. מצד שני, יש מי שיאמר שהטבעת היא כל כך ממשית שאם תנסה לחדור דרכה היא תחתוך אותך כמו חמאה. גם הוא צודק. מצד אחד יש לנו חווית ''אני'' מוחשית של ישות עצמאית מגובשת, נפרדת ונבדלת, ומצד שני התבוננות פנימית בתופעות הנגלות שלה מראה לנו רק השתנות מתמדת. לכן בהחלט יתכן שהתבוננות רק בתופעות עצמן, ללא מושגים, אינה הדרך הנכונה לגילוי האמת. בעולם החיצון התבוננות כזו גרמה לנו לחשוב שהשמש מקיפה את כדור הארץ. רק החשיבה המושגית גילתה לנו שזו טעות. אולי אנו עושים את אותה הטעות כשאנו מנסים לרכוש תובנה פנימית רק באמצעות התבוננות בתופעות של ה''אני'' ? יתכן שגילוי האמת נמצא בתנועה הלוך ושוב מהתבוננות בתופעות אל מושגים גמישים שפתוחים לשינוי. אולי ה''אני'' הוא באמת ישות מוחשית קבועה ואחידה, על אף שאם אנחנו מגבילים את ההתבוננות שלנו רק לתופעות שלה היא מתגלה כמשתנה בהתמדה ? אולי ההשתנות המתמדת היא תכונה קבועה של ישות קבועה ? אולי יש בה דבר מה קבוע שאנו איננו מודעים לו במצב התודעה הנוכחי שלנו ? אם זה נכון, אז ניתן בהחלט לקבל את התיאור שלך את הגלולה ואז גם אני בולע. ועוד איך בולע !!! אבל אז זו אינה ההארה כפי שהיא מתוארת בבודהיזם אלא משהו אחר. הגב לתגובה זו                  ציינת כאן נקודה מאד מאד חשובה                 י,    09/05/05 18:26 כמעט בדרך אגב, אמרת את הדבר הבא: ''ההשתנות המתמדת היא תכונה קבועה של ישות קבועה'' וצריך להתעמק בטענה הזאת, כי היא אמת מאד בסיסית, והיא מבארת הרבה נקודות לא ברורות, ופותרת אי הבנות ופרדוקסים. הגב לתגובה זו                      זה לא היה בדרך אגב.                     אלפונסו,    09/05/05 19:41 יש התיחסות רחבה יותר לעניין הזה בתגובה 8 לחלק השלישי של ''המצב''. נאמר שם שחווית ה''אני'' אינה אשליה מושגית ושהיא ממשית ו''יצוקה בסלע'' של הנפש האנושית. אני מרשה לעצמי לעשות שימוש נוסף בדוגמה של השמש וכדור הארץ (אני יודע, גם עלי היא נמאסה ). בדוגמה הזו אנחנו מצליחים לשלב יפה מאד בין ה''אמת התופעתית'' לבין ה''אמת המושגית'' על פי הצרכים שלנו ועל פי העניין הנדון ברגע נתון. בעולם הפנימי אנו מצפים לפתרון קסם שיהיה אמת חד משמעית מנוסחת בברור, ובלבד שלא נידרש למאמץ מתמיד של עיצוב המושגים שלנו מחדש עם כל גילוי והבנה חדשים. זה נעשה יותר בעייתי כשמשלבים ''אמת'' כלשהי עם ההבטחה לאושר שכולנו מחפשים. זה גורם לנו להיות כבולים לאותה אמת, תופעתית או מושגית, באמצעות רגשות לא מודעים ומונע מאיתנו לשקול אותה מחדש ולהעמיד את נכונותה בספק. לראות רק את השינוי המתמיד פירושו לראות רק את האמת התופעתית היחסית, ולכן רק חלק מהאמת. לכך התכוונתי כשאמרתי : אולי אנו עושים את אותה הטעות כשאנו מנסים לרכוש תובנה פנימית רק באמצעות התבוננות בתופעות של ה''אני'' ? יתכן שגילוי האמת נמצא בתנועה הלוך ושוב מהתבוננות בתופעות אל מושגים גמישים שפתוחים לשינוי. אולי ה''אני'' הוא באמת ישות מוחשית קבועה ואחידה, על אף שאם אנחנו מגבילים את ההתבוננות שלנו רק לתופעות שלה היא מתגלה כמשתנה בהתמדה. הגב לתגובה זו                          חשיבות המושגים.                         אלפונסו,    10/05/05 01:29 להבנה של המקום המרכזי שיש למושגים בחיינו בכלל, ובוודאי גם בכל הבנה ותובנה שיש או אין לנו, יש כמובן חשיבות עליונה שחורגת מגבולות הדיון הנוכחי ונוגעת לכל תחום בחיים שלנו. גם היעדר הבנה ותובנה בעניין כלשהו נובעים או מהיעדר מושגים מתאימים או מנוכחותם של מושגים מגבילים. הבנה של עצמנו חייבת לכלול הבנה של המרכזיות של המושגים בחיינו, ולא סתם גינוי שלהם כאילו הם מפרידים בינינו לבין המציאות. מבחינת יכולת ההבנה שלנו, ויתור על המושגים שלנו זהה לוויתור על הנשימה שלנו עבור החיים הפיזיים. אנו מבינים באמצעות מושגים בין אם אנחנו מכירים בכך ובין אם לא. אנחנו מבינים באמצעות מושגים וגם מתבוננים באמצעותם בעולם גם כשאנו חושבים שאנחנו ''מתבוננים בתופעות שלא דרך מושגים''. התבוננות כזו היא בעצמה מושג שמתנה הן את ההתבוננות והן את התופעות שהיא חושפת. זה לא אומר שהיא חסרת ערך, להיפך, היא חשובה מפני שיש בכוחה למנוע מאיתנו לאמץ מושגים מופשטים שאינם מבוססים על חוויות ממשיות. לכולנו יש נטייה כזו. דיבורים מעורפלים על תדרים אנרגטיים או ערוצי תקשורת, שבהם גם לדובר אין מושג מה הוא אומר הם רק דוגמה אחת לזה. מי שהולך בכיוון הזה יכול לבנות עולם שלם של מחשבות שאין לו שום קשר לחוויה ממשית כלשהי. כשאנחנו לא מודעים לכך אנחנו הופכים לשבויים של שיטה בלי להיות מודעים לכך. לשיטת ההתבוננות הבודהיסטית יש מטרה מוגדרת מאד והיא נקבעה מראש על מנת להביא לתוצאות מסויימות מאד (טובות ונעלות מהרבה בחינות אבל לא מספקות עבורי). כשאנחנו מודעים לכך שכל הבנה שלנו היא תמיד מושגית, ברמה כזו או אחרת , יש לנו חרות מסוימת לשקול את נכונות המושגים, את היחסיות שלהם, את הדרך בה רכשנו דווקא אותם ולא אחרים, ובעיקר את התוצאות של ראיית העולם דרך המושגים הפרטיים שלנו. כשאנחנו לא מודעים לכך אנחנו נעשים שבויים של תפישת עולם מגובשת כלשהי מבלי להבחין שאנחנו רואים רק חלק קטן מהמציאות ומדמים שהוא אמת מוחלטת. זה במקרה הטוב. במקרה הרע אנחנו רואים את המציאות דרך מסך של דמיונות שווא. אני אשאיר את השאלה האחרונה שלך פתוחה, אבל אענה על הראשונה. אני פשוט רואה מולי בהווה, כאן ועכשיו, את כל התגובות שכתבתי בעבר, באמצעות התבוננות ברשימות האקאשיות :). הגב לתגובה זו                          הבהרה                         י,    09/05/05 23:33 ראשית תיקון. אכן לא כתבת בדרך אגב. אלה שהציטוט הנ''ל היה רק פרט קטן בתמונה כוללת. כשהדגשתי את חשיבותו, התכוונתי לישום שלו גם מחוץ לדיון הנוכחי ולהקשרים שלו. ההבנה של מהי ישות קבועה - למרות שהיא מורכבת מחלקים שאף אחד מהם אינו בהכרח מהותי, למרות שחלקים כאלה יכולים להוסף ולהגרע, ומעל לכל, למרות השנויים שהיא עוברת - היא הבנה מהותית. היא פותרת מספר פרדוקסים כביכול, שחלקם נדון באותה תגובה 8, כמו משל המרכבה, (איך בדיוק אתה מתעד ושומר את הדיונים הישנים ושולף מהם לפי הצורך?) או כמו הנהר של הירקליטוס. ההבנה של ההשתנות המתמדת היא מרכיב חיוני בתפיסתה של המהות המיוחדת המגדירה ישות קבועה. זה המסלול האפשרי היחיד להגיע מהבנת התופעות אל המושג האמיתי. אבל מעל לכל, בעיני, ''ההשתנות המתמדת, כתכונה קבועה של ישות קבועה'', עושה כמעט את הבלתי אפשרי - היא הדבר הקרוב ביותר להגדרה של מושג הזמן. הישות הקבועה, אם כן, מתקיימת לאורך זמן. וכדי לא לסיים בלי שאלה - האם העובדה ש''הישות הקבועה'' בכל זאת כפופה לזמן, לא מחייבת את המסקנה שיש לה התחלה וסיום (בזמן)? הגב לתגובה זו                  והחשיבה הבודהיסטית כמובן,                 אלפונסו,    09/05/05 17:35 לא תסכים לאף אחת מן ההשערות הללו בדבר אפשרות של ישות קבועה, ותראה אותה רק כנובעת מחוסר נכונותו של מערך ה''רגש-חשיבה'' שלנו השואף להתקיים לנצח להודות לא רק בארעיות שלו עצמו, אלא בעובדה שהוא מת ומתהווה מחדש מרגע לרגע. כאן נכנס לתמונה תפקידה של הויפאסנה המכוונת אותנו להתמקד בדיוק בזה, מפני שהבודהא, בניגוד לאנונימי, סבר שהסבר אינטלקטואלי יכול אולי לנבוע מראיית תופעה כלשהי, אבל כשהוא עומד בפני עצמו הוא אינו מהווה תחליף לאותה ראייה או היווכחות ולכן הוא גם חסר השפעה. הגב לתגובה זו                  עלי להסכים עם אריה                 רוס,    09/05/05 17:00 לא מדובר במשחק-סכום-אפס, וזה הרי כל הפלא. בכל אופן, גם בנירוונה כל הזכרונות נשארים, ואפשר גם לחשוב (כפי שתומר כתב), וכשקוראים לך ברחוב אתה מסתובב - השינוי היחיד הוא שאת/ה לא מזוהה עם כל אלו (כפי שהיית לפני כן). עם מה כן את/ה מזוהה? עם האחדות שבבסיס הכל, עם הסובייקט האבסולוטי - שלא שולל את הדברים כי הוא גם כל הדברים כולם. אז אולי הסובייקט האבסולוטי הזה הוא ה''אני האמיתי'', או אולי הוא אלוהים או אולי הוא הטאו או אולי הוא ''ריקות''. אבל שושנה נשארת שושנה בכל שם. הגב לתגובה זו          חס וחלילה. לא בולע !!!         אלפונסו.,    09/05/05 01:21 ובהחלט ניסחת במשל הפשוט לכאורה את שורשי ההתנגדות העזה שלי לקבלתה של שיטת החשיבה הבודהיסטית כשיטת חשיבה שהיא שלמה ומושלמת בפני עצמה. רוב חסידי הבודהיזם לא רואים שזה למעשה הכיוון שאליו הם צועדים. על אף שאני מוצא בה חוכמה רבה, יש בה לא מעט ''חורים'' שלא ניתן להשלים איתם. וכשאני אומר בודהיזם אני מתכוון גם לקרישנמורטי שלטעמי הוא ה''בודהיסט הכי בודהיסטי'' במאה העשרים. זו רק אחת התובנות שהתכוונתי אליה בדיון אחר, כששאלת אותי אם לוויכוח שלנו על מהות התשוקה וההתהוות יש תכלית כלשהי. בסופו של דבר, היעדר מוחלט של תשוקה והתהוות פירושם מוות של עצמך כפי שאתה מכיר את עצמך. התכחשות ונסיונות התחמקות של הבודהיסטים לא יעזרו כאן ותומר ניסח זאת בצורה מדויקת ביותר בעזרתו של רמש בלסקר. אני מודה שזה שישות ערטילאית כלשהי שאינה ''אני'' תזכה לאושר אינסופי לא ממש מעניין אותי, והמסקנה הזו, שאליה מובילה החשיבה הבודהיסטית, היא כישלון של אותה שיטת חשיבה להסביר את עצמה. זו גם הסיבה שידידי ''טובלרון'' כועס כל כך על הלוגיקה הבודהיסטית. שטיינר מייצג גישה הפוכה לחלוטין. לא איבוד של ה''אני'' אלא השתנות הדרגתית שלו, שהופכת אותו בהדרגה לכשיר לחיות לא רק בעולם הפיזי אלא גם בעולמות עליונים ומאפשרת לו גם להכיל את מצב התודעה של הבודהא וגם לא לאבד את הקשר שלו עם העולם, ויותר מכך, לא לאבד את הערך שיש לעולם בעיניו. על אף שההתפתחות הזו עשויה להפוך אותו בסופו של התהליך לישות שונה לחלוטין מכפי שהיה לפניה, הרי שמדובר בשינוי התפתחותי שמקביל להשתנות שעובר בהדרגה ילד קטן שהופך לאדם בוגר. לא מדובר בהיעלמות של האינדיבידואליות והפיכה ל''אורגניזם מאושר'' (המושג הזה מעורר בי חלחלה). נטייה נוספת של החשיבה הבודהיסטית שמעוררת בי התנגדות עזה היא עצם השאיפה למצב של שחרור מוחלט מצער ומחוסר סיפוק. כפי ש''הארה זה פאסה'' (המקורי) אמר פעם, אף אחד לא מעלה על דעתו שניתן להשתחרר מהתכונה הבסיסית של מערכת העצבים שלנו להעביר לנו תחושות כואבות, ומצד שני אנחנו מסכימים להאמין שקיים מצב שבו הנפש שלנו גם ממשיכה להתקיים וגם משוחררת לחלוטין מחוויות של צער וכאב נפשי. לא נוח לנו לחשוב שכשם שמי שרוצה לפתח שרירים צריך להשלים עם סבל מסוים כדבר מובן מאליו, כך גם מי שרוצה לפתח תובנות רוחניות מסוימות צריך להשלים עם סבל נפשי מסוים כדבר מובן מאליו. האמונה הזו מבוססת על פחד מכאב ועל השאיפה לנסיגה מהחיים שעולה בנו תמיד ברגעים קשים במיוחד של אובדן כבד כלשהו, כשהחיים מנצחים את השאיפות האישיות שלנו. העניין המרכזי שלי בחשיבה הבודהיסטית והקרישנמורטית נוגע בעיקר לפרקטיקה של נוכחות ומודעות להווה שהיא בעיניי ''מפתח קסמים'' להרבה דברים, אבל המניע שלי לכך אינו שאיפה לשחרור מסבל. ואגב, גם קרישנמורטי מציין שהיכולת שלנו לחיות בהווה ללא בריחה זהה ליכולת שלנו לשאת את תחושת היעדר הסיפוק וחוסר שביעות הרצון שלנו מההווה. בכל מקרה, אם פתאום, ככה בלי כוונה, ה''אני'' שלי יתמוסס לו ואהפוך ל''אורגניזם מאושר'', אני מבטיח לך שאם לא אאבד את יכולת ההקלדה שלי, אתה תהיה הראשון שידע !!! ולו רק בגלל שפיתחת את היכולת לזהות את האינדיבידואליות הנצחית שלי בכל אינקרנציה שבה היא מופיעה :). הגב לתגובה זו              ''אני''             תום,  בקעת הירדן,    11/05/05 01:17 אלפונסו אתה אומר שיש ''אני '' שאם יתעבור איזשוהי הארה יעלם אותו ''אני'' ויהיה '' אני'' חדש שהנה מהפירות אל אני זה אני זה אני אנחנו כל הזמן מזדהים אם ה''אני '' של אותו הרגע מכיוון שבכל מקרה אין לך שליטה על זה וגם כך תשתנה ולא תהיה אותו בן אדם ברגע אז איך אתה יכול לדבוק ל''אני'' מסוים של רגע מסוים ולהגיד שהוא לא יהנה מפירות העתיד . הגב לתגובה זו                  ''אני'' משתנה                 י,    11/05/05 18:09 קרא בעיון בדיון זה על ההשתנות המתמדת של המהות הקבועה. אין בעיה ל''אני'' להשתנות מרגע לרגע, ובכל זאת להשאר מאד ''אני''. הגב לתגובה זו 7.  לתומר פרסיקו ולאסף פדרמן.     אלפונסו,    06/05/05 17:12 תומר, יחד עם ''הגלגול'' שכתבת, סדרת הכתבות הזו היא יצירת אומנות בעיניי. יש במאמרים הללו יותר חוכמה בודהיסטית מתומצתת מאשר בהרבה ספרים עבי-כרס. אבל יש נושא אחד שכולם חוששים להתמודד איתו, וכשמשאירים אותו תלוי באויר הוא הולך ומתגבש לכדי ספק גדול שמכרסם בעקביות במאמצים להבין את מטרתו הסופית של הבודהיזם. ב''גלגול'' הבהרת יפה מאוד ש''אני עצמי'' לא יכול לצפות להתקל בעתיד בתוצאות הטובות או הרעות של הקארמה שלי, מפני ש''אני עצמי'' לא קיים למעשה כאישיות קבועה ומגובשת שנשארת קבועה דרך כל התהליכים שהיא עוברת. ה''אני עצמי'' הוא רק התהליכים המשתנים של כל רגע ורגע ואינו דבר מה שונה מהתהליכים המשתנים בהתמדה שבהם אני מתבונן. אבל משום מה, אנחנו כן מאמינים ש''אני עצמי'' אהנה ממצב הנירוואנה. ש''אני עצמי'' אהיה ישות קבועה שתחווה את האושר האינסופי המובטח ואת השחרור הסופי מכל סבל. אחרת הרי לא היינו נוקפים אצבע על מנת להשתחרר. לא נראה לי שניתן להחזיק בו זמנית בשתי השקפות סותרות על העצמיות ולהשתמש בכל אחת מהן רק כאשר היא נוחה לנו. ואם אין עצמיות קבועה, האם זה לא סותר שאיפה ומאמצים מתמידים לשחרור ? כיצד אני יכול לפעול לשחרר את עצמי אם עצם המאמץ לשחרור, בין אם בויפאסנה ובין אם בחקירה עצמית, מגלה לי שאני לא ישות קבועה ויציבה אלא רק תהליכים שמשתנים בהתמדה ? האם ההשקפה הזו אינה כורתת את הענף שעליו יושב הבודהיזם ? זו לא סתם התפלספות. אני לא רואה איך מישהו שמתרגל ויפאסנה או לומד את האמיתות הבודהיסטיות יכול ''לישון בשקט'' בלי לפתור את הסתירה הזו שתוקעת מקל בגלגלי השאיפה לשחרור. האם יכול להיות שהבודהא טעה בתיאור ה''אני'' ? ואם זה יכול להיות, האם יכולות להיות טעויות נוספות שהתגנבו אל תוך האמיתות הבודהיסטיות ? האם יכול להיות שלא מדובר בטעות אלא שתיאור ה''אני'' נועד רק למטרות פרקטיות, ושהשחרור הסופי מגלה לנו את ה''אני האמיתי'' הניצחי שלנו ? הבעיה היא שזה שוב מחזיר אותנו אל ישות אחרת שאינה ה''אני'' הרגיל שלנו. ואז שוב עולה השאלה: אם לא אהיה זה אני שמשתחרר מסבל מדוע שאשאף לכך ? מכיוון שגם אתה וגם אסף אינכם מאמינים עיוורים, ואני רואה אתכם מתאמצים לחקור לעומק תהליכים פסיכולוגיים לאור ההשקפות הבודהיסטיות, חשוב לי מאוד לדעת כיצד אתם מתמודדים עם הסתירה המרכזית הזו. תודה. הגב לתגובה זו          אלפונסו היקר         ת.פ.,    07/05/05 09:10 ראשית תודה. בדבר שאלתך (ואני הייתי שמח לשמוע גם תשובה מאסף, שמלומד ממני בענייני בודהיזם), אני לא חושב שהבודהה אי פעם אמר שהנירוונה היא בשביל האינדיבידואל - בדיוק להפך. כמו ששמעתי מאחד ממורי הויפאסנה שזכיתי ללמוד אצלם (מרטין איילוורד): liberation is not for the self, it's from the self. אכן, הבודהה עצמו אמר (אני מקווה שאני מדייק, זה לא מולי): ''יש מעשים, אך אין מי שעושה, יש סבל, אבל אין מי שסובל. יש דרך, אבל אין מי שהולך בה. ישנו שחרור, אבל אין מי שזוכה לו.'' בקיצור, השחרור הוא מהאני, והוא מאפשר ל(בוא נקרא לזה)אורגניזם האנושי לחיות חיים חופשיים, מאושרים, אמיתיים, אחרים. חיים ללא מרכז מדומיין של זהות פרטית. אין מי ש''נהנה'' מזה, אבל זה בהחלט קורה. זו התרחשות נטולת מרכז, זה תהליך, זרם... ''a happening''. בדיוק משום כך ההשגה של הנירוונה היא תמיד בשביל כל העולם, ואף פעם לא עניין פרטי. לכן גם כתבתי ב''גלגול'': עשיית הטוב בעולם היא בשביל כולם, ולא בשביל שאת/ה תזכה לגלגול טוב כשתמות - את/ה לא תהיה שם! לנו, הנמצאים בנקודת מבט של פרטים, קשה להבין איך זה יכול להיות, אך זו טענת הבודהה (ומורים רבים נוספים, כמובן). קשה לנו להבין כיצד בכלל ניתן לחיות ללא ''אני''. אבל למעשה, הטענה הרי היא שכבר עכשיו אין בנו מרכז מהותי של זהות גרעינית! אלא שאנחנו פשוט לא רואים זאת. אנחנו מדמיינים לנו מרכז מתמשך של זהות, ובדיוק באותו אופן מדמיינים שהוא (כלומר אנחנו) ''נגיע להארה''. כמובן שלא. כפי ששמעתי את המורה האדוויתי ההודי רמש בלסקר אומר פעמים רבות: אם אתה רוצה להנות מהחיים, היה שחקן קולנוע, נהג מרוצים, אפילו סוכן בורסה - רק אל תשאף להארה, כי אתה לא תהיה שם כדי להנות ממנה.... הגב לתגובה זו              תודה תומר.             אלפונסו,    07/05/05 15:24 התשובה שלך חידדה את הבעייתיות של הנושא. איכשהו, ההצהרה ש''השחרור אינו עבור עצמי, אלא שחרור מ-עצמי'', ( שחוזרת הרבה גם אצל קרישנמורטי ), תמיד חולפת על פנינו מבלי שנתעמק בה. לחילופין, אנחנו נותנים לה פרשנות אישית מרגיעה בסגנון '' מדובר בוודאי בשחרור רק מהאספקטים השליליים של העצמי, בעוד ''אני עצמי המקורי'' נשאר ונהנה מפירות השחרור. הסתירה הזו קיימת גם אצל קרישנמורטי שמצד אחד לא חסך במילים על מנת לתאר את מצב השחרור מסבל, מפחד, ומהזמן, ומצד שני מרבה להשתמש במושג ''הלא ידוע'' על מנת לתאר את השחרור. יש לו הרבה סיבות לכך, אבל המרכזית שבהן היא שלדבריו לא ניתן לחתור לשחרור ביודעין, כמטרה, מפני שהוא אינו דומה לשום דבר שאליו אנו כמהים ומשתוקקים. חתירה כזו באה מה''עצמי'' ומחזקת אותו, ומטרת החתירה תמיד מעוצבת בדמות התשוקות שלנו וכתגובת נגד להיעדר הסיפוק שלנו בהווה,כלומר אשליה עצמית. זה מותיר אותנו שוב רק עם היעדר הסיפוק בהווה, ומציג בפנינו את האבסורד שבעצם הכמיהה לשחרור. קרישנמורטי טען שעצם ההבנה של האבסורד הזה, בכך שהיא כורתת את התקווה והכמיהה לשחרור עתידי שהוא תוצאה של מאמץ מכוון, יוצרת בנו מודעות ספונטנית להווה. לא מאמץ להיות מודע להווה על מנת להשיג משהו בעתיד. הוא ראה במאמץ כזה רק בריחה מתוחכמת. זה מחזיר אותנו לעובדה שהיכולת שלנו להיות מודעים להווה, ללא בריחה לעתיד, זהה ליכולת שלנו לשאת את הכאב של היעדר הסיפוק הממלא את ההווה. אולי היכולת לשאת זאת ללא בריחה, היא שתגרום ל''עצמי'' להיווכח שהוא האחראי הבלעדי לסבל והוא יתנדב למות מעצמו, ללא מאבק. אופס, הנה, גם אני ברחתי לעתיד בלי להרגיש בכלל. אפילו השאיפה שהעצמי ימות ללא מאמץ מלמדת שיצרתי לי ''תמונת שחרור'' משלי, שעיצבתי בדמות תשוקותיי . כנראה שההווה הוא לא מציאה גדולה כל כך :-). בוא נחכה, אולי אסף יציל אותנו מ''עצמנו''. הגב לתגובה זו                  ומשהו בעניין ''אורגניזם מאושר''                 אלפונסו,    07/05/05 23:29 מאד לא נוח לי עם ההגדרה הזו שמזכירה לי קצת את המסקנה של האנונימי מ''המצב'' שמייצג שיטה פסואדו-בודהיסטית של התעלמות מבעיות על מנת לפתור אותן. בכל מקרה, רציתי להוסיף שהאפשרות שהזכרתי שלפיה השחרור מהעצמי הרגיל מגלה לנו את ה''אני האמיתי'' שלנו (וחשוב לזכור שלא מדובר בשום דבר שאנחנו מזהים כרגע כ''אני'' שלנו), נסמכת על דבריו של רודולף שטיינר שטען, לדבריו מתוך ידיעה ישירה, שהבודהא ממשיך להתקיים ושעל אף שנכונה העובדה שהוא לא יחזור להתקיים בעולם הפיזי, הרי שהוא ממשיך לקחת חלק פעיל בהנהגה הרוחית של העולם. הוא הוסיף ותיאר פעולות ומעשים שונים שהבודהא עשה לדבריו לאחר שעזב את גופו הפיזי. מרתק מאד, מעורר מחשבה, ומומלץ מאד לקריאה. הגב לתגובה זו                      ''אית שושנה ואית שושנה''                     ת.פ.,    08/05/05 16:15 זהו ההיגד הראשון בספר הזהר, ופירושו: יש שושנה ויש שושנה, כלומר אפשר שיהיה הבדל בין דבר ודבר, אף שנראה שהם זהים. הטון, כמו שאומרים בצרפתית, הוא זה שעושה את המוזיקה. מה שאני מתקוון לומר הוא שאין דין ''מאושר'' כדין ''מאושר'', והאושר של ''האורגניזם'' המשוחרר אינו זהה לאושר שאנחנו מכירים מהיומיום. זהו אושר אחר, שלא כולל בתוכו את הניגוד שלו. באושר כזה בהחלט ייתכנו עצב וכאב, ועדיין אותו אדם יראה עצמו מאושר. כפי שבאחדות המוחלטת יש מקום לריבוי. נדמה לי שלזה התכוון גם האנונימי (שאני דווקא מחבב). בקשר למה ששטיינר טוען (לא כתבת - איפה?), אני אישית קטונתי מלהתנגד, אבל על דבר אחד הייתי מתעקש: גם בקיומו האקורפורלי הבודהה נטול מרכז נבדל ומתמשך של זהות או מהות, והוא גם מודע לכך . כלומר, בדיוק כמו בחייו. במילים אחרות, הכל כולל הכל (אטומים, חפצים, צמחים, בע''ח, אנשים וכוכבים) חסר כל עצמיות, או כפי שהבודהה היה אומר: הדהרמות כולן הן אנאטה. כל עוד זה מוסכם, מצידי אפשר להרבות בישויות ככל העולה על רוחנו הטובה. הגב לתגובה זו                          אית שחרור ואית שחרור.                         אלפונסו,    08/05/05 19:34 נדמה לי שאנחנו מסכימים איכשהו שבין אם תוצאת השחרור היא התמוססות העצמיות והמרכז, ובין אם היא עתידה לגלות לנו את ה''אני האמיתי'' שלנו שנכנס אל תוך מצב של אושר רוחני בל יתואר, הרי שבשני המקרים זה לא יהיה ה''אני'' שאנחנו אוהבים ומכירים בחיי היומיום שלנו שיזכה לחוות את אותו האושר. אם ככה, אז מה הבעיה שלי עם אנונימי ולמה אני לא מחבב אותו בכלל ? (מצטער, אין לי כוונה לפגוע). אולי בגלל שהרטוריקה שלו היא כמו בודהיסטית אבל חסר בה משהו מהותי שאני מתקשה להניח עליו את האצבע. אולי בגלל שהלופ שעשה ממצב של ''יש בעיה'' למצב של ''בעצם אין בעיה'' נדמית בעיניי ללהטוטנות אינטלקטואלית נונדואליסטית בסגנון של ''גם הטוב וגם הרע הם רצון האלוהים ולכן הכל טוב''. ואולי זו העובדה שעל אף שקראתי בשקידה את כל הפרקים שלו נשארתי עם אותן בעיות כמו קודם ולכן ההצהרה החגיגית שלו ש''אין בעיה'' הינה בעייתית מאד עבורי. ואולי הסיבה המרכזית היא ש''אורגניזם מאושר'' סופו להתפרק לבסוף למרכיביו ואין לו למעשה כל ערך עבור היקום, בעוד שלישות שה''אני'' שלה התמוסס וגילה לה את טבעה האמיתי יש ערך כזה והיא מעניקה תכלית כלשהי לשחרור. בכל מקרה, בעניין היעדר הזהות והמהות של הבודהא, קורפורלי ואקורפורלי, יש לך ויכוח רציני עם שטיינר שטוען שמדובר באינדיוידואליות מובהקת בעלת זהות ומהות (לא אנושיות רגילות כמובן). אני אישית יכול רק לומר שאני באמת לא יודע, על אף שאני נוטה לסמוך עליו. הלינק הבא מתייחס לכך. אם תרצה להעמיק תוכל לחפש באותו אתר את המילה ''בודהא'' ולמצוא קישורים נוספים רבים מפני ששטיינר ראה בבודהא את אחד המורים המשפיעים ביותר על האנושות בעבר וגם בעתיד (!!!) והזכיר אותו בהקשרים רבים ושונים. שוב תודה על המאמרים ועל השיחה המרתקת. http://wn.rsarchive.org/Lectures/Dates/19121218p01.html הגב לתגובה זו          מי חש סבל?  ל"ת          ?,    07/05/05 00:56 הגב לתגובה זו 6.  פיספסת את הדבר הכי חשוב     ארז,  רמה''ש,    04/05/05 23:48 מדיטצית הויפאסנה זו לא סתם רק התבוננות. זה גם ובעיקר אי תגובה על ממצאי ההתבוננות. לא תשוקה לדברים הטובים ולא דחיה של הדברים הרעים. אי הקשרות בזמן אמת תוך כדי ההתבוננות. הגב לתגובה זו 5.  תודה לתומר ובקשה     תמר,    04/05/05 20:04 התוכל (או מישהו אחר..) לומר לי אם יש כתבים מתורגמים לעברית של הבודהא, ואם כן איך\איפה אפשר להשיג\לקנות אותם. אני מתכוונת לאלה מ''הסוג'' שציטטת כאן. ותודה על המאמר. הגב לתגובה זו          פה יש תרגומים וקישורים נוספים         הארה זה פאסה,    04/05/05 20:40 http://www.tovana.org.il/articles/articles.asp הגב לתגובה זו 4.  לא הבנתי איך יכולה להיות קיימת     פרח,    03/05/05 19:36 הנאה רק מתוך התבוננות וניטרול תשוקות ואחיזות ? ציטוט מהכתבה : ...''הוא ( סגפן גאוטמה) הבין שקיימת הנאה פשוטה, עדינה, שלא תלויה בתשוקה ובאחיזה, ושאין טעם להתנגד לה. זוהי ההנאה שבמודעות עצמה להווה. מאותו רגע ועד שזכה לנירוונה שקד על פיתוח אותה מודעות. מתוך כך נוצרה מדיטציית הוויפאסנה, אותה גם לימד את תלמידיו.''... שהרי חלק נכבד מהנאות ההווה הן ניטרול הפחדים מפני העתיד. כלומר אם נלך בדרך X סביר להניח שיהיה לנו עתיד Y שהוא יגרום לנו להרגיש יותר טוב, לחיות חיים מאושרים ובטוחים ואולי בריאים יותר. הגב לתגובה זו          בדיוק כך         רון,  אשדוד,    05/05/05 20:39 אם X אז Y, זו מחשבה מערבית של סיבה ותוצאה , של גרירה, בדיוק מה שלא צריך. התבונוות היא הבנה של הפשטות, של ההנאה הפשוטה, להיות הרגע הזה ולא יותר, לא להיאחז בכלום. הנאה היא מה שיש כבר, תשוקות ואחיזות מסתירים אותה, זה לא שאם מישהו יגיד משהו ואז אני אבחין בזה כמצחיק ואהיה שרוי בהנאה - זו מחשבה לוגית מערבית של אם X אז Y לצחוק אפשר ''סתם'' ככה, הנאה היא כבר נמצאת, את פשוט לא מודעת לה, התבוננת עוזרת לכך. הגב לתגובה זו          מתהווה לי הגיג         קבלה,  הנאה לפעולה,    03/05/05 21:24 לגבי תשוקה, שהיא כוח ההנעה בחיים. כשהמניע והיעד נפגשים במקום אחד- היא אינה נעלמת אלא עומדת מרוכזת, דוממת ומוכלת ללא התכוונות לכיוון זה או אחר. בעיני השימוש במושגים כמו ניטרול, דיכוי, הכחדה וכו לגבי תשוקה מובילים לגישה לא בריאה לחיים. תשוקה צריך לרסן במידה המינימלית הנדרשת להשאר על המסלול. איזה מסלול- בין המניע ליעד. בעיני זו מיומנות, וצריך ללמוד אותה בסבלנות. הגב לתגובה זו              כתבת נפלא !!! אלא ש...             פרח,    04/05/05 00:31 הגיגיי לא עומדים להם בניגוד לאינסטינקטים הבסיסיים שלי. ולכן (תודה לאל) התשוקות אצלי לא עומדות מרוכזות ודוממות כפי שתארת את, אלא זורמות וסוחפות אותי איתן... וכל זה לא עונה על שאלתי איך ממדיטציית הוויפאסנה שמהותה התבוננות והזדככות אגיע להנאה ? ובעצם אין לי מושג על מה עושה מדיטצייה לאנשים. נ.ב. יש לך שם ? הגב לתגובה זו                  נו, פתאום יש                 לפרח,    04/05/05 02:39 אני לא יודעת לגבי הנאות עילאיות ונירוואנה וכו אבל אני כן מתרגלת מדיטציה ואני יודעת שאחת מתופעות הלוואי זה שמתרחבות אפשרויות הבחירה ואז לא משנה מה התופעות שמתרחשות או התחושות שעולות, אם הן מענגות או מייסרות, יש לך את חופש הבחירה לקבל אותם בשמחה והוקרת תודה כחלק ממה שיש, זו יכולת שהולכת וגדלה עם זמן ומבחנים (ולא חייבים מדיטציה בשביל לפתח אותה אבל זה עוזר) הגב לתגובה זו                  את יכולה לנסות ולענות בעצמך.                 בשבילך- נותנת,    04/05/05 02:00 לצערי אין לי תשובה לשאלתך ולכן גם לא עניתי עליה אלא בהמשך לדבריך. לילה טוב. הגב לתגובה זו 3.  למען הדיוק     רמיקרישנה,  תל אביב,    03/05/05 17:06 שלושת המאפיינים של עולם התופעות הם השתנות מתמדת, תלות גומלין וריקות (כלומר חוסר עצמיות של תופעות). הגורמים לסבל וחוסר שביעות הרצון (דוקהה) הם הצמידות, הדחיה והתעתוע של ההכרה. הדוקהה איננה מאפיין של עולם התופעות (שהוא נייטרלי באופיו) אלא פרי התודעה האנושית. הגב לתגובה זו 2.  תיאור של הארה בכלא     גליה פ.,    03/05/05 16:18 תיאור של הארה שהעתקתי במקום אחר באינטרנט: קטע מעדותו של אסיר-ציון, שהיה נתון תחת נסיונות לשבירת רוחו בצינוק הקודר והמצחין של הק.ג.ב. הרוסי: ... הצינוק כמו נבקע: את ההוויה ואותי עצמי שטף זוהר של אושר עילאי. קבר היסורים רטט בכל נימיו באושר כה על-אנושי, שאני, מלא חדווה עד למעלה מגדותי, התנפלתי על הרצפה בתפילה חמה, מערבב לבלילה אחת מלים עבריות ורוסיות. ...מעולם בחיי לא ידעתי, וכפי הנראה לא אדע עוד, שום דבר שאפילו מתקרב לחווית האושר הטהורה, הקדושה, הבלתי-אפשרית הזאת. זה היה משב-רוח של הנצח, שבו נעלם ללא עקבות כל הרע... לא קור, לא כאב, לא רוע ולא מוות לא היו קיימים לגבי. לא זו בלבד שלא נזקקתי לשום דבר, אלא אדרבא, לא ידעתי למי ואיך להעניק מאושרי שמילא אותי כולי. רק לאחר ימים מספר, כאשר נותרה בי עוד שארית-מה מן החוויה הזאת, נזכרתי ברעב, וכמה טעימה היתה לי הבלילה הדלילה עם הגריסים הגסים!... עם ריצוי תקופת העונש בצינוק... הוליכוני לחדר החקירות... הם ציפו לראות אדם שבור וכנוע, טרף קל. במקום זאת ראו אסיר שמח... מצהיר בחפשיות שעכשיו אין לו על מה לדבר איתם. אריה וודקה, זכרונה של ארץ חורגת, הוצאת סני סייל 1990, ע' 15. (מתוך מאמר של הרב ד''ר דניאל שליט) הגב לתגובה זו          אני חושב שזה תיאור של         רוס,    03/05/05 19:40 חוויה מיסטית, ולא הארה. הארה היא תובנה, לא סוג כזה של אופוריה. האופוריה עוברת, השאלה היא איזו תובנה נשארת אחריה. רק זו יכולה באמת לשנות את חיינו. הגב לתגובה זו 1.  מעולה תומר. ומעורר השראה.     אלפונסו,    03/05/05 16:12 הפתיחה מרגשת ונכונה מאד. תובנה היא תמיד פתאומית ומיידית, גם אם קדמו לה הכנה ומאמצים מרובים. אבל יש גם פיקשוש קטן. במודעות לכשעצמה לרגע ההווה אין הנאה. אם הייתה, כולנו היינו מודעים כל הזמן לרגע הזה. ברגע ההווה יש גם תחושות נעימות וגם לא נעימות. כפי שכתוב בהמשך, המודעות להווה מביאה אותנו לחוויה ישירה יותר של העובדה ש''עולם התופעות זורם ומשתנה ללא הרף, הוא בלתי מספק ומביא לחוסר שביעות רצון'', ולכן היא גם מגבירה את המצוקה הפנימית שאנו מנסים כל הזמן לברוח ממנה. זו הסיבה שרוב המתרגלים חושבים שהם ערים להווה כשלמעשה הם מפנטזים על נירוואנה או הארה. למעשה, המודעות להווה היא כל כך מתסכלת וכרוכה במאמץ רב כל כך שאיש לא היה טורח עליה אלמלא היה מובטח בסופה הפרס הגדול מכל. כל התיאורים המרגשים המושכים והמקסימים של מצב ההארה או הנירוואנה הם ניסיון לייצר מניע מלאכותי למאמץ להיות מודע להווה. הבעיה היא שכשהמודעות להווה מבוצעת מתוך שאיפה לפרס היא כבר אינה מודעות להווה. היא הופכת לחלימה בהקיץ ואז אנחנו ''חולמים את יקיצתנו''. רק אם יש לנו את המניע הנכון, אנחנו יכולים להיות מודעים באמת להווה. הגב לתגובה זו          מהו לדעתך         מסכימה,  הנאה לפעולה,    03/05/05 18:13 המניע הנכון, או כיצד הוא שונה מכל השאר? זה מבלבל להמשיך לפעול, להרגיש, לחשוב, וכו, וגם להתבונן תוך כדי שהמוטיבציות לכך משתנות ואיתן צורת התפיסה והיכולת להכיל תחושות של הנאה וסבל. (ואולי הסדר ההפוך מוביל למניע הנכון?) הגב לתגובה זו              המניע הנכון אינו נוסחה מילולית             אלפונסו,    04/05/05 21:39 פשוטה שניתן לשנן ושתמנע את הבריחה המתמדת לחלימה בהקיץ. נוסחה מילולית כזו מרדימה אותנו ובו בזמן גורמת לנו לחלום שמצאנו את האמת. מציאת המניע הנכון דורשת חקירה של הסיבות המסיטות אותנו בהתמדה מהנוכחות ברגע הזה, אל עבר החלימה בהקיץ. בהווה יש בנו תמיד חוסר סיפוק וחוסר שביעות רצון. ההשוואה המתמדת בין ההווה לבין עתיד אפשרי ומרגש, בין אם בעתיד הזה יש רק ביסקוויט מצופה שוקולד ובין אם יש בו אחוזה עם משרתים וסלבריטאות חובקת עולם, היא המניע המרכזי לבריחה שלנו לעתיד או לעבר. המניע הנכון חייב להיות בהווה ולא בעתיד. אם הוא בעתיד הוא דוחק בך שוב לחלום בהקיץ. אפילו אם המניע הוא ההארה הנשגבת. ( ולכן, הארה זה פאסה !). המניע הנכון חייב לכלול הבנה אמיתית לעובדה שבמודעות להווה אין אושר ושזו מודעות בעיקר להיעדר הסיפוק של הרגע הזה. היכולת להיות נוכח וער להווה זהה ליכולת ןלנכונות שלך לשאת את המודעות למצוקה ולסבל של הרגע מבלי לברוח לחלומות בהקיץ על העתיד. אולי מתוך חקירה של הסיבות להיעדר המודעות ולבריחה מההווה, יתגלה לך המניע הנכון. הגב לתגובה זו                  תודה אלפונסו                 ok,    05/05/05 12:33 שהבעת את דעתך והבנתך. אני לא ממש חושבת שהצגת ראייה מאוזנת אבל מקבלת את ההדגשים שלך כצורך מונע מטרה. אם לתמצת מה שלקחתי מהמסר שלך- ''המניע הנכון חייב להיות בהווה ולא בעתיד'' ולא, איני מתייחסת אל זה כאל נוסחא מילולית לשינון, וגם לא כאמצעי מניעה. שוב תודה ויום טוב הגב לתגובה זו                  ל''אלפונסו''                 פרח,    05/05/05 03:43 אתה אומר ל''הנאה לפעולה'' ש''בהווה יש בנו תמיד חוסר סיפוק וחוסר שביעות רצון''. כמה זמן נמשך אצלך הווה כזה ? אצלי הווה של הנאות, שמחות, רגשות נעימים ואהבות שגורמות לי לסיפוק ושביעות רצון נמשך בדר''כ הרבה זמן ... כמובן שבאיזה שהוא שלב זה עובר , אבל התאור של ההווה כמקום מלא חסרים קצת מוזר. לא? ולמה זה כל כך רע לחלום בהקיץ ? לדעתי זה נפלא ! זה מוסיף המון נופך ומימדי עומק לחיים. ובעצם כל ההמצאות הגדולות בעולם,כולל מתחום הרוח: כתיבת שירה וסיפורת, מחזות והצגות , נולדו מתוך חלומות בהקיץ...(כולל חזונו של הרצל על הקמת מדינת היהודים). הגב לתגובה זו                      פרח                     אלפונסו,    05/05/05 14:58 אם הכל טוב אני לא אנסה לשכנע אותך אחרת. אני לא רואה איך מישהו יכול להתחבר לבודהיזם אם הוא לא מרגיש מידה כלשהי של חיבור להלם ולזעזוע של הבודהא כשהוא יצא לראשונה מהארמון המוגן שלו והבין שהסבל הזיקנה המחלה והמוות הם בלתי נמנעים וכרוכים בעצם חווית הקיום. תומר כותב: ''הוויפאסנה היא ההתבוננות הקפדנית על עולם התופעות, היא נתינת מלוא תשומת הלב לכל מה שקורה, כאשר הוא קורה. על ידי ההתבוננות במציאות, יטענו הבודהיסטים, מגלה המחפש שעולם התופעות מסביבו ...הוא בלתי מספק ומביא לחוסר שביעות רצון...''. מעצם ההתמקדות בצד הבלתי מספק של הקיום, הויפאסנה יוצרת הלך רוח המכבה בהדרגה את הכמיהה להתקיים ולחוות עוד ועוד חוויות. מי שלא מבין את זה, לא ממש מבין לא את הויפאסנה ולא את הבודהיזם. אם הכל טוב אצלך, אין סיבה לחפש את הסבל ולהתמקד בו. הגב לתגובה זו                          כן, כן. כניעה זה כבר ממש קרוב.                         אלפונסו,    07/05/05 15:51 בתנאי שזה לא מושג מופשט עבורך ובתנאי שזו לא כניעה כפוייה ויזומה, אלא ספונטאנית. כזו שנובעת מהבנת האבסורד שבעצם המאמץ להיות מודע להווה (ראי דיון 7 ) ואז זו לא ממש כניעה. זה יותר בכיוון של תובנה על מהות המודעות להווה ומהות הבריחה ממנו. ואולי זו כן כניעה ואני רק מביע ''התנגדות גברית'' למילה ה''מקוממת'' הזו :-). ואולי אני צריך עוד נשיקה קרירה במצח על מנת להירגע ולהפסיק להתייסר. הגב לתגובה זו                          דיר אלפונסו (אגוני אנט)                         צהריים טובים,    06/05/05 12:23 יש לי סימפטיה לנבלות בודהיסטיות. ההתבוננות שלי מגלה גם סבל וגם הנאה וגם מסתורין (מה שאני מזהה את עקבותיו או חשה שקיים אבל לא יודעת את טיבו). מבחינת טכניקה ותרגול, אם להתמקד, נראה לי שכניעה- כשער להווה ושפיות כשער לפעילות. אבל עכשיו בעיקר אני רואה- תרגול תרגול תרגול שוב תודה ושבת שלום הגב לתגובה זו                          לאלפונסו - WOW !!!                         פרח,    06/05/05 00:09 תגובה מדהימה ! כתבת נפלא. פשוט נפלא ! כל התורה כולה על רגל אחת. נותר לי רק לומר אמן. הגב לתגובה זו                          לאמצע הדרך.                         אלפונסו,    05/05/05 23:12 האמירה שאני '' הבהרתי שמיקוד בסבל וחוסר סיפוק הוא גישה שנובעת מטכניקה ומטרה מסוימת (או מההבנה הנוכחית שלך אותה) ולא הצהרה על אמיתות המציאות או תכולת ההווה.'' היא שלך לחלוטין. לא שלי. ההתבוננות שלי מראה לי שזו אכן תכולת ההווה ושזו הצהרה על אמיתות המציאות. הטכניקה רק נועדה למנוע מאיתנו את הבריחה המתמדת מאותה המציאות. היא אינה יוצרת אותה. כפי שניסיתי לטעון מלכתחילה, לא קל לקבל זאת ולכן אנו טווים רשת של בריחות ומפלטים. זו זכותך המלאה לנסות להימלט. כולנו נמלטים כל הזמן. אבל זו גם זכותי לבקש שלא תמצאי חיזוקים להימלטות בדברים שלא אמרתי. הגב לתגובה זו                          אם את מתעקשת פרח, אני נאלץ                         אלפונסו,    05/05/05 22:56 לגלות לך שגם אני לא חושב שהכל טוב. לעולם ולקיום יש חוקים משלהם שמתעלמים מהשאיפות והרצונות שלנו. לא חשוב כמה נפטז על עתיד מקסים מלא אחוזות וביסקוויטים, בסופו של דבר, בגיל 15 , 30, או 71, החוקים הללו ידפקו לנו על הדלת. העוצמה, הפוקוס, והאחוזים שאנו מוכנים להשקיע בכל אחת מהאפשרויות תלויה בהרבה מאוד דברים. גם במידה שבה המוות הכאב והסבל דפקו על דלתנו במקרה הפרטי שלנו, גם בעיתוי שלהם, גם בעוצמה שלהם. אדם יכול להיות שקוע כולו באופטימיות ובניסיון ליצור עולם יפה טוב יותר, ומוות של אדם קרוב יכול לעצור את כל התנופה שלו ולכוון אותה למסלול השני. במסלול השני ה''נבלות'', ((:-)), מתעקשים לומר לך שאין הנאה שמחה או סיפוק (כולל אהבה רומנטית) שהם קבועים. שתמיד יצפה לנו מפח נפש בסוף. בגדול, כל בני האדם, וגם הבודהיסטים הם בני אדם, זקוקים לתקווה ורוצים להיות מאושרים ולכן גם לבודהיסטים מבטיחים סוכריה כדי שיתאמצו להיווכח בסבל ובהיעדר הסיפוק הכרוכים בהשתוקקות המתמדת המובנית בטבע האנושי. אבל יש גם מילכוד. בודהיסט אמיתי יודע שהשאיפה לסוכריה הגדולה בסוף היא עוד סוג של תשוקה, ממש כמו כל תשוקה אחרת. לכן, כל שנותר לו הוא להתבונן בהשתנות המתמדת ובהיעדר הסיפוק בעולם ובתוכו. ויש עוד מילכוד. ההתמקדות הזו בסבל מגבירה את הסבל ואת הפסימיות ומעוררת את הדחף לשוב ולברוח מעצמנו אל פעילות בעולם. ואז כל התהליך מתחיל שוב. לכן אמרתי שהיכולת שלנו לחיות בהווה, ללא בריחות, זהה ליכולת שלנו לשאת את הסבל שההתבוננות הזו מעוררת בנו. הגב לתגובה זו                          לאלפונסו                         פרח,    05/05/05 21:56 איך הכל יכול להיות טוב שאנחנו חיים בעולם כזה, ורואים כמה נוראים חייהם של מליונים ברחבי העולם, ולפעמים לא צריך ללכת רחוק בשביל לראות צער ויגון, מחלה וכאב ושכול... לא לזה התכוונתי . בתגובתך תארת כמה פעמים שהרגע הוא חסר סיפוק, ושהרגע הוא מצוקה וסבל,וחוסר שביעות רצון. ואני התמקדתי במשך ה''רגע'', משום שלדעתי רוב האנשים יודעים ליצור לעצמם ימים שלמים שברוב שעות היום טוב להם מהמון סיבות. וגם אם הם חיים בעולם השלישי או חוו טראומה, הם חולמים אולי בהקיץ אבל זה עושה להם טוב, או שהם למדו מה עושה להם טוב, וכך ההווה שלהם לא סובל כל הזמן ושואף לקפוץ לבריחות לעתיד שמבטיח סוכרייה - באם זה הארה או ביסקוויט או אחוזה גדולה. אכן המוות והסבל הם בלתי נמנעים. השאלה היא מה היא העוצמה והפוקוס והאחוזים מהוויתנו שאנחנו מוכנים להשקיע בלהתמקד בכיבוי הכמיהות לקיום. לעומת ההשקעה בהחלטה של לקבל את החיים כמו שהם תוך פוקוס על היופי והשמחות ורגעי החדווה הקטנים, תוך עזרה לזולתינו ולסביבתנו להרגיש כך, כדי שכולנו נוכל לחיות בעולם יפה וטוב יותר. הגב לתגובה זו                          שוב תודה אלפונסו שהבהרת                         אמצע הדרך,    05/05/05 18:31 שמיקוד בסבל וחוסר סיפוק הוא גישה שנובעת מטכניקה ומטרה מסוימת (או מההבנה הנוכחית שלך אותה) ולא הצהרה על אמיתות המציאות או תכולת ההווה שכן בעולם התופעות ובקשת התגובות שלנו אליו יש גם סבל וגם דברים אחרים. בעיני מה שאתה עושה זו אפלייה מתקנת. אני מאמינה שאין סיבה להעדיף תחושות, ושכל העדפה מגמתית- מרחיקה מהווה, חי וקיים, אמן ביי. הגב לתגובה זו