תגובות עד כה: 90 תגובות, ב- 24 דיונים. הוסף תגובה 24.  תודה על הכתבה היפה  ל"ת      ענת,    28/05/05 00:58 הגב לתגובה זו 23.  חכמת האיזון     תמר,  ניו יורק,    26/05/05 04:02 כל התמקדות או עיסוק באגו בין האני המרומם עצמו ובין אני המשפיל עצמו מזרים את משאביו הרוחניים אל האגו שזו הנפרדות מהתודעה הכוללת והחיבור אל הנישגב האגו ניתן לנו כדי שישמש כבסיס שיגור אל החקירה והקיום של הנפש העצמאית ניתוק מהאגו הוא ניתוק מהעיסוק בו נותר לנו לאזון קיומו. האגו ניתן לנו כדי שנלמד לקבלו. כמו כולסטרול ישנו אגו טוב וישנו אגו רע אנחנו למעשה חיים באשליית נפרדות כשלמעשה זה בלתי אפשרי להיות בנפרדות. רק ניתוק מוחלט מהאגו וקבלתו מבלי לחשוב ולעסוק בו מאפשר לתודעה הריגשית שיכלית רוחנית הווית שלנו להתחבר אל הנישגב הגב לתגובה זו 22.  אליעזר אתה מזכיר לי מישהוא,     מ.,    25/05/05 09:54 זה אתה, אתה יודע מי, יפה מאד, רבגוני שכמוך. הגב לתגובה זו          נדמה לי שאתה היחיד שרק עכשיו         אליעזר,    25/05/05 12:11 גילה את זה :). אבל עזוב אותך, יש לי משהו יותר חשוב להגיד לך בטור של ניסים אמון. הגב לתגובה זו 21.  שאלתם את עצמכם פעם     בלה בלה,    24/05/05 23:02 ''מדוע אני קיים/ת?''... כל התיאוריות האלה הולכות סחור סחור כדי איכשהו ''לייצב את האדם'', שיהיה קצת פחות רע... וכו'... אך מה האמת? למה רע לנו? ולמה אנו בכלל קיימים? זאת השאלה. ויש לה תשובה אחת. מי שיחפש ימצא. הגב לתגובה זו 20.  ''מעשים טובים''     איןליעזר,    24/05/05 08:32 הם לא טובים ולא רעים. לשפוט מעשה, לטוב או לרע, זה כמו לראות תמונה אחת מסרט ולהחליט אם הסרט טוב או רע. לחוסר ענווה או יהירות בדיוק כמו האגו ושאר תכונות שאנחנו מחשיבים כלא רוחניות ולא רצויות, יש מקום ותפקיד חשוב בהתפתחות העצמית, התנגדות ושלילה שלהם לא תעזור (באופן ישיר), לכן, בתהליך התפתחות המודעות אנחנו יכולים להיות מודעים למקומות האלו בתוכנו וישלנו חופש בחירה האם לפעול ממקום זה או לא. הגב לתגובה זו          לא לשפוט מעשה, לטוב ולרע,         ישליעזר,    24/05/05 10:07 פירושו לחיות את החיים בעיוורון. להבנה שמעשה יכול להתפרש כטוב או כרע בהתאם לנקודת המבט שממנה מתבוננים, או שטוב מיידי יכול להפוך לרע בהמשך, וגם להיפך, אין שום קשר עם ויתור על כושר השיפוט. להיפך, זו העמקה ושכלול של כושר השיפוט והאבחנה. ויתור על שיפוטיות, על האבחנה בין טוב לרע, בין אמת ושקר, בין יופי לכיעור, רק בגלל שאנחנו חושבים שאלו משימות שגדולות עלינו ולכן אנו בוחרים להרים ידיים, הוא ויתור על כל מה שמבדיל אותנו מצורות חיים נחותות יותר. לומר ש''לחוסר ענווה או יהירות בדיוק כמו האגו ושאר תכונות שאנחנו מחשיבים כלא רוחניות ולא רצויות, יש מקום ותפקיד חשוב בהתפתחות העצמית'', פירושו לשפוט אותם כטובים מבלי להיות מודעים לכך שאנו שופטים. לכן עדיף כבר לשפוט במודע ולהיות מודעים גם למניעים שלנו לשפוט כפי שאנו שופטים. לצאת כנגד השיפוטיות (כלומר לשפוט אותה לשלילה), ומיד באותה הנשימה לשפוט תכונות אחרות כמועילות וחיוניות להתפתחות שלנו יוצר בתוכנו תהליך שהוא בדיוק היפוכה של מודעות עצמית. על מנת שנוכל להחזיק בו זמנית בתודעה שלנו במספר תפיסות סותרות ועדיין נוכל לחיות בשלום עם עצמנו ולישון בשקט, אנחנו מפתחים, בלי להרגיש בכך, היעדר מודעות עצמית. הגב לתגובה זו              אהבתי את הפיסקה האחרונה  ל"ת              י,    24/05/05 13:52 הגב לתגובה זו                  וזה רק מוכיח עד כמה אני ואתה                 אליעזר,    24/05/05 22:58 שונים, מפני שאני אהבתי את כל הפיסקאות :). הגב לתגובה זו                  חבל                 והגזר,    24/05/05 14:19 הפיסקה האחרונה מוטעית ומבטאת רק פחד של האגו. על מנת שנוכל להחזיק בתודעתנו מספר תפיסות סותרות ולישון בשקט אפשר לפתח קבלה עצמית וענווה, שהן דווקא סמן למודעות עצמית גבוהה, ולהתבוננות כנה ולא שופטת. הגב לתגובה זו                      כיצד                     י,    24/05/05 15:47 מאפשרת ענווה להחזיק בתודעתנו תפיסות סותרות? ומכל מקום להחזיק בהם מבלי להיות ''מוטרדים'' מעצם הסתירה? הגב לתגובה זו                          לא ''מסוימת'', אבל אין סתירה                         י,    24/05/05 23:03 פנימית, ואין קונפליקט אלא הרמוניה. הגב לתגובה זו                          אחת, אבל לא '' מסוימת''.  ל"ת                          מ י ע,    24/05/05 22:26 הגב לתגובה זו                          ראיית הדבר כמכלול שלם                         י,    24/05/05 21:55 היא כן נקודת מבט אחת, אשר בו זמנית רואה את הכל, ועל כן אין בה שום סתירה פנימית. הגב לתגובה זו                          מה נעים ומה טעים                         פירות ארצנו,    24/05/05 20:39 דברי טעם, תודה רבה הגב לתגובה זו                          לא דיברתי על ויתור                         מאין יבוא עזרי?,    24/05/05 19:49 כל דבר יכול להיות טוב ורע, תלוי בנקודת המבט, אבל בחירת נקודת מבט מסוימת מצמצמת את חוויית המציאות לנקודה צרה מאוד, כמעט לעיוורון, ראיית הדבר כמכלול שלם, המכיל גם את הטוב וגם את הרע, מקרב אותנו יותר להבנת טבע המציאות, קיימות בנו יותר מנקודת מבט אחת. מה שהתכוונתי להגיד, זה שניתן להיות מודעים לצד השיפוטי והביקורתי, ויחד עם זאת אפשר לבחור לפעול מצד אחר, לא שיפוטי, צד שמקבל את המציאות כמו שהיא, למרות המודעות לצד השיפוטי. יש מין אידיאל רוחני כביכול, לא להרגיש ולא לחשוב מחשבות ''רעות'' ולא רוחניות, אידיאל מוטעה שנובע מחוסר הבנה, מה שקובע זה לא אילו מחשבות או רגשות יש לנו, אלא מה המניע שלנו, מה מפעיל אותנו, הדפוס הלא מודע, הוא להגיב מתוך שיפוטיות וביקורתיות, עם התפתחות המודעות למקום הביקורתי שבנו, יש לנו את האפשרות לבחור לפעול ממקום אחר. לדוגמה: לפעמים אני נתקל בתגובה, שהצד הביקורתי שבי מתייחס אליה ולכותב שלה בזלזול או בציניות. אם אני ער לכך, אני יכול לבחור להגיב בניגוד לביקורתיות, מתוך קבלה וחמלה למשל, ואני לא מתכוון להעמדת פנים כפי שגם קורה לפעמים, אלא באמת להתחבר למקום אחר בתוכי ומשם להגיב. להחזיק בו זמנית בתודעה שלנו מספר תפישות סותרות זה שיא המודעות ולא העדר מודעות, כי אין רק ''תפישה'' אחת, אלא מגוון רחב ואולי אין סופי של אפשרויות לתפוש את המציאות, גם אם נראה לנו מתוך ביקורתיות שרק אפשרות אחת, זאת שלנו, היא הנכונה. הגב לתגובה זו 19.  www.wie.org/j17     Amir,  USA,    23/05/05 21:55 One of the best issues of What Is Enlightenment? magazine deals exactly with this question: What is Ego? Friend or Foe? Some fantastic interviews with spiritual teachers like the famous yogi Amrit Dasai, with psychologists like Otto Kernberg, and even with Taylor Hackford, the acclaimed director of The Devil's Advocate. Highly recommended! www.wie.org/j17 הגב לתגובה זו 18.  למדתי רבות  ל"ת      חני,  טבריה,    23/05/05 14:15 הגב לתגובה זו          ואולי - זאת גאווה?  ל"ת          י,    23/05/05 18:51 הגב לתגובה זו          זאת ענווה!  ל"ת          ענבים,    23/05/05 18:04 הגב לתגובה זו 17.  שימוש לא נכון בכסף= אגואיזם     גד,    23/05/05 12:32 החסיד בסיפור היפה השתמש בכסף שלא שייך לו, שקיבל אותו עבור הבת שלו, למען האינטרס האנוכי שלו (להיות יפה נפש). הוא מעל באמון של מי שנתן לו את הכסף למטרה אותה ביקש, ומעל באחריותו כלפי הבת שלו. אדם זה היה לגמרי מנותק מכול שיקול רוחני וחומרי נאות. שיקולי האנוכיות שלו הם אך התייפיפות אנוכית. הגב לתגובה זו          כל כך נכון.         אליעזר,    23/05/05 23:13 כמה שאנחנו ערמומיים. אנחנו עושים כל כך הרבה עוולות ''מוסריות'' בשם ה''רוחניות'' וכל זה רק על מנת לקדם את עצמנו ואת הדימוי העצמי שלנו. הגב לתגובה זו              ואם עושים את זה             י,    24/05/05 08:18 לא בשם הרוחניות, אז זה בסדר? הגב לתגובה זו          צודק  ל"ת          אריק,  חיפה,    23/05/05 14:27 הגב לתגובה זו 16.  לאיילת מ-4. קראי את האור הגנוז     מ.,    23/05/05 11:27 אולי תשני את דעתך. יש אנשי ידע אמיתיים ויש שרלטנים, אם פוסלים את האמיתיים בגלל חשש משרלטנים נהיה מפסידים. את הידע האלוהי הקדוש הבלתי נתפש הנורא והנשגב רק צדיקים והקדושים האמיתיים יכולים להעבירו לנו. ספרות נכונה וטובה גם היא נכתבה בידי צדיקים נשגבים. ל-11 ו-12, אתם קצת מזכירים לי את הרבי של גליה פ. בתגובה 1 שרץ וצעק על השמש שלו,''מי אתה שצועק אני לא כלום''. הגב לתגובה זו          מ. היקר         איילת,    23/05/05 14:29 לא התכוונתי שאין אנשי ידע אמיתיים ואנשים נשגבים. יודעת שיש כאלה, אבל אל לנו לעבור את הגבול הדק שבין הערכה רבה אליהם ולקיחת דוגמה מהם, לבין להגות את שמם בחרדת קודש ולהפוך אותם לאלים קדושים, ואני גם בטוחה שזה בדיוק מה שצדיק אמיתי לא היה רוצה. כבוד. אדם שמעריץ צדיק ורועד לידו, מפתה אותו לרדוף כבוד ומעורר את האגו שלו. ישנם צדיקים אמיתיים וקדושים שאתה יכול לפגוש ביומיום שלך בדמות סתם אנשים מהרחוב, טובי לב למיניהם, צנועים, ילדים וסתם חמודים שעושים טוב למי שנתקל בהם. בשבילי גם הם קדושים. גם הם נשגבים. אני מתנגדת לאהלהה של מי שהצליח להשיג ידע אלוהי קדוש, כפי שדרש דרור מתומר, לתת ''כבוד'' ולהשיל את נעליו כשהוא הוגה את שמו. הגב לתגובה זו          ל-16 , אתה קצת מזכיר לי,         12,    23/05/05 13:33 את הרבי של גליה פ. בתגובה 1 שרץ וצעק על השמש שלו,''מי אתה שצועק אני לא כלום''. הגב לתגובה זו              ואני שכחתי להוסיף לך סמיילי :)  ל"ת              12,    23/05/05 23:03 הגב לתגובה זו              i meant 13,14  ל"ת              m.,    23/05/05 22:32 הגב לתגובה זו              ל-12 ו-16             י,    23/05/05 14:23 נו, אתם כבר יודעים:) הגב לתגובה זו 15.  כתבה יפה ומעוררת מחשבה     איתן,    23/05/05 07:35 לגביי תנועות ביהדות שקרובות למסורת המזרח - ואני אמשיך לחקור את הנושא - למי שמעוניין יש ספר נפלא ומאיר עיניים על החסידות והקשר שלה לדתות אחרות ולא רק זה נקרא 'בפרדס החסידות' של הפילוסוף מרטין בובר. אני מאמין בלבלבל את האויב: 'פעל נגד האגו אף על פי שיכול להיות שהאגו יתעצם מכך, ופעל להעצים את האגו אף על פי שיכול להיות שהאגו יצתמצם מכך' הגב לתגובה זו 14.  ''כלום'' בעברית = משהו     David,  Boca raton,    23/05/05 03:56 (לא כלום = שום דבר) כלום: במידה מסוימת, במידת-מה; משהו רק שיבוש מודרני הפך את ''כלום'' ל''שום דבר'', כך שתלמידי הישיבה לא יכולים היו לומר ''אני כלום''! תומר, כלום אינך יודע זאת? הגב לתגובה זו 13.  חוסר ידע     sam,    23/05/05 03:42 כתבה הנובעת מחוסר ידע משווע על עקרונותיה של תנועת המוסר. ידע הכותב בספרות המוסר, מסתכם במספר ספרי קריאה ואציקלופדיה. ''שערי תשובה'' למדת? ב''חובת הלבבות'' עיינת? בספריו של ''ר' ירוחם'' העמקת? כבוד הכתב, הנך נשמע כרווק הדן במשמעותן של חיי נשואין. הגב לתגובה זו          you are so smart         woo,    23/05/05 05:07 are your ego bigger now ?after you show that you know better then the one who wrote the artical regardless if he is right or not maybe just : '' they give you u take they hit you u ran away '' or ''Ma shsanoa alaichy do not do to Reacha '' הגב לתגובה זו 12.  בתשוקה להיות עניו יש יוהרה רבה     אליעזר,    23/05/05 01:07 כמה פשוט כמה חכם כמה נכון. תומר, אפשר להיות חבר שלך ? :) ליהירות ולאגואיזם האנושיים יש בסיס ביולוגי עמוק. יחיד שמתבלט בתוך חברה מסויימת -גם בקרב בעלי החיים- זוכה להטבות רבות. קל לו יותר לספק את הצרכים הביולוגיים העמוקים והבסיסיים שלו, אוכל, מין, ביטחון. לכסף למשל, אין במציאות כל ערך לכשעצמו אבל הוא כלי להשגת כל כך הרבה דברים שאנחנו כמהים אליהם, ביטחון קיומי, בריאות, הנאה, נוחות, עד שהוא הפך מסיבות מובנות לבעל ערך בפני עצמו. כנ''ל גם ההבלטה העצמית. אדם שבולט בהשוואה לסביבתו זוכה לכל כך הרבה סיפוקים מהסביבה, עד שההבלטה העצמית והדימוי העצמי שלנו בהשוואה לאחרים הפכו לחשובים בפני עצמם. עד כדי כך שחשוב לנו לחשוב שאנחנו חכמים יותר יפים יותר טובים יותר או כל יותר אחר גם כשאנחנו לגמרי לבד. אפילו מחשבה סותרת חולפת ונסתרת מעוררת בנו רגשות קשים. שיא הכיעור של הפיכת ההבלטה העצמית לערך בפני עצמה מופיע ברצון של כל כך הרבה אנשים להיות פשוט מפורסמים. לא חשוב במה. הבעיה (החברתית, ולא הרוחנית), נובעת מכך שכאשר יחיד מתבלט בחברה, זה חייב תמיד להיות בהשוואה ליחידים אחרים באותה החברה, ולכן גם על חשבונם. אנחנו מגנים את בעלי האגו כחסרי ענווה מפני שההבלטה העצמית שלהם היא תמיד על חשבוננו. את מי שעולה עלינו במשהו אנחנו גם מעריצים וגם מתעבים. לכן אנחנו לומדים לפתח ''יהירות ענווה'' :) על מנת שנוכל גם לאכול מהעוגה החברתית וגם להשאיר אותה שלמה. ואיפוא מתחילה הבעיה הרוחנית ? מי אמר, ובאיזו נקודה בהיסטוריה האנושית, שאלוהים מעדיף את הענווים ולא את היהירים ? כפי שמוזכר בכתבה, בחברות דתיות שבהן הענווה הפכה לערך בפני עצמו, ה''עניו'' צריך שוב להשוות את עצמו לאחרים ולהיות יותר עניו מהם, ולכן הוא לכוד במעגל ההבלטה העצמית והיהירות, גם אם זה קורה רק במסתרי נפשו. זה דוחה מבחינה חברתית, אבל מה הקשר לרוחניות בכלל ? אולי רק העובדה שההבלטה העצמית ושימור הדימוי העצמי ההשוואתי, כמו גם המלחמה בהם מבלי להבין אותם, דורשים כל כך הרבה אנרגיה, עד שגם ליהירים וגם ל''ענווים'' לא נשארת טיפת אנרגיה לשאול את עצמם את השאלות החשובות באמת. כפי שתומר אומר, רק אור התבונה מגלה לנו ששמירה על מידה כלשהי של דימוי עצמי הינה הכרחית בחיים החברתיים, אבל שכל האדרה של דימוי כזה מעבר למינימום הדרוש הופכת למגוחכת והורסת גם אותנו וגם את היחסים החברתיים שלנו. הגב לתגובה זו          ענווה היא הזדהות         י,    23/05/05 14:33 כאשר אני יכול להזדהות עם האחר, אני יכול להדמות כשווה אליו (גם אם אני בעצם יותר חכם, יפה ועשיר, ואפילו גם אם אני פחות יפה, חכם ועשיר) . כמו כלים שלובים. הגב לתגובה זו          לאליעזר         איילת,    23/05/05 14:15 שתי הערות קטנות: 1. הבלטה עצמית והרצון להיות מפורסם זה לא כיעור, אנשים זקוקים להכרה, רוצים שיראו אותם, זה טבעי, ומשם אתה יכול להתחיל לעבוד על עצמך, כשאתה רואה את הצורך העז בהכרה שקיים בך. 2. אנשים לא שואפים להיות ענווים כי זה מה שאלוהים מעדיף. אני התחלתי לשאוף להיות ענווה וצנועה, כשהשוויץ שלי התחיל להכאיב לי ולצרום לי. הגב לתגובה זו              יש שני סוגי ענווה.             אליעזר,    23/05/05 23:01 ניסיתי להציע הבחנה בין שני סוגי ענווה. ''ענווה-חברתית'' שניתן לתרגל ולשאוף אליה כמטרה באמצעות תרגול, אינה באמת ענווה. היא מתחילה כש''השוויץ מתחיל לצרום לנו''. השוויץ צורם לנו רק כאשר הוא מתחיל לצרום לסביבה שלנו והיא מתחילה לשקף לנו את חוסר הנחת שלה מאיתנו. אז, כדי להתאים את עצמנו, אנחנו פשוט מפתחים שליטה בביטויים החיצוניים של היהירות שלנו. זו אינה ענווה. בתוך תוכנו אנחנו ממשיכים לחשוב את אותן המחשבות הנעלות על עצמנו בהשוואה לאחרים. גם ההכרה בכמה אנחנו צנועים בהשוואה לאחרים היא מחשבה כזו. הענווה האמיתית, אותו מצב שבו הצורך להרגיש נעלים יותר (במה שלא יהיה) על אחרים פשוט נעדר לחלוטין, לעולם אינו יכול לנבוע ממאמץ מודע להיות עניו מפני שעצם המאמץ הזה הוא מאמץ להיות נעלה על אחרים. אחרת למה לנסות להיות עניו ? מצב כזה יכול להופיע רק כתוצאת לוואי של הבנת הדחפים המצמיחים את היוהרה או של רגשות המעניקים לזולת ערך שווה או גדול יותר מהערך שאנחנו מעניקים לעצמנו. לא באמצעות אימוץ הגינונים החיצוניים המקושרים עם ענווה. באשר למפורסתמים, אפשר גם להכיר בכיעורה של התופעה וגם לרחם על מי שהפכו להיות קורבנות שלה. הגב לתגובה זו                  טוב אליעזר                 איילת,    24/05/05 06:06 כשאמרתי שהיוהרה מתחילה לכאוב, לא התכוונתי לענווה חברתית, אלא למשהו שיותר דומה למה שנקרא בקבלה ''הכרה ביצר הרע'', שתוצאתה אינה שליטה בביטויים החיצוניים כדי להתאים את עצמי, אלא בושה גדולה על המרחק הגדול בין התכונות שלי לבין התכונות של מי שברא אותי, ביני לבין הענווה של הטבע. קשה לי להסביר את זה. לא בושה חברתית, אלא בושה בפני עצמי, בושה של מי שראה את עצמו בקלונו והוא המום ממה שראה, וכואב לו שהוא רשע. כשהשוויץ צורם לחברה והיא משקפת לנו את חוסר הנחת שלה, התוצאה היא, בדרך כלל, התבצרות יתר בעמדותיך הקודמות, התגוננות והתקפה או תחושה שאיש לא מבין אותך ואתה עוד תראה להם ותוכיח שאתה נעלה. חלק אולי גם מנסה לזייף ענווה. ואז, עם הכאב והבושה שדיברתי עליה קודם, בא הניסיון להבין את הדחפים המצמיחים יוהרה, והרי התוצאות בשטחיות: 1. חוסר ביטחון ורגשי נחיתות 2.דרישה עצמית למושלמות 3. חוסר אמון באנשים וצורך בהגנות מפניהם. 4. מחלת החברה שכל פרטיה כבר גוססים ממנה: נטייה אובססיבית להשוואות ולביקורתיות. זאת כבר גישה מובנת מאליה, מתחילה מבית הספר, מציונים, מתחרויות. מה שמביא אותי להערתך האחרונה, ''הכרה'' בכיעור התופעה וכן רחמים על הקורבנות - נובעים שניהם, נגיד בעדינות, לא מתוך ענווה יתרה. הגב לתגובה זו                      טוב איילת.                     אליעזר.,    24/05/05 08:04 חשבתי שברור מהתגובות שלי שלא מעניין אותי להיות עניו. לכן העלבון העדין בסיום היה סתם מיותר. בכל מקרה, מה שצרם לך לדבריך הוא הפער בין הדימוי העצמי שלך לבין העובדות שגילית על עצמך. הכאב שחשת גרם לך להתאמץ, ולחתור להביא את עצמך קרוב ככל האפשר לאידאל של מה שהוא בעינייך אדם טוב ולא יהיר. אבל למה ? עזבי לרגע את החברה. למה חשוב לך לדעת בתוך עצמך שאת אדם טוב ומוסרי ? מה המקור לסולם הערכים הזה שרק אם תעמדי בו תזכי לשלוות נפש ? אולי צריך לחזור שוב לחברה ? אולי החברה היא המקור לדרישה לענווה ? אולי יהירות מעבר לגבולות מסויימים מערערת את היסודות החברתיים ? אולי החינוך לענווה הופנם בנו כל כך עמוק עד שאנחנו חושבים שהמצפון העצמי שלנו מדבר בתוכנו על אף שזה בעצם קולו של המוסר החברתי ? הזכרתי קודם שהצורך שלנו לדעת שאנחנו שווים יותר מאחרים הפך לבעל חשיבות בפני עצמו גם בפנימיות שלנו וגם כשאנחנו ''לגמרי לבד''. האם הרצון להשתפר ולהידמות לאידאל אינו בדיוק אותו הדחף שדורש מאיתנו להיות יותר בכל תחום ? פסנתרן יותר טוב ? כדורגלן יותר טוב ? אדם בעל פנימיות יפה יותר ? אלו אינם דחפים שניתן לפטור או לפתור בהצהרות. תחושת הביטחון הקיומי שלנו ממש תלויה בהם. זה גם מצחיק וגם עצוב שהחינוך גם מטפח בנו את היהירות המולדת שבנו באמצעות החינוך להישגיות ותחרותיות, גם דורש מאיתנו ענווה, וגם גורם לנו להשתתף כל החיים בתחרויות ענווה עם אנשים אחרים. הגב לתגובה זו                          יפה  ל"ת                          תודה,    24/05/05 20:47 הגב לתגובה זו                          טוב. אם זה מה שזה היה, אז לא                         אליעזר,    24/05/05 16:59 מדובר כאן בכלל על ענווה. גם לא על מוסר. את מתארת רגישות שממנה צמחה חמלה. וכשיש חמלה לא צריך שום כללי מוסר. אנו חשים בכאב ובסבל של האחר כאילו היו שלנו ולכן אין יותר שום ניסיון להיות נעלים עליו. סליחה על הביטוי, אבל כמו שאמרתי, כשהאחר חשוב לנו לפחות כמונו, הצורך להרגיש נעלה יותר פשוט נעדר. אין מאמץ להיות עניו. זו תוצאת לוואי. (י, מתעקש לקרוא לרגישות וחמלה ''הזדהות'' רק בשביל לעצבן אותי :)). לעומת זאת, לנדור נדר זה כבר מאמץ להיות עניו. זו התחייבות לפעול לפי ההבנה ''ההיא'' בעתיד. בפעם הבאה אולי ההבנה לא תהיה בעלת אותה עוצמה. אולי הפיתוי יהיה גדול מדי. הפחד הזה מחזיר אותנו למעגל הענווה המתורגלת שהיא היפוכה של רגישות. הגב לתגובה זו                          כמו שאמרתי (סליחה על הביטוי)                         י,    24/05/05 14:28 ענווה היא הזדהות הגב לתגובה זו                          אליעזר יקר                         איילת,    24/05/05 13:15 שום עלבון, וסליחה אם זה מה שהובן, אני רק מנסה להצביע על דקויות או דברים קטנים שאני רואה. אני שוב אנסה להסביר, כי אתה חושב ש''הכאב שחשתי גרם לי להתאמץ ולחתור ולהתקרב לאידיאל של מה שבעיני אדם טוב ולא יהיר''. לא. הכאב שחשתי היה כאבו של מי שדרסתי, של מי שהבנתי שמשלם את המחיר ליהירותי, משהו התהפך בי והרגשתי את מי שיהירותי באה על חשבונו. זה תמיד על חשבון מישהו, אפילו כשאתה סתם יושב בבית ומדמיין, אתה חייב להפחית מישהו ולדרוך עליו כדי להרגיש טוב. כשתפסתי את עצמי מתנשאת אפילו במחשבות על מישהו, פתאום הזדהיתי איתו ורציתי לבכות. זה קרה לי אפילו בחלומות, כשבזמן ערות ניצלתי מישהו לצרכיי, ובחלום עלה בי רגש כל כך קשה של הכאב שלו, שזה גרם לי לנדור נדר להפסיק להשתמש באנשים כדי להרגיש טוב, ויהיה המחיר שאשלם אשר יהיה. נשבעת לך אליעזר, לא מעניינים אותי אידיאלים חברתיים, מוסר מוסכם וכל מה שהחברה דורשת ומלמדת. בכלל, המילה ''חברה'' מחרידה אותי. זה מפוצץ אותי כשמנסים לחנך אותי ואני מגיבה רע מאוד לצביעות וזיוף ולאילוץ להתנהג על פי ערך שמישהו אחר החליט בשבילי. מצדי, שיחשבו שאני דפוקה ונוראית, העיקר שלא ישלטו בפנימיותי ובהחלטותיי ויגידו לי מה נכון לעשות ואיך עלי להרגיש. לא מדובר כאן בהשגת דימוי עצמי אידיאלי, אלא בניסיון לא לגרום כאב למישהו אחר (ונכון, באמצעותו לעצמי). גם ככה יש מספיק כאב וסבל, ושאיפת חיי היא לעזור להפחית אותו. להקל כאב, להעצים אנשים. מקווה שאני לא משקרת ומתרצת לעצמי, אבל זה מה שאני רואה. הגב לתגובה זו                          בראשית הייתה התשוקה.                         אליעזר,    24/05/05 11:19 לא ? הצורך לווסת אותה עולה רק כשהיא מתנגשת בתשוקה מנוגדת של ישות אחרת. כך מתחיל המוסר. אם הישות האחרת היא אדם, אתה מקבל מוסר חברתי. אם הישות האחרת היא אלוהית, אתה מקבל מוסר דתי. אם אין הגב לתגובה זו                          מה המקור לסולם הערכים?                         י,    24/05/05 10:39 קשה לי לתת תשובה מוסמכת ומוסכמת, אבל אני לא חושב ש''החברה'' היא תשובה טובה. האמנם היסוד לענווה מהסוג ה''נכון'' הוא חברתי? כתבתי פעם בעבר שהדרישה למצוינות היא בעלת אופי מערבי מובהק, ועל כן בהגדרה, אין לה מקום מובטח בסולם הערכים האוניברסלי. הגב לתגובה זו              אני חלול             י,    23/05/05 15:57 טבעי או לא, אנשים שרוצים פרסום והכרה, לא חשוב על מה, כל מהותם היא ההשתקפות שלהם בעיני החברה. מי שיש לו ערך בפני עצמו, ועומד בזכות עצמו, לא זקוק לאישור כזה. הגב לתגובה זו                  אני יוצאת חוצץ                 חלי,    23/05/05 17:13 נגד הביקורתיות והבוז שלך ושל אליעזר על הצורך הזה להיות מוכר ומפורסם, ורואה את הצורך הטבעי הנ''ל מהזווית האנושית, החמלתית, הרואה את האנשים האלה כסובלים מחוסר הכרה, תשומת לב, ערך עצמי נמוך וכל מה שאמרת, ומנסים להשיג אותם. הבעיה היא לא עם אלה שרוצים להיות סתם מפורסמים, לא חשוב על מה, אלא עם אלה שנותנים להם את הבמה, עם אלה שצורכים אותם. עובדה - יש היום ביקוש אדיר למפורסמי-סתם. בחברה שלנו לערך ''ענווה'' אין שוק, וזאת התוצאה. איילת הגב לתגובה זו                      אשמים לא יותר                     י,    23/05/05 18:48 ולא פחות מכל קרבן של לחץ חברתי. את צודקת לחלוטין בכך שהאשמה היא לא בהם אלא בחברה אשר מתגמלת אותם. כלומר אנחנו מדברים קודם כל על בעייה חברתית. אבל בואי נסכים שזאת בעייה. (וכמו בהרבה בעיות חברתיות, אנחנו צל צילה של אמריקה הגדולה והחולה). אגב את כורכת יחד את אלה שנותנים את הבמה ואלה שצורכים אותם, ולא היא. נותני הבמה הם המובילים, הקובעים, המניפולטרים - ''הרעים''. אלה שצורכים אותם הם בדיוק אותם אלה שרודפים את אותו פרסום, כלומר הם בדיוק באותה הביצה. הגב לתגובה זו 11.  הרחבת האגו     יוסף.ש.,  צפון,    23/05/05 00:04 נכון, כל נסיון לחסל את האגו רק מחזק אותו. המטרה היא להרחיב את האגו, כלומר שהאהבה העצמית מתרחבת לאהבת הזולת ובסופו של דבר האבה ללא תנאי של כל מה שיש. את זה עושים על ידי טיפוח האהבה העצמית קודם כדי להתמלא (לא על חשבון אחרים) חיזוק העצמי נעשה על ידי מדיטציות ובפעילות משביעים את היצר ע''י שנותנים לו מעט ממה שהוא זקוק במקום להרעיב אותו. ואז בתהליך משולב זה האגו שבע ועולה על גדותיו לתת לאחרים. הגב לתגובה זו          מסכים עם הפתיחה שלך,         אליעזר,    23/05/05 02:36 אבל לא בטוח שאני מבין את הסוף. הנקודה המרכזית היא שענווה אמיתית לא ניתן ליצור באמצעות תרגול ומאמץ. שכל מאמץ להיות עניו טומן בחובו בדיוק את ההפך מענווה. שענווה לעולם אינה יכולה להיות מטרה בפני עצמה אלא רק תוצאת לוואי של הבנת התהליך המצמיח את היוהרה, וההבנה שלדברים אחרים בעולם ( אנשים אחרים, עובדות רעיונות וכו') יש ערך וחשיבות שעולים על החשיבות שאני מייחס לעצמי. רק הבנה כזו יכולה לגרום ל''שכחה עצמית'' טבעית ולא מכוונת ומכאן גם לענווה שהעניו בכלל אינו מודע אליה כענווה. הגב לתגובה זו              כבר היה כאן מי שהעיד על עצמו             י,    23/05/05 14:05 שהוא מתרגל ענווה... חוץ מזה, מסכים עם מה שאמרת, אבל עם השדרוג של יוסף ש'. ''ענווה יכולה להיות מטרה (נבחרת), אשר יכולה להיות מושגת כתוצר לוואי של תהליכים, המובילים להבנה '' הגב לתגובה זו                  י, לא נראה לי שהתגובה                 איילת,    23/05/05 16:57 שדיברת עליה באמת של יוסף, שים לב לטון התוקפני. הזה יוספנו המוכר? הגב לתגובה זו                      אכן                     י,    23/05/05 18:50 יוסף הכחיש והכחשתו כמובן מתקבלת. בכל זאת, במקרה הזה, במשפט שציטטתי, הוא צודק לטעמי. הגב לתגובה זו              מסכים עם הסיומת שלך,             יוסף.ש., צפון,,    23/05/05 07:42 אבל לא בטוח שההתחלה שלך קשורה לתגובה שלי, יותר נראה, שכרגיל, באת עם תשובה מהבית ואתה דוחף אותה בכוח, מה הקשר לענווה? ואם כבר ענווה, לקפוץ בראש זה ענווה? ענווה יכולה להיות המטרה, רק שהיא תוסג כתוצר לוואי של תהליכים התפתחותיים אחרים. רק הבנה כזו יכולה לגרום לך להגיב בענווה. הגב לתגובה זו                  הפעם באמת סיקרנת אותי !!!                 אליעזר,    24/05/05 06:27 אני אומנם מצטער לאכזב אותך בכך שממש לא מעניין אותי ללמוד ממך ענווה, ולא בגלל שאני לא חושב שאתה מורה ראוי. פשוט, לא מעניין אותי להיות עניו. אבל אני באמת אשמח לדעת אילו תהליכים רוחניים התפתחותיים גרמו לך לפתח שנאה יוקדת ולהשתמש בזהויות של אחרים על מנת להעליב אותם ולסכסך ביניהם. אז מה שם השיטה ? ויותר חשוב, מי מלמד אותה בארץ ? הגב לתגובה זו                      מכיוון שלא מעניין אותך להיות                     והגזר,    24/05/05 14:11 עניו, תוכל בקלות רבה לענות לעצמך על כל שאלותיך. הגב לתגובה זו                      אתה, מורי ורבי  ל"ת                      לינפושה,    24/05/05 07:41 הגב לתגובה זו              very nice thank u  ל"ת              Very nice !!!!,    23/05/05 06:42 הגב לתגובה זו          אפשר להסביר מז''א-''חיזוק העצמי         טור,    23/05/05 02:19 נעשה על ידי מדיטציות ובפעילות משביעים את היצר ע''י שנותנים לו מעט ממה שהוא זקוק במקום להרעיב אותו''? מה זה ה''עצמי'' ואיך מדיטציה (שהיא בעצם ריגרסיה, הורדת האדם לבחינת דומם) מחזקת אותו? ומה זו ''פעילות'' שמשביעה את היצר? הגב לתגובה זו              חיזוק עצמי וענוה             יוסף ש.,  צפון,    23/05/05 13:23 קודם, התגובה לעליאזר היא לא שלי. מדיטציה אינה מביאה את האדם לבחינת דומם. מה שדומם הוא רק גופו, אבל נפשו מתעוררת כי אין פעילות של הגוף שמפריעה. כאשר הנפש מתבלטת מעל פעילות הגוף, פתאום ניתן להבחין בה כנפרדת. כמו כן אנו מבחינים שהיא טהורה. בהעדר מחשבות (תוצר של פעילות הגוף) הנשמה משקיפה על אותו גוף שלה ושל אחרים ויכולה להבחין בהם ולשפר את תפקודי הגוף. לגוף יש דרישות כדי להתקיים. ללא גוף לנשמה אין אפשרות להתפתח ולהתחזק. גוף שאינו נקי לא מאפשר לנשמה לגדול ולכן יש לנשמה שלנו רצון לקדם את הגוף ולטהר אותו. אבל הגוף כשאינוטהור יש לו נטיה לחרוג מהצרכים הטבעיים וזה נקרא יצר. כשהנשמה משקיעה בטיהור הגוף (מזון, פעולות נכונות וכדומה), באופן טבעי הגוף חוזר לאיזון וניצר נרגע. כאשר הנשמה נלחמת בגוף (מיתוך אי הבנה) הגוף מסרב להטהר והאדם תקוע. כאשר הגוף מתנקה לגמרי (בעזרת הנחיית הנשמה) הוא יכול לחוות את אלוהים במלא הדרו הגב לתגובה זו                  הנשמה קיימת בלאו הכי                 ט,    23/05/05 14:26 ואין מה לפתח אותה. היא מושלמת ונמצאת ברגעים אלה בבחינת שורש ובצורתה המושלמת. כל המקולקל הוא התפיסה שלנו. לגבי מדיטציה- ישנן 4 דרגות התפתחות החומר. דומם, צומח, חי ומדבר. ההבדל בין כולן הוא אך ורק ברצון של החומר. ככל שהרצון גדול יותר, כך החומר מפותח יותר ויכול להכיל יותר בתפיסתו. המחשבות באות לנו מתוך אותו רצון אשר מגיע או מ''רשימות'' או מהסביבה שהיא גם סוג של רשימה. לכן להילחם ברצון הטבעי בזכותו הגענו לדרגת מדבר (עדיין לא אדם...) הוא נסיגה לבחינת דומם. דומם אכן מרגיש שלם ומושלם, הוא והטבע אחד, הרצון שלו מאד קטן ולא דרוש הרבה כדי לספק אותו. המסלול הטבעי הוא שונה, לכן אנו נמצאים בדרגת ההתפתחות בה אנו נמצאים. אנו צריכים להגדיל את הרצון עד למקסימום האפשרי כדי שיוכל להכיל את כל הבריאה בתוכו (תפיסתו), ולא לדכא אותו. זהו תהליך מורכב וקשה ולא ניתן לביצוע בעזרת דיכוי מחשבה או שיטות דומות. על קצה המזלג... הגב לתגובה זו 10.  our ego     Anat,    22/05/05 23:59 ego is not bad or good , it is not something we should fight to restrain, it is what keeps us alive and ticking, without it we would not exist. it's a survival necessity . we MUST have it as it is. we definitely have to understand our own ego to be better social people הגב לתגובה זו 9.  כתבה מעניינת ומלמדת- תודה.     ערן,  באר- שבע,    22/05/05 22:50 כתבה נפלאה , בהירה ותמציתית על נושאר חשוב מאוד. הגב לתגובה זו 8.  לפני פטירתו של אדמו''ר אחד...     סיפור,    22/05/05 20:04 באו תלמידיו ובכו סביב מיטתו ואמרו,על מי אתה משאיר אותנו רבי. אמר להם הרבי תחפשו לכם רבי חדש . ואיך נדע מי מתאים שאלו התלמידים? אמר להם הרבי, תשאלו אותו אם יש לו עצה נגד הגאווה והיה, אם יאמר כי יש לו עצה נגד גאווה אז תדעו כי אין הוא רבי אמיתי אבל כשתגיעו לצדיק ותשאלו אותו על עצה נגד גאווה ויאמר שאין עצה נגד גאווה אז תדעו כי הוא המורה והרבי האמיתי... הגב לתגובה זו 7.  יפה מאוד אבל     יצחק,  ירושלים,    22/05/05 15:38 נוברדוק לא הייתה תנועה חסידית. נוברדוק הייתה אחת משלוש התנועות של תנועת המוסר - קלם, סלובודקה ונוברדוק, כולם חלק מן הזרם ה''מתנגדי''. ולפיכך כדי להנגיד את נוברדוק יש להציב את סלובודקה שדגלה בגלוריפיקציה של האני - בכבוד האדם. הגב לתגובה זו          שלום יצחק :)         ארכידאה,    23/05/05 11:03 יש לך עצה לגאווה? או אולי שיר, סיפור או אגדה? אם אנני מתבלבלת ביצחק- נעזרתי רבות בעצתך האחרונה (האם בכלל ידעת שנתת עצה שכזו? אולי עכשו כן) הגב לתגובה זו 6.  ''מעשים טובים הם מעשים טובים''     ט,    22/05/05 15:12 ומי קובע מה הם מעשים טובים? כל אחד חושב שמה שהוא עושה הוא טוב. ראה פרדוקס רובין הוד... גנב או צדיק? לדידו, צדיק, לדידם של אלה שגנב מהם, גנב. התיקון לא יכול להתבצע במעשים גשמיים אלא בפנימיות בלבד. ראה מקרה הקומוניזם שניסה לתקן עולם ללא הכוונה הנכונה, למה שאף בתחילת דרכו ומה נהיה ממנו מהר מאד. תיקון הכוונה על מנת לקבל בעל מנת להשפיע זהו התיקון שצריך להתבצע. כוונה, זה כל הסוד. ומי שעולה לדרגה שמעדיף אמת על פני ''טוב ורע'' נחשב צדיק ההולך בדרכי השם. ושום תרומה או מעשה גשמי ''טוב'' אחר לא יתרמו להתפתחותו הרוחנית של אף אחד. הגב לתגובה זו          כדי לחזק את דבריך הנה סיפור על         מ.,    22/05/05 19:41 בודהא, למרות שבקבוצת הקבלה שלדעתי אליה אתה משתייך, הבנותי על קיום אי הסכמה מסויימת מ- ''תורות מזרחיות''. בכל אופן בגלגול הקודם לגלגולו האחרון הידוע לנו שבו זכה להארה, היה בודהא העתידי קפיטן של ספינה שהובילה 500 אנשי ידע ברמת ''אל חזור'' שפירשו שהינם בעלי היכולת לבחור את גלגולם הבא, להבדיל מאתנו אשר תלויים בכוחות מחוצה לנו. הספינה הותקפה בידי שודדי ים אשר עלו על הספינה, ומפקדם החליט להרוג את 500 אנשי הידע. בודהא העתידי ידע על כוונתו, כיון שכבר אז היה בעל יכולת רוחנית גבוהה מאד למרות שעדיין לא מואר, וכמו כן ידע שהקרמה על רצח ובמיוחד אנשים ברמה רוחנית זו, יילווה בהכרח במספר רב למאד של חיים בגהנום. מתוך חמלתו הרבה, החליט להרוג את הקפיטן השודד, על מנת שלא יחטא במעשה כה קשה ובכך לחסוך ממנו שנים רבות של סבל לא יתואר בגהנום. כמובן שבודהא היה מודע שמעשהו הינו רצח, שילוה בהכרח בתוצאות הקרמיות השליליות והקשות, בלשון המעטה, של רצח,. והנה ממעשה כה קשה של רצח, כיוון שהכוונה נבעה מהרצון להטיב יחד עם הקרבה עצמית כה רבה ,מסופר שבודהא שלפני הארה, זכה לחסד ששווה למספר עצום של מעשים וכוונות טובות במספר רב של גלגולי חיים. כלומר המעשה רצח - שעל פניו הינו מעשה חמור מעין כמוהו הביא לתוצאות חיוביות ביותר לכל המוערבים בגלל הכונה הטהורה של החמלה וההקרבה העצמית. הגב לתגובה זו              האמת העצובה             י,    23/05/05 13:54 היא שהמון המון המון מעשי רצח נעשים מתוך כוונה טובה. כאן נכנסת לעניין הפאנאטיות. מצד אחד ישנם אלה שבאופן פאנאטי מתנגדים לכל רצח (ע''ע רצח הוא רצח הוא רצח), ולא מוכנים לקבל אותו בשום תנאי ובשום מחיר, והמחיר במקרים רבים הוא סבל וסבל וסבל, ןלפעמים עוד רצח ועוד רצח שהיו יכולים להמנע ע''י רצח אחד פשוט. ומן הצד השני, הפאנאטים מהסוג היותר מוכר, שמוכנים לרצוח מסיבה ''טובה'' , שרק הולכת ומתגלה כיותר ויותר ויותר קטנה וטפשית (בדר''כ, אפשר למצוא שם את אלוהים ו''שליחיו''). והיות והאמת היא בהכרח אי שם באמצע, אוסיף ואומר שדוקא בהקשר של עולם הרוחניות, הרצח הוא לא כל כך נורא. הרי כל דרך רוחנית באה ומציעה פתרון והסבר לסופיות המוות, ומנסה לנחם ולהראות שהמוות הוא לא כל כך נורא. ואם כך, בהכרח גם הרצח. אי אפשר לקבל את המוות בשוויון נפש, ובה בעת לראות ברצח את הרוע המוחלט. הגב לתגובה זו              היי מ. סיפור מוצלח             ת,    23/05/05 11:49 פיראטים! :) בא לחזק את הרעיון שאיכות המעשה נקבעת בהתאם לאיכות התודעה. היפה (בעיני) זה שבנוסף, זה לא משנה את העובדה שלכל מעשה יש השלכות. אצלי לא מסתדרת החלוקה ליצר רע ויצר טוב, רק שיש יצר-- ובבואו אל הפועל, על רקע תודעה במצב זה או אחר, אל תוך מערך תנאים זה או אחר, נוצר מעשה שהשלכותיו (הבלתי ידועות בשעת מעשה) נוטות לכיוון פרו-חיים או לכיוון הרס-חיים\אינרציה. וגם זה סוג של דואליות טוב\רע-יות שכזו. its true. sometimes u must b cruel to b kind אבל בעיני עוד יותר נכון הוא, שבתודעה הנכונה, הנכונות עצמה, מידת ההתאמה של המעשה להתרחשות, עולה באיכותה על טוב ורע, ועולה גם על חלוקה בין אגו אחד לאחר. כשתארת את שיקוליו של הבודהה בסיטואציה הנ''ל, בעיני רוחי שירטטתי את נקודת המבט של בודהה נודדת מהאגו שלו אל תוך קפטן הבנדיטים. אבל תוך כדי שאני כותבת עולה לי הרעיון שאולי הפרספקטיבה ממנה ''הביט'' (או אולי גם נקודת המגוז אליה מבטו התנקז) נמצאת בנקודה שהתפזרה בין ומחוץ לשניהם. ייתכן שאני מנסה לבדוק האם אפשר לפרוץ את המחסום הדואלי של אגואיזם\אלטרואיזם (לרצות בשבילי, לרצות בשביל אחר) מבלי לבטל את הרצון ושיעור שלמדתי מפיראטים- dont look back הגב לתגובה זו                  ת(מר?)-                 ט,    23/05/05 13:39 אכן- פרו-חיים או הרס-חיים\אינרציה הוא סוג של דואליות טוב\רע-יות שכזו. שיפוט. ומי אמר שה''חיים'' כפי שאנו מכירים אותם ''טובים''? sometimes u must b cruel to b kind- מי קבע מהו רשעי ומי קבע מהו נדיב? לפי הסיפור חטא הבודהה ביוהרה כשהתיימר לקבוע עבור הקפטן מה טוב עבורו או לא... ועוד רצח אותו... מעבר לזה, מושג ה''רשימו'' בקבלה מבטל כל אפשרות של שליטה במעשינו. בובות על חוטים כבר אמרתי? אז איך מכירים את הרע? איך מתעמתים עם האגו? מבררים. חקירה עצמית ללא מורא ומשוא פנים. מבינים, איך כל פעולה ופעולה שלנו נובעת מתוכו. גם כל תגובה ותגובה בפורום הזה, כולל שלי :) האגו המנייק הזה... שולט בנו. רק לאחר שמכירים את המפלצת, עד לתנועה הזעירה ביותר שלה, אפשר להתחיל את תהליך התיקון. וכל מי שמנסה למצוא דרכים עוקפות או מהירות יותר, שישכח מזה. העבודה היא קשה ורמת המודעות שצריך לפתח היא גבוהה מאד, אולי אולטימטיבית. נסו לבדוק מהו מקור כל רצון ורצון שלכם ותגלו ששורש הכוונה שלו נובע מתוך אהבת העצמי. ואם תגלו אחרת, אתם משקרים לעצמכם, או שמשהו פגום בחומר הבריאה שלכם ואתם לא בני אנוש... ראו הדוגמה למתן בסתר באחת מתגובותי הקודמות. הגב לתגובה זו                      ט,                     ת,    23/05/05 21:08 משהו קטן שלמדתי על אגו- כאשר תקשורת נהיית יותר מתישה מאשר מזינה ומשיבת נפש, זה זמן טוב לשתוק. הגב לתגובה זו              וואי מ, סיפור יפה. מה המקור ?             אליעזר,    22/05/05 23:56 הרבה פעמים אנחנו יכולים לשאוב מסיפורים כאלה דימויים שהופכים בהמשך להבנה עמוקה. ודרך אגב, גם אני רואה בך את הקלילות החדשה ש-י הזכיר. תתחדש. הגב לתגובה זו              בשורה התחתונה...             ט,    22/05/05 21:12 אם יש כח עליון והוא טוב ומיטיב (כפי שמספרים לנו מקובלים), אין טוב ורע. ואם מרגישים רע, צריך לבדוק מה מקולקל בנו :) הגב לתגובה זו 5.  המטרה היא לא לנצח או להרוג את     ט,    22/05/05 14:22 האגו, אלא להכיר אותו, מה שנקרא ''הכרת הרע'', או בנוסח עדות הניו-אייג', מודעות. רק כאשר אדם יבין שכל מעשה שעושה נובע מתוך אותו אגו, מתוך אותו קילקול... (ולא משנה איזה מעשה, אפילו מתן בסתר שזה אגו בריבוע, אהבה עצמית על זה שנתן וריבע אותה בזה ש'עשה זאת בסתר'... ) רק אז אחרי שהכיר את הרע פנים אל פנים והרגיש איך הוא נתון בידיו ועבד גמור הוא לו, רק אז יוכל להתחיל את תהליך התיקון המיוחל, שבסופו ילמד להשתמש באותו אגו (הרצון לקבל, אופס הסגרתי את עצמי ואת תורתי :)) על מנת להשפיע. בהצלחה! הגב לתגובה זו          אגוזים נגוזים יגוזים(אני)         רחל בן דוד,    22/05/05 16:04 ההבדל בין ילד למבוגר זה גודל האגו. של מי יותר גדול זו השאלה. במציאות אנו מגלים ,שככל שהאדם גדל כך גדל האגו איתו.ממש ביחס ישר. השאיפה היא ליחס הפוך האדם גדל והאגו קטן עד למצב שאין לו קיום אז יבואו ימות המשיח! הגב לתגובה זו              האגו הוא הבריאה             ט,    22/05/05 20:11 חוץ מאגו, אין לנו כלום. אגו הוא כלי שצריך לדעת איך להשתמש בו בצורה הנכונה. כיום אנו משתמשים בו בצורה המקולקלת. אי אפשר להרוג את האגו כי זו התאבדות... אנחנו אגו ותו לא. כן צריך להכיר אותו ולהבין איך הוא פועל כדי לתקן את דרכיו. ואם יש למן דהוא שיטה כיצד להרוג את האגו, שיפרסמה אדרבא. אך רק מתוך נסיון בבקשה, אם אכן הצליח להרוג את האגו ולא קרא את זה היכן שהוא. בהצלחה! הגב לתגובה זו 4.  ציפיתי ליותר כבוד לרבי זושא     דרור,  בית שמש,    22/05/05 13:41 אם אתה לא מבין את התרגיל שעשה הצדיק הנשגב הזה, זה לא נותן לך לגיטימציה לפסול אותו ואת מעשיו. חבל מאוד. רבי זושא מאניפולי הוא אחד מעמודי התווך של החסידות ושל היהדות בכלל, כל כך קדוש שהיד צריכה לרעוד לך כשאתה מקליד את שמו, ואתה בלי ניד עפעף קובע שהמעשה שלו לא עזר כלום ? תומר פרסיקו, של נעליך מעל רגליך ! הגב לתגובה זו          דרור, של אתה נעליך         איילת,    23/05/05 05:21 אף אחד לא כל כך קדוש שהיד של תומר צריכה לרעוד כשהוא מקליד את שמו. ''צדיקים'' ו''קדושים'' זה המצאה של מי שזקוק לדמות להעריץ. אם אדם כמו זושא דנן ניהל קרבות מוצלחים עם האגו לשם התפתחותו הרוחנית או כל מטרה אחרת שעלתה בדעתו, זה עושה אותו קדוש עד חיל ורעדה מהזכרת שמו? להגיד לתומר ''של נעליך...'' ולכפות עליו תחושת קדושה פרטית שאתה מרגיש כלפי זושא (הפלא ופלא, ידי אינה רועדת), מה זה אם לא חתיכת אגו ילדותי? הגב לתגובה זו              חוצפה!             דוד,  י''ם של מעלה,    23/05/05 14:07 תומר החוצפן הזה גם כתב שאנדרו כהן טעה! מי הוא שיכתוב כזה דבר!?! אבל שיא החוצפה זה לכתוב על סארטר שהוא לוקה בסירחון בורגני. באמת תומר, קרא קודם את ''Being and Nothingness'', ואח''כ אולי תהיה לך זכות לומר משהו על מישהו. ואולי גם אז לא. הגב לתגובה זו                  קצת לי נעים לי                 י,    23/05/05 18:01 אבל זה נראה כאילו שהתכוונת ברצינות למה שכתבת. תמיד צריך להשאיר איזה רמז או סימן, שיהיה ברור שזה בצחוק, כי אחרת עלולים לטעות ולחשוב שאתה סתם אידיוט. הגב לתגובה זו                      י, אף פעם לא סיפרת לי שיש לך                     אליעזר,    24/05/05 05:06 חגורה שחורה באייקידו !!! אמן אייקידו משתמש בתנופה של התוקף, נע יחד איתה, ואז מכוון אותה בקלילות לכיוון שבחר. התוצאה היא שהתוקף המסוחרר לא בטוח אם מישהו הפיל אותו או שהוא נפל בעצמו. לפעמים, הוא בכלל לא יודע שהוא נפל :). כמה שנים אתה מתאמן ? הגב לתגובה זו                          זה מזכיר לי תאור אחר                         י,    24/05/05 14:32 של הסמוראי היכול לכרות את ראשך באבחת חרב כה חדה ומהירה, עד שאתה כלל לא מבחין בכך. אתה ממשיך בדרכך, עד שלפתע, הראש נופל ממקומו וצונח ... הגב לתגובה זו          מסכים איתך לגבי דמות הצדיק         מ.,    22/05/05 14:54 היחודי רבי זושא, וחושב שתומר טועה שחושב שגישתו או הגישה המקובלת למעשים ואגו תופסת לגבי צדיקים, אולם יחד עם זאת למקרא סיפורים אודות רבי זו'שא ואחיו רבי אלימלך הבנתי והתרשמותי שלא היה רוצה שאיזשהוא אדם יגער בגללו. במחשבה נוספת הערתך בוודאי תוסיף לתומר נקודת מבט נוספת והרהור נוסף לגבי פירוש מעשי צדיקים. ולכן הינה במקומה. הגב לתגובה זו 3.  מאמר מסוגנן ויפה !!  ל"ת      קובי,    22/05/05 12:49 הגב לתגובה זו 2.  כתבה מעשירה, והוסיף שלדעתי     מ.,    22/05/05 12:30 ברור לחלוטין עד מה רבה מידת הבנתך לעומת מרואיינך האחרון, אם כי בטוח שאם הוא יתמיד בחיפוש אמיתי!!! אחר רוחניות הישגיו יהיו גדולים. לעניין האגו, קשה מתיש וכמעט בלתי אפשרי לנצחו, (קראתי)אולם האגו הינו יציר הכרתנו שהינה יצירת מחשבתנו שהינם יצירת נטייתנו שהינם, שוב יצירת מחשבתנו, ולכן המלחמה באגו, שהינו כמובן(ישנה חקירה אנליטית המוכיחה זאת) אשלייה אופטית בלבד ואינו קיים, למרות משוכנעתנו בקיומו, הינה בשינוי מחשבתנו שישנו את הכרתנו שישנו את נטייתנו שישנו את האמונה העיוורת בקיומו של אגו שאינו קיים, ויובילנו לידיעה ולהתנסות של הממשות האמיתי שבנו, שמבחינת נקודת ראות זו, מלחמה באגו הינה כמלחמה בחבל המדומיין כנחש. לעניין הכתבים החסידיים, ישנו הספר, ''האור הגנוז'' של סיפורי חסידים שקובצו ביד מרטין בובר, ספר של ידע עילאי, המביא לעולמנו דרך מעשי הצדיקים החסידיים, את האור הגנוז שהינו השכינה שהינה הממשות האמיתית, כיון שבמעשהם הם מאפשרים להכרה הפשוטה שלנו לחוות משהוא מן הנשגב האלוהי, שאין שום דרך להצביע עליו במישרין. הגב לתגובה זו 1.  ישנו סיפור     גליה פ.,    22/05/05 12:30 על רבי שהיה זועק כל בוקר: ריבונו של עולם, אני לא כלום, אני לא כלום. השמש של בית הכנסת ששמע אותו, עשה כמוהו. הוא זעק כל בוקר, ריבונו של עולם, אני לא כלום, אני לא כלום. כעס הרבי על השמש ואמר: מי אתה שתגיד לריבונו של עולם שאתה לא כלום? הגב לתגובה זו          יפה,מזכיר מאד כמו קואן זן  ל"ת          זיו,    22/05/05 15:19 הגב לתגובה זו          דוגמא לאגו         גליה פ.,    22/05/05 14:54 הגבתי עוד לפני שקראתי את המאמר... לעצם העניין, זוהי דוגמא לכתבה שמדברת על דת בלי יהירות. אין פה שבחים של הדת ובאותה עת טענות סטריאוטיפיות נגד כל דבר אחר. אלא זוהי כתבה עניינית המעוררת אהדה והשתתפות של כל אדם באשר הוא. הגב לתגובה זו