תגובות עד כה: 15 תגובות, ב- 11 דיונים. הוסף תגובה 11.  מסע בודד     חיים,    23/08/05 16:31 מי שלא יכול להיות לבד הוא בודד שלא מתמודד בורח. המתבודד מבחירה בורח מהיתמודדות עם חברה הגב לתגובה זו          האמצע הוא הקשה מכל  ל"ת          ברברה אלה,    28/08/05 14:48 הגב לתגובה זו 10.  אשמח אם תכתוב משפטים     ברברה אלה,    21/08/05 13:43 ברורים יותר בקריאה ראשונה ושלא אצטרך לקרא משפט 3 פעמים כדי להבינו, תודה. הגב לתגובה זו          תקראי את זה שוב         הילה,  ת''א,    21/08/05 17:10 המשפטים בכלל לא מסובכים.לא יזיק לך לקרוא את זה שוב,וטוב שיש מאמר בכזאת רמה גבוהה באתר,אני כל פעם מוצאת במאמר דברים,ותובנות חדשות,מחכה למאמר הבא.ותוריד את הזקן................ הגב לתגובה זו 9.  מחשבות,וסימני שאלה????????     סמדר .א.,  תל אביב,    21/08/05 00:54 מרתק לקרוא את הטור /ים של דוד מיכאלי,יש לו ידע פנימי ,והמון המון ידע חיצוני,והשילוב בינהם מרתק. והתוצאה היא כתיבה אישית,עם אמירה מאוד מאוד ברורה,כל הכבוד לדוד מיכאלי,שנוגע בנושא כל כך אישי הלבד,ומאפשר ,לנו לראות באיזה שלב אנחנו במסע...אל עצמינו. מבחינתי ,אני נשארת עם טעם של עוד.........לקיים על זה דיון,ולהבין לעומק,באמת למה התכוון ה''משורר'' בטור שלו. והאם באמת אפשר לעבור דרך שבעת הווילונות?להשיל את הדפוסים,את ההתניות החברתיות,את ה''צריך'' ולחיות לפי האני הפנימי.האם בן אדם יכול לעבור זאת לבד?או שהוא צריך מורה בדרך? הרי הנטייה שלנו ,היא לחזור לדפוסים.תהליך השינוי שמתאר דוד מיכאלי הוא מרתק, מאוד סקרנית לדעת מי זה דוד מיכאלי?ניכנסתי ללינקים,מדהימים הספרים שלו. אין ספק שהאיש כותב ,פיו ולבו שווים.את המסע הזה הוא עבר ועובר. אפשר לראיין אותך,בהרחבה? הלו,מעריב,אולי תנו לנו קצת יותר מהאיש,רקע,איך הגיע בוגר בצלאל לדרך רוחנית?ולא למשרד פירסום? קבעו לי ראיון אתו,שווה עמוד שער, יש מצב?תודה, הקשת ניפלאה,גם הכתבה. הגב לתגובה זו 8.  תגובה     ש.ש,    20/08/05 22:08 לדוד שלום, אתה ממשיך ללכת לאבוד, במסע אחר מסע, אבל לפי תחושתי אתה נשאר ומשאיר בדידות, נקודת המוצא שלך. אם תעיין בתגובתי במאמרך הראשון (מס' 14) אוסיף לך גם ברוח התגובה, שאני אדם דתי. ליהודי הדתי אין ההמתנה לגאולה בצורת המתנה לאוטובוס, אלא לגאולת משיח, שתשנה את אורח החיים בעולמנו לחלוטין כי'' אז מלאה הארץ דעה את ה'!''. בנתיים אנו חיים באורח חיים מערבי, עם חיפושים רוחניים במזרח, ועדיין נשארים בודדים, וזאת מכיוון ששורש נשמתנו היהודי הנושא זכרון תת-מודעי למעמד הר סיני.אינו מתחבר לזה. חרשנו עולמות אבל לא נועדנו להיות כמו דגי הסלמון או העופות, מסעות נועדו לאדם המחפש, הבודד, הלא מחובר, אנו כיהודים יודעים את יעודנו בעולם, והוא שלוב החומר עם הרוח, קדושת החיים וקיום כל ישראל ערבים זה לזה ! תאמין לי כבעל תשובה שזה עובד והבדידות נעלמת! ישיבה של חברים לאחר תפילת שחרית, קדוש היין והתחברות לה' מעיפה כל תחושת בדידות לכל השבוע! כיום עקר החפוש אצלי זה אצל חכמת גדולי ישראל, ותאמין לי , לאחר 40 שנות חפוש במדבריות גאיות, מצולות, מקרוסקופים, טלסקופים, זנ'ים וכתות, זהוא החפוש הכי מרתק שהיה לי בימי חיי. אין לנו שום סבה לנדוד, מספיק לנדוד בעולמות בעולמות של כתות ריגושים ושאר תרבות זרה בה אנו כה מתעקשים להדבק בכלל שאנו כ''כ לא הגב לתגובה זו 7.  אחוות הטבעת     י,    20/08/05 12:37 ''המסע'' מכיל מטען עצום של אסוציאציות ונגיעות. כמעט כל משפט במאמר פותח ''ארון ספרים'' שלם. סיפורים ואגדות, סרטים, חלומות וזכרונות. אבל למרות שניתן לקשור את ה''מסע'' ל''בדידות'', כפי שעושה צמד הכתבות - המסע כתהליך שהוא של היחיד, על כל המשתמע מכך - ישנו גם מסע אחר. המסע המשותף. כאן חוברים להם שניים או יותר לתהליך המצרף של המסע, וכפי שהמסע מעצב את היחיד, הוא מצרף את החבורה. זה יכול להיות מסע בשניים - לעולם הזוגיות. זה יכול להיות מסע של חבורה - כמו צוות של ספינה, מה שמסע כזה יכול ליצור היא חברות שאין דומה לה. משהו שהוא גדול מסך מרכיביו. ומעניין לציין, שלפחות כפי שאני מתרשם, אותה ''חברות'' היא ערך תרבותי ואנושי בעיקר במערב, והרבה פחות בולט במזרח. ''אחוות הטבעת'' היא לב מיתוס מערבי. הסמוראי הבודד, הוא לב המזרח. אין לו חברים. האם אני טועה? הגב לתגובה זו          י' יקר         נופר,    20/08/05 17:00 הגיע הזמן (כבר מזמן) שיהיה לך טור משלך ! הכשרון שלך להבהיר מושגים, רעיונות, תחושות ועמדות - בעדינות, נועם, וצלילות מחשבתית - נדירים . הגב לתגובה זו              :)             י,    20/08/05 22:12 יותר טוב ככה, בתגובות הגב לתגובה זו 6.  צילום יפהפה     איריס,    20/08/05 09:03 של הקשת מעל מדבר יהודה. הגב לתגובה זו 5.  NRG keep up the good work  ל"ת      z,  nyc,    19/08/05 22:14 הגב לתגובה זו 4.  מרגש  ל"ת      ר,  מרכז,    19/08/05 21:11 הגב לתגובה זו 3.  דוד - תודה לך על הכתבות     נופר,    19/08/05 20:09 המרגשות ומעוררות המחשבה. המשפט שלך : ... ''המבוגר חופשי לסיים את חובותיו לחברה כהורה ומפרנס ולצאת לדרכו כמו בהודו''.... קצת מצחיק. חובתך כהורה היא לא לחברה, היא לילדיך. ומעל לכל לעצמך ובפני עצמך. כל מי שיש לו ילד(ים) יודע שמהרגע שאתה הופך להורה כל עולמך הופך עולמות . כל תפישת העולם מתנגנת לה אחרת. ולמעשה אתה לעולם לא ''חופשי'' יותר. בעצם, מהרגע שאנחנו הופכים להורים יש לנו מעט רגעי פז של להיות לבד,נטו. לתהות ולהרהר, להגות ולשקוע בשיחות נפש עם עצמינו. ובעצם, מה זה בכלל - אני עצמי ? הרי ילדי הם חלק ממני. ולא רק באחריות אלא, בעיקר, במחשבות ובעוצמת האהבה שילדינו נותנים לכל אחד ואחד מאיתנו להקרין מתוך עצמנו. מן אור גנוז שהיה חבוי בנו, וחיכה לרגע המתאים להעלות ולפרוץ מתוכינו. ערב ענוג אחד יצאתי לגינה. השתרעתי על הכסא בגינה והבטתי לשמים. ריחות הדשא הקצוץ חילחלו מבעד לנחיריים והיכו במוח, ושם עם מפץ הריחות שהסתובבו בראש הסתננה גם ההכרה ש - wow - כמה שנים כבר לא הייתי לבד. כמה שנים כבר לא התבוננתי בכוכבים והייתי רק אני לעצמי. פתאום הרגשתי כמה זה חסר לי. לבד. עם השקט והטבע. בלי שכל שנייה צריך לחשוב על הילדים והעבודה ולחץ החיים, ועוד מליון מצרות היום יום. אבל אז שמחתי שאני בגבולות גינתי. וזהו מסע חיי. להעפיל במסע להימלייה זה לאו דווקא אקט חיצוני של להתנתק מהמוכר והאהוב. כי אז המשחק בנונקונפורמיסט שעוזב כאילו הכל, גורם לו - לנוסע , להתדרדר לבור של מחשכים ולא לעלות לאור של פסגות. כי בסופו של דבר התנתקות ולהיות לבד לאורך הרבה זמן, או בתוך מסע שמתמשך יתר על המידה, מובילים לבדידות ולאותה תחושה שתאר הקורא בשם : ''דוד'' בכזאת רגישות וכנות נפלאות. לפעמים זה לגלות שאין שם כלום בראשי הפסגות, ולא חשוב כמה פרגודים חצית במסע האישי שלך. ארבעת מרכיבי המסע שתארת מונחים לפני כל אחד ואחד מאיתנו ממש מתחת לאף. צריך רק לגלות אותם ולדעת לעשות בהם את השימוש הנכון. של מסע פנימי. הגב לתגובה זו 2.  very deep and poetic article  ל"ת      a,    19/08/05 13:13 הגב לתגובה זו 1.  אחלה     ג',    19/08/05 11:34 כמו המסע, גם המאמר מתחיל ונמשך למקום שאינך יודע היכן יגמר. הגב לתגובה זו