 |
8.
תודה,אחי(אח שלי)
ל"ת
אביב,
רמת אביב,
14/11/05 19:01
|
|
|
7.
כאב הפרידה
נילי אמיר-סגל,
ראשון לציון,
13/11/05 18:34
|
הכתבה שלך נגעה ללבי. אולם מדוע לא ציינת במלה את קושי הפרידה מהאהוב והקרוב שהלך לעולמו?
מה תעשה אם שכולה שגידלה את בנה והנה אבד לה היקר מכל ברגע אחד ארור על הכביש, ועמו אשתו ובנו התינוק? איך נפרדים מענף צעיר ופורח בראשית פריחתו ואושרו?
איך עושים זאת?
דבריך מתאימים אולי יותר לפרידה שאפשר להתכונן אליה, למרות שהזכרת גם את המוות הפתאומי כמו סתיו פתאומי שנופל עלינו.
אם שכולה לא יכולה להיפרד מבנה.
זה נוגד את הטבע. אולם, למרות הכל,
הכתבה מעניינת מאוד ונותנת חומר רב למחשבה.
בתודה
אם שכולה,סבתא וחמה שכולה.
הגב לתגובה זו
|
|
|
6.
תודה שאתה מזכיר ומראה
תודה,
13/11/05 10:00
|
|
|
5.
לדוד מיכאלי -תודה על הכתבה
סוזן,
12/11/05 20:20
|
|
|
4.
כתבה מופלאה ומרגשת
איילת,
12/11/05 01:34
|
בסוף אתה זה שפתח לי את מקור הדמעות.
רציתי להוסיף, שרצוי גם לפני שהמוות בכלל על הפרק (ככל שנדע), להתעלות מעל התפקידים היומיומיים שאנו ממלאים זה עבור זה ומעל המטען ההיסטורי ורקמת היחסים הסבוכה, ולראות מול עינינו פשוט בן אנוש.
כלומר, שלאו דווקא המוות המתקרב יביא קשר כזה של נתינת עצמנו וזמננו לבן האנוש היקר לנו. שהסתכלות כזאת על אהובינו תהיה יומיומית, תמידית.
הגב לתגובה זו
|
|
|
זה נכון
י,
12/11/05 16:02
|
וצריך לנסות ולהתעלות יום יום.
רק מה, שהמוות תמיד על הפרק...
ותמיד הוא מתקרב.
והדרך הנכונה ביותר לחיות היא כזאת, שלא נצטרך לפתע לשנות הכל. אז, במובן מסוים, אנו חיים עם המוות, עם מוכנות למוות, ובאופן מפתיע, הקיום הזה, לצד המוות, לא עושה את החיים לרעים יותר.
ועם זאת, למוכנות, ולהגנות, ולמנגנונים המאפשרים לנו לקבל את המוות כחלק בלתי נפרד מהחיים, יש בטן רכה. מותו של ילד.
הגב לתגובה זו
|
|
|
ל-י ולפועה
איילת,
13/11/05 06:13
|
קשה לי להאמין שאפשר לסגל מוכנות למוות. עוצמת המכה שלו לעולם תהיה מהממת, מפתיעה, לא שייכת לזרימת החיים כפי שאנו מכירים אותם. וגם לחוסר והריק האיומים שבאים איתו אני לא רואה איך אפשר להתכונן.
כל ההכנות וההגנות שאפשר לעשות כלפי מוות נעשות ברובד השכלי, בעוד חוויית המוות עצמה מאפסת את כל המערכות, מהממת ומשתקת, ושום הגנה לא תצלח לזה.
גדול עלינו להתכונן למה שנרגיש עם היעלמותם המוחלטת והמפתיעה של היקרים לנו,
ובהחלט, הבטן הרכה היא מותו של ילד או של בן זוג אהוב.
בתגובתי הקודמת התכוונתי (מכיוון שדוד מיכאלי כותב על מוות ידוע מראש של חולים סופניים), שגם בלי התייחסות למוות, אני מנסה לראות בכל אדם קרוב, כל הזמן, מבעד לרקמת היחסים הסבוכה, את שבירותו האנושית, את לבו שתמיד מתכוון לטוב ואת אהבתו המבצבצת מכל מעשה או דיבור גם כשהיא מכוסה במעטה של טעויות תפיסה הנובעות מבורות.
ותמיד שואפת שכך יתייחסו גם אליי, כולל אני עצמי (וזה יותר קשה לי).
ואולי כשאני אומרת שבירות, אני בכל זאת מתכוונת למודעות מתמדת לקיומו של המוות.
הגב לתגובה זו
|
|
|
לי'
פועה,
12/11/05 16:58
|
נכון.
כל האומץ שאני חושבת שיש לי באשר למותי שלי מתפוגג ונגוז בכל מה שקשור לילדי. אבל בהתייחס אליהם הפחד אינו מהמוות אלא מכאב הפרידה והאובדן (שאני מניחה שלא אחווה כשאמות בעצמי..)
ליבי איתך.
הגב לתגובה זו
|
|
|
איילת יקרה
פועה,
12/11/05 08:09
|
טוב ''לראות'' אותך::)
את צודק., החשיבות של המוות לחיים היא לא רק כשנתקלים בו כשאין ברירה אצל הקרובים להם. קסטנדה אמר שהמוות הוא יועץ וזה נכון. אם אנשים לא יפחדו מהמוות, לא ידחיקו אותו ולא יטאטאו אל מתחת לסף ההכרה שלהם את הידיעה שאנו כולנו נוטים למות אלא יהיו מודעים לכך שהוא שם ממתין לנו, מלווה אותנו ושבסוף גם נכנע לו בכבוד כולנו נצא נשכרים מכך. הדברים מקבלים את משמעותם האמיתי רק כשאנו זוכרים את המוות. שום דבר אינו מובן מאליו כשאנו מודעים לידיעה שהכל עלול להסתיים ולהשתנות בכל רגע. אילו היינו מפנימים את הידיעה שחיינו הולכים ואוזלים היינו מנצלם את הזמן ולא מבזבזים אותו על שטויות. אילו היינו באמת מודעים לכך שיקירנו אף הם עלולים למות בכל רגע, לא היינו מתייחסים לאהבה כאל דבר מובן מאליו, היינו מוקירים את הזמן איתם ואוהבים יותר.
אבל רוב האנשים בוחרים לפחד מהמוות במקום לראות בו יועץ , להדחיק אותו, ורק כשהוא פורץ לתודעתם ומאלץ אותם להיזכר בו בעל כורחם הם חווים את המשמעות האמיתית של הדברים. זו בעיני החמצה גדולה. הפחד מהמוות מהווה מכשול עצום צריך להפטר ממנו וזה גם אפשרי. מי שפוחד מהמוות גם אינו מיסטיקן שהרי אם מאמינים במסע הנשמה ממה יש לפחד?
הגב לתגובה זו
|
|
|
כאב שיניים
אבי,
מודיעין,
12/11/05 13:26
|
|
|
למה לא מפרסמים את התגובה שלי
פועה,
12/11/05 16:47
|
לאבי?
כתבתי לו שגם את השיניים שלו הוא לא זוכר אלא אם יש לו כאב שיניים, כך שתגובתו נכונה אם מפשיטים ממנה את הציניות המיותרת שבה.
ועוד כתבתי שכולנו חכמים כמותו ויודעים שבסוף נמות אבל רק החכמים גם זוכרים את זה ולא מדחיקים וחיים את האשלייה כאילו זמנם בידם.
הגב לתגובה זו
|
|
|
צודקת לגמרי
אבי,
מודיעין,
12/11/05 22:10
|
פועה, למה ציניות? תקראי שוב את תגובתי, היא נאמרה ברצינות ומתוך כבוד.
בכל מקרה, יפה אמרת.
הגב לתגובה זו
|
|
|
לאבי
פועה,
13/11/05 07:08
|
מקבלת, כנראה שלא הבנתי, והושפעתי מהאווירה שמשתוללת פה בימים האחרונים..:)
הגב לתגובה זו
|
|
|
התגובה שלך יותר חכמה ממך..:)
פועה,
12/11/05 14:26
|
גם את השיניים שלך אינך זוכר עד שהן כואבות, אינשטיין.
לדעת בראש שזה קיים לא אומר כלום. כולנו חכמים כמוך וכולנו יודעים שיש מוות (חוץ מכמה מוטרפים). רק שאנחנו מדחיקים וחיים בעולם האשלייתי האהוב עלינו עד שהוא פורץ לתודעה שלנו ומכריח אותנו להזכר בו.
הגב לתגובה זו
|
|
|
3.
נפלא!
ל"ת
אבי,
מודיעין,
11/11/05 17:38
|
|
|
דווקא
משה,
11/11/05 22:46
|
אהבתי את היכולת של המחבר לא להתפתות למוצא הקל של רעיון 'החיים שלאחר המוות'.
הוא עמד באתגר של התמודדות עם נושא המוות, ללא המפלט הנוח של החיים לאחריו.
וזה כאמור לא קל, והוא עמד בזה בכבוד, כלוחם זן כהלכתו.
הגב לתגובה זו
|
|
|
מעניין
אבי,
מודיעין,
12/11/05 07:33
|
לא חשבתי על הנקודה הזאת בקריאה ראשונה. פתחת לי זווית ראיה נוספת בקריאה שנייה. תודה.
הגב לתגובה זו
|
|
|
2.
ולצד כל זאת
פר=פרית,
11/11/05 12:43
|
לזכור שהמוות מסיים את החיים בגוף פיסי ולאחריו ממשיכה הנשמה בתפתחותה בעולם הרוחות, שם היא תפגוש, תעלוז, תסלח,תתמזג עם כל הנשמות שליוו את חייה בכל הגלגולים ועם חלקי נשמות שעדיין נמצאות בכדור הארץ.
להבנת עולם זה חובה לקרוא את ''גורלן של נשמות'' מאת ד''ר מייקל ניוטון, פסיכולוג שעוסק בהיפנותראפיה ומביא אוצר עדויות על החיים בין הגלגולים.
שבת שלום.
הגב לתגובה זו
|
|
|
לפר=פרית
בת שחר,
13/11/05 16:47
|
|
|
פרפרית יקרה, נסי הרואין
גולם,
13/11/05 11:47
|
האמונה בגלגולים או בגן עדן, ואפילו בגיהנום, כולן לכאורה אינן מזיקות - אך כשם שהסתמכות על כל מיני אנרגיות רוחניות, קריסטלים ופרחי באך נחמדה מאד אך למי שממש חולה עדיף לקחת אותה עם קמצוץ סקפטיות, כך גם האמונה בעולמות שההוכחות לקיומם שאובות מעולם האגדות, מרחיקה אותנו מההתמודות האמיתית, העמוקה והכואבת עם היותנו רק צל עובר, ישות אקראית בגלגל הגדול שבו אנחנו בהחלט ממשיכים להתקיים אחרי המוות, אך לא דרך כל מיני גלגלולים מפוקפקים (כן, כולנו היינו נסיכות במצרים העתיקה) - אלא דרך הגנים שלנו (אם היו לנו ילדים), היצירות שלנו (אם כתבנו, ציירנו, הלחנו ומה לא) או המעשים שלנו - אם השארנו אחרינו עולם טיפ-טיפה יותר טוב מזה שקיבלנו. וזהו זה.
מצטער, פרפרונת. להתראות בגלגול הבא.
הגב לתגובה זו
|
|
|
יש לנו גולם במעגל
פר.. וכל השאר,
13/11/05 15:23
|
מה עצוב,
חשב הזבוב,
מביצה אני בוקע
והכל אני יודע
וזה הגולם האטום
בפקעתו נשאר סתום
זו תגובתי הלא מלומדת. אם יתחשק לי אשב להשיב לך מהיבטים אחרים.
הגב לתגובה זו
|
|
|
איזה ספר מעולה
ערן,
מרכז,
12/11/05 00:52
|
גם אני אהבתי מאד את הספר. יש בו משהו מאד אמיתי ונכון, נורא הידהד לי טוב. ספר חשוב מאד.
הגב לתגובה זו
|
|
|
1.
מאד אהבתי את ביל קרטר את
דה קיד,
11/11/05 12:30
|
בוק גונס ואת רד בושראד עם הסוסה הלבנה שלו, ליצי. מישהוא יודע איפה אפשר להשיג את החוברות האלו כיום.
הגב לתגובה זו
|
|
